בבא מציעאקטו.
טוען את הדף…
לָמָּה חוֹזְרִין וּמְמַשְׁכְּנִין? שֶׁלֹּא תְּהֵא שְׁבִיעִית מְשַׁמַּטְתּוֹ, וְלֹא יֵעָשֶׂה מִטַּלְטְלִין אֵצֶל בָּנָיו. טַעְמָא דַּהֲדַר וּמַשְׁכְּנֵיהּ, הָא לָא הֲדַר וּמַשְׁכְּנֵיהּ – לָא! אָמַר רַב אַדָּא בַּר מַתְנָא: וְלָאו תָּרוֹצֵי קָא מְתָרְצַתְּ לַהּ? תָּרֵיץ הָכִי: וְכִי מֵאַחַר שֶׁמַּחְזִירִין לָמָּה מְמַשְׁכְּנִין מֵעִיקָּרָא – שֶׁלֹּא תְּהֵא שְׁבִיעִית מְשַׁמַּטְתּוֹ, וְלֹא יֵעָשֶׂה מִטַּלְטְלִין אֵצֶל בָּנָיו. תָּנוּ רַבָּנַן: ״לֹא תָבֹא אֶל בֵּיתוֹ לַעֲבֹט עֲבֹטוֹ״. לְבֵיתוֹ אִי אַתָּה נִכְנָס, אֲבָל אַתָּה נִכְנָס לְבֵיתוֹ שֶׁל עָרֵב. וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״לְקַח בִּגְדוֹ כִּי עָרַב זָר וְגוֹ׳״. וְאוֹמֵר: ״בְּנִי אִם עָרַבְתָּ לְרֵעֶךָ תָּקַעְתָּ לַזָּר כַּפֶּיךָ. נוֹקַשְׁתָּ בְאִמְרֵי פִיךָ נִלְכַּדְתָּ בְּאִמְרֵי פִיךָ. עֲשֵׂה זֹאת אֵפוֹא בְּנִי וְהִנָּצֵל כִּי בָאתָ בְכַף רֵעֶךָ לֵךְ הִתְרַפֵּס וּרְהַב רֵעֶיךָ״. אִם מָמוֹן יֵשׁ לוֹ בְּיָדֶךָ – הַתֵּר לוֹ פִּיסַּת יָד, וְאִם לָאו – הַרְבֵּה עָלָיו רֵעִים. לְצַד שֵׁנִי – לְבֵיתוֹ אִי אַתָּה נִכְנָס, אֲבָל אַתָּה נִכְנָס לִשְׂכַר כַּתָּף, לִשְׂכַר חַמָּר, לִשְׂכַר פּוּנְדָּק, לִשְׂכַר דְּיוֹקְנָאוֹת. יָכוֹל אֲפִילּוּ זְקָפָן עָלָיו בְּמִלְוֶה? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״מַשַּׁאת מְאוּמָה״. מַתְנִי׳ אַלְמָנָה, בֵּין שֶׁהִיא עֲנִיָּיה בֵּין שֶׁהִיא עֲשִׁירָה – אֵין מְמַשְׁכְּנִין אוֹתָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְלֹא תַחֲבֹל בֶּגֶד אַלְמָנָה״. גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: אַלְמָנָה, בֵּין שֶׁהִיא עֲנִיָּיה בֵּין שֶׁהִיא עֲשִׁירָה – אֵין מְמַשְׁכְּנִין אוֹתָהּ, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: עֲשִׁירָה – מְמַשְׁכְּנִין אוֹתָהּ, עֲנִיָּיה – אֵין מְמַשְׁכְּנִין אוֹתָהּ. שֶׁאַתָּה חַיָּיב לְהַחֲזִיר לַהּ, וְאַתָּה מַשִּׂיאָהּ שֵׁם רַע בִּשְׁכֵנוֹתֶיהָ. לְמֵימְרָא דְּרַבִּי יְהוּדָה לָא דָּרֵישׁ טַעְמָא דִקְרָא, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן דָּרֵישׁ טַעְמָא דִקְרָא? וְהָא אִיפְּכָא שָׁמְעִינַן לְהוּ. דְּתַנְיָא: ״וְלֹא יַרְבֶּה לּוֹ נָשִׁים״, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מַרְבֶּה הוּא, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְהוּ מְסִירוֹת אֶת לִבּוֹ. