בבא מציעאע.
טוען את הדף…
וְנָהֲגוּ בְּנֵי כוּפְרָא אַגְרָא בִּשְׁעַת מְשִׁיכָה, פַּגְרָא בִּשְׁעַת שְׁבִירָה. אַטּוּ בְּמִנְהָגָא תַּלְיָא מִילְּתָא? מִשּׁוּם דְּמַתְנִיתָא תַּנְיָא – מִנְהָגָא. אָמַר רַב עָנָן אָמַר שְׁמוּאֵל: מָעוֹת שֶׁל יְתוֹמִים מוּתָּר לְהַלְווֹתָן בְּרִבִּית. אֲמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן: מִשּׁוּם דְּיַתְמֵי נִינְהוּ (סָפֵינָא) [סָפֵינַן] לְהוּ אִיסּוּרָא?! יַתְמֵי דְּאָכְלִי דְּלָאו דִּידְהוּ לֵיזְלוּ בָּתַר שָׁבְקַיְיהוּ! אֲמַר לֵיהּ: אֵימָא לִי אִיזִי גּוּפָא דְעוֹבָדָא הֵיכִי הֲוָה? אֲמַר לֵיהּ: הָהוּא דּוּדָא דִּבְנֵי מָר עוּקְבָא דַּהֲוָה בֵּי מָר שְׁמוּאֵל, תָּקֵיל וְיָהֵיב לֵיהּ, תָּקֵיל וְשָׁקֵיל לֵיהּ. שָׁקֵיל אַגְרָא וְשָׁקֵיל פַּחֲתָא. אִי אַגְרָא – לָא פַּחֲתָא, וְאִי פַּחֲתָא – לָא אַגְרָא. אֲמַר לֵיהּ: כִּי הָא – אֲפִילּוּ בְּדִקְנָנֵי נָמֵי שְׁרֵי לְמִיעְבַּד, דְּהָא מְקַבְּלִי עֲלַיְיהוּ חוּסְכָא דִנְחָשָׁא, דְּכַמָּה דְּמִקְּלֵי נְחָשָׁא בְּצִיר דְּמֵיהּ. אָמַר רַבָּה בַּר שֵׁילָא אָמַר רַב חִסְדָּא, וְאָמְרִי לַהּ, אָמַר רַבָּה בַּר יוֹסֵף בַּר חָמָא אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: מָעוֹת שֶׁל יְתוֹמִים מוּתָּר לְהַלְווֹתָן קָרוֹב לְשָׂכָר וְרָחוֹק לְהֶפְסֵד. תָּנוּ רַבָּנַן: קָרוֹב לְשָׂכָר וְרָחוֹק לְהֶפְסֵד – רָשָׁע. קָרוֹב לְהֶפְסֵד וְרָחוֹק לְשָׂכָר – חָסִיד. קָרוֹב לָזֶה וְלָזֶה, רָחוֹק מִזֶּה וּמִזֶּה – זוֹ הִיא מִדַּת כׇּל אָדָם. אֲמַר לֵיהּ רַבָּה לְרַב יוֹסֵף: הָנֵי זוּזֵי דְיַתְמֵי הֵיכִי עָבְדִינַן לְהוּ? אֲמַר לֵיהּ: מוֹתְבִינַן לְהוּ בֵּי דִינָא וְיָהֲבִינַן לְהוּ זוּזָא זוּזָא. אֲמַר לֵיהּ: וְהָא קָא כָלְיָא קַרְנָא. אֲמַר לֵיהּ מָר: הֵיכִי עָבֵיד? אֲמַר לֵיהּ: בָּדְקִינַן גַּבְרָא דְּאִית לֵיהּ דַּהֲבָא פְּרִיכָא, וְנָקְטִינַן דַּהֲבָא מִינֵּיהּ, וְיָהֲבִינַן לְהוּ נִיהֲלֵיהּ קָרוֹב לְשָׂכָר וְרָחוֹק לְהֶפְסֵד. אֲבָל דָּבָר מְסוּיָּם – לָא, דִּלְמָא פִּקָּדוֹן נִינְהוּ, וְאָתֵי מָרֵיהּ יָהֵיב סִימָנִין וְשָׁקֵיל לֵיהּ. אָמַר רַב אָשֵׁי: תִּינַח אִי מִשְׁתְּכַח גַּבְרָא דְּאִית לֵיהּ דַּהֲבָא פְּרִיכָא, אִי לָא מִשְׁתְּכַח גַּבְרָא דְּאִית לֵיהּ דַּהֲבָא פְּרִיכָא נֵיכְלוּ זוּזֵי דְיַתְמֵי? אֶלָּא אָמַר רַב אָשֵׁי: חָזֵינַן גַּבְרָא דִּמְשַׁפּוּ נִכְסֵיהּ, וּמְהֵימַן, וְשָׁמַע דִּינָא דְאוֹרָיְיתָא וְלָא מְקַבֵּל שַׁמְתָּא דְרַבָּנַן, וְיָהֲבִינַן לְהוּ נִיהֲלֵיהּ בְּבֵי דִינָא.ונהגו בני כופרא - בעלי ספינה קרי בני כופרא לפי שזופתין אותם בזפת: אגרא בשעת משיכה - נותנין אותם מיד ואע"פ שקיבל שכרה. נותן לו פגרא לכשתשבר: אטו במנהגא תליא מילתא - היכי שבקינן להו לקבל שכר הואיל וסופו לקנותה כולה: משום דמתניתא תניא - דמותר כדקתני שלא עשאה דמים מחיים אלא לאחר מיתה נהוג מנהגא: ה"ג משום דמתניתא תניא מנהגא: בתר שבקייהו - אחר אביהן לבית הקברות: גופא דעובדא - שראית את מר שמואל נוהג כן שהעדת זאת בשמו הא ודאי פשיטא דלא שמעתא איתמר הכי בפירוש אלא מכלל שראית אותו נוהג. העדת כן: דההוא דודא - קלחת שקורין קלדיר"א: דבני מר עוקבא - יתומים היו: תקיל ויהיב לה תקיל ושקיל לה - היה משכירה לאחרים ושקלה כשהוא מוסרה להם וחוזר ומקבלה במשקל אם חסר נחושתה משלמין לו דמי חסרונה ויהיב ליה דמי אגר: פחתא - חסרון נחושתה ואי ס"ד אסור להלוותן בריבית אי אגרא לא פחתא למה נותנין שכר הואיל ומקבלין עליהם השוכרין פחת נחושתה: בדיקנני - ביתומים גדולים שנתמלא זקנם ואינן קרוים יתומים שרי: דהא מקבלי עלייהו חוסכא דנחשתא - פחת דמי הנחשת שנשאר כדמפרש ואזיל דכל מה דמיקלי נחשא בצרי דמיה אע"פ שמשלמין את חוסר המשקל יש פחת בנחשת הנותר בו הנשרף באור וכל נחשת שרוף דמיו פחותים: קרוב לשכר - שהיו יתומים נוטלין חלק בשכר ואין נוטלין חלק בהפסד אבל רבית ממש לא אלא מה שישתכרו מעותיהם יחלוקו ואע"ג דבדיקנני אסור לאו רבית ממש הוא אלא אבק רבית הוא ומדרבנן וביתמי לא גזור שלא יכלו מעותיהם להאכילם פרוטה אחר פרוטה: ויהבינן להו זוזא זוזא - לסעודת אכילתם: דהבא פריכא - גרוטאות של זהב דודאי שלו הן ואינן פקדון דלא עבידי אינשי דמפקדי דהבא פריכא בפקדון וכיון דעשיר הוא ויש לו לגבות ממנו אם יאבדו מעותיו יהבינן להו נהליה קרוב לשכר ורחוק להפסד: דמשפו ניכסיה - שנכסיו שקטין אצלו ואין ערעור על קרקעותיו דמשפו כמו (ישעיהו י״ג:ב׳) על הר נשפה שאו נס ומתרגמינן על טורא שליוא: בבי דינא - בפני ב"ד שיש להם כח להפקיר נכסי המקבל אצל היתומים ולהתנות עמו קרוב לשכר ורחוק להפסד:מעות של יתומים מותר להלוותן ברבית - ה"מ למיפרך תיפוק ליה משום לוה דקעבר בלא תשיך (דברים כג) אלא דעדיפא פריך א"נ קסבר דלא מחייב לוה משום לא תשיך אלא כשגם המלוה מוזהר: דקא מקבלי עלייהו חוסכא דנחשא - משמע אע"ג דקא מקבל נותן עליה זולא ויוקרא הוה אסור משום דאחריות על המקבל אף על גב דאחריות לא הויא אלא משעת שבירה אלא דוקא משום פחת דחוסכא דנחשא שרי ליקח שכר והא דשרי לעיל (בבא מציעא דף סט:) נמי בספינא אגרא ופגרא היינו משום דמקבל עליה קלקול הספינה שמתקלקל העץ במים דלא משלם למשכיר אלא מה שהיא משתברת ומכאן קשה לפי' ריב"ן שפירש לעיל שמותר ליתן