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אֲפִילּוּ אַחַת וְהִיא מְסִירָה אֶת לִבּוֹ, הֲרֵי זֶה לֹא יִשָּׂאֶנָּה. אִם כֵּן, מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְלֹא יַרְבֶּה לּוֹ נָשִׁים״ – אֲפִילּוּ כַּאֲבִיגַיִל! לְעוֹלָם רַבִּי יְהוּדָה לָא דָּרֵישׁ טַעְמָא דִקְרָא, וְשָׁאנֵי הָכָא, דִּמְפָרֵשׁ קְרָא ״וְלֹא יַרְבֶּה לּוֹ נָשִׁים וְלֹא יָסוּר״. מַאי טַעְמָא ״לֹא יַרְבֶּה לוֹ נָשִׁים״ – מִשּׁוּם דְּ״לֹא יָסוּר״. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מִכְּדֵי בְּעָלְמָא דָּרְשִׁינַן טַעְמָא דִקְרָא, לִכְתּוֹב רַחֲמָנָא ״לֹא יַרְבֶּה״, וְלָא בָּעֵינַן ״לֹא יָסוּר״! וַאֲנָא יָדַעְנָא: מַאי טַעְמָא ״לֹא יַרְבֶּה״ – מִשּׁוּם דְּ״לֹא יָסוּר״. ״לֹא יָסוּר״ דִּכְתַב רַחֲמָנָא לְמָה לִי? אֲפִילּוּ אַחַת וּמְסִירָה אֶת לִבּוֹ – הֲרֵי זֶה לֹא יִשָּׂאֶנָּה. מַתְנִי׳ הַחוֹבֵל אֶת הָרֵיחַיִם – עוֹבֵר מִשּׁוּם לֹא תַעֲשֶׂה, וְחַיָּיב מִשּׁוּם שְׁנֵי כֵּלִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לֹא יַחֲבֹל רֵיחַיִם וָרָכֶב״. וְלֹא רֵיחַיִם וָרֶכֶב בִּלְבַד אָמְרוּ, אֶלָּא כׇּל דָּבָר שֶׁעוֹשִׂין בּוֹ אוֹכֶל נֶפֶשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי נֶפֶשׁ הוּא חֹבֵל״. גְּמָ׳ אָמַר רַב הוּנָא: חָבַל רֵיחַיִם – לוֹקֶה שְׁתַּיִם: מִשּׁוּם ״רֵיחַיִם״, וּמִשּׁוּם ״כִּי נֶפֶשׁ הוּא חֹבֵל״. רֵיחַיִם וָרֶכֶב – לוֹקֶה שָׁלֹשׁ: מִשּׁוּם ״רֵיחַיִם״, ״וָרֶכֶב״, וּמִשּׁוּם ״כִּי נֶפֶשׁ הוּא חֹבֵל״. וְרַב יְהוּדָה אָמַר: חָבַל רֵיחַיִם – לוֹקֶה אַחַת, וְרֶכֶב – לוֹקֶה אַחַת, רֵיחַיִם וָרֶכֶב – לוֹקֶה שְׁתַּיִם. ״כִּי נֶפֶשׁ הוּא חֹבֵל״ –למה חוזרין וממשכנין - הרי עליו להחזיר לו למחר: שלא תהא שביעית משמטתו - דלהוי משכונו בידו והמלוה על המשכון אינו משמט: ולא יעשה מטלטלין אצל בניו - שלא ימות בעוד המשכון מוחזר לו ויהא מטלטלין אצל בניו: טעמא דהדר משכניה - שהיה בידו כשמת לוה: למה ממשכנין מעיקרא - דבר שעליו להחזיר מה מועיל לו: שלא תהא שביעית משמטתו וכו' - דמדמשכניה קנייה וכי מהדר ליה הוה פקדון גביה: בני אם ערבת לרעך או אם נוקשת באמרי פיך - שהוניתו בדברים: עשה זאת והנצל - התרפס יד אם ערבת ואם לא ערבת אלא נוקשת באונאת דברים רהב רעיך הרבה עליו רעים לבקש מחילה: אם ממון יש לו בידך - אם נעשה לו ערב ואם נוקשת בדברים רהב רעיך: לצד שני - כמו דבר אחר: לביתו - של לוה במלוה אי אתה נכנס אבל אתה נכנס למשכנו חוב אחר שאינה מלוה: שכר פונדק - השכיר לו פונדק: דיוקנאות - צר לו צורות בביתו בשכר: משיאה שם רע - שאתה יוצא ונכנס אצלה שחרית וערבית: מכדי בעלמא דריש טעמא דקרא - אע"ג דלא מפרש טעמא כדאוקימנא גבי חובל: מתני' משום שני כלים - העליונה רכב והתחתונה ריחים:למה ממשכנין מעיקרא - הקשה ה"ר אלחנן ולמה חוזרים וממשכנין וי"ל כדי שלא יוכל הלוה לכפור וגם ימהר לפרוע חובו ולבקש מעות כי מתבייש שבכל יום ויום יחזירו משכונו ומ"מ לא רצה הגמרא לתרץ כן כשאומר למה ממשכנו מעיקרא דעדיפא מיניה משני ליה: אלמנה בין שהיא ענייה בין שהיא עשירה אין ממשכנין אותה - וא"ת אמאי לא פריך מהכא לשמואל דמשמע הא אחרים ממשכנין וליכא למימר דהאי אין ממשכנין דהיינו אין מנתחין הא אחרים מנתחין דהא לא תחבול כתיב דמשמע בבית ומנלן לאסור ניתוח דמדרבנן ליכא למיגזר בשליח ב"ד גזירה שמא יכנס בביתו דבשליח ב"ד ליכא למיגזר מדשרי בעלמא לנתח ולא גזרינן ואין סברא לגזור באלמנה יותר משום דאית בה תרי לאוין וי"ל דלכך לא פריך ממתניתין דהכא משום דאיכא למידחי אין ממשכנין אותה משום לאו דלא תחבול הא אחרים לית בהו האי לאו לכך עדיפא ליה למיפרך מברייתא ור"ש דקאמר בגמ' עשירה ממשכנין אותה איכא למימר נמי דסבר כשמואל וממשכנין היינו מנתחין דלדידיה ענייה דקאמר אין ממשכנין אותה היינו אין מנתחין דטעמא דאתה משיאה שם רע בשכנותיה שייך אפילו בניתוח והא דכתב רחמנא לא תחבול ולא כתיב לא תנתח היינו כדי לחייב על משכון שני לאוין אבל קשה דאי סבר ר"ש כשמואל ולא שרי בעשירה אלא ניתוח ות"ק שרי ניתוח בין בעשירה בין בענייה א"כ מחמיר ר"ש יותר מת"ק ולשון הברייתא משמע שבא להקל ולהתיר בעשירה מה שאסר ת"ק לכך נראה דר"ש לית ליה דשמואל ומתיר למשכן עשירה ושאר בני אדם וה"מ למפרך שפיר לשמואל מר"ש אלא דלא איירי ר"ש במתני' אלא בבריית' ושפיר פריך מברייתא אחריתי ועוד נראה לפרש דלכ"ע לא יחבול ריחים ולא תחבול בגד אלמנה אתא קרא לאסור בה ניתוח דשרי בעלמא והא דאפקיה בלשון חבלה ולא בלשון ניתוח כדי לעבור במשכון בשני לאוין ולהכי לעיל כי אקשינן מינייהו לשמואל איצטריך לשנויי לעבור בשני לאוין ולא קאמר לאסור ניתוח משום דהוה קשה ליה אמאי אפקיה בלשון חבלה ואע"ג דאיצטריך לשני לאוין לשמואל מ"מ מיסתבר דעיקר קרא אתא לאסור ניתוח דשרי בעלמא ולא ללאו יתירא לחוד והשתא לא קשה לשמואל מידי מפלוגתא דרבי יהודה ור"ש דהשתא אין ממשכנין אותה היינו אין מנתחין אותה ולהכי לא פריך מיניה דפשיטא דכי היכי דמשנינן לא ימשכננו אלא בב"ד לא ינתחנו דה"נ איכא לשנויי הכא ופי' זה נראה עיקר דאסור גם לשמואל ניתוח אפי' בכלים שעושין בהן אוכל נפש דלפי' קמא דלא אתא לשמואל אלא ללאו יתירא ולא לאסור ניתוח לא אתי שפיר דלמאן דפליג עליה נראה דבריחים ורכב אסור אפי' ניתוח דכיון דשליח ב"ד בדברים אחרים מותר אפילו למשכן ובריחים ורכב אסור ה"ה אפילו ניתוח דשרי בעלמא אפילו למלוה דאסור בריחים ורכב דמיסתבר לאסור כל משכונה שמישכן בשוה אבל לשמואל שאינו מתיר למשכן לשליח ב"ד בדברים אחרים אלא ניתוח יש לנו לומר דבריחים ורכב נמי דוקא משכון הוא דאסור כמו שכתוב ולא ניתוח ונמצא ששמואל דמשמע דבא להחמיר מיקל יותר לענין ריחים ורכב שמתיר לנתח ומאן דפליג עליה אסר כדפרישית: וחייב משום ב' כלים - פי' אפילו בהתראה אחת אם חבל בפעם אחת ריחים ורכב והתרו בו משום לא יחבול ריחים ורכב לוקה שתים דאי בשתי התראות אפי' ריחים וריחים חייב כדאמר גבי נזיר (מכות דף כא.) אמרו לו אל תשתה אל תשתה חייב על כל אחד ואחד ואין לומר לעולם איירי בשתי התראות וקא משמע לן דריחים ורכב אינם כלי אחד שלא להתחייב אלא עד שיחבול שניהם דא"כ ה"ל למיתני החובל ריחים או רכב בלא תעשה כו' ותו לא אלא ודאי אתא לאשמועינן דבהתראה אחת חייב שתים וכן משמע בהדיא בגמ' דחייב שתים בריחים ורכב בהתראה אחת דאמר רב הונא חבל ריחים ורכב לוקה ג' והיינו בהתראה אחת דאי בשתי התראות לוקה שתים על הריחים ושתים על הרכב וכיון דבהתראה אחת איירי א"כ חייב שתים דקתני היינו שתי מלקיות ותימה דהיכי לקי והא חשיב לה בגמרא (דף קטז.) לאו הניתק לעשה מדאמר ליה אביי זיל אהדר וכי תימא דמש"ה א"ל לאהדורי דכל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני הא אביי גופיה קאמר בפ"ק דתמורה (דף ד:) דאי עביד מהני ואין לומר דהאי דלקי היינו כגון ששבר הריחים ואת הרכב דשוב אינו ניתק לעשה שאינו יכול להחזיר הריחים ולהכי לקי כדאמרינן בפרק שילוח הקן (חולין דף קמא.) דאם הרג את האם שוב לא חשיב ניתק לעשה ולקי הא ליכא למימר דשאני הכא כיון דמפסיד בחובו כנגד הריחים הרי כאילו החזיר הריחים עצמו והוי לעולם ניתק לעשה כדאמר בפרק בתרא דמכות (דף טז.) אהשבת העבוט דהוי ניתק לעשה אפילו נאבד לו העבוט משום דכיון דאיתיה בתשלומין לא לקי ועוד דלא משכחינן במכות ביטלו ולא ביטלו בשום לאו הניתק לעשה כמו בשילוח הקן ובפאה שלא הפריש ואכל הכל ואם הלאו דחבלת ריחים חשיב ניתק לעשה ואם שיבר לוקה ה"ל למיחשבי' נמי התם וע"ק דהיכי חשיב ליה אביי ניתק לעשה הא לא אשכחן דנתקו הכתוב כדאשכחן גבי השבת העבוט דלא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו דהתם ודאי נתקו הכתוב דכתיב השב תשיב מ"מ אפי' משכנו באיסור ולהכי חשיב בפרק בתרא דמכות (שם) לאו הניתק לעשה וי"ל דטעמא דאביי דא"ל לאהדורי משום דאי עביד לא מהני כיון שהיה שוגג שאם היה יודע שהוא אסור לא היה חובלו והוה ליה זכייה בטעות וחוזרת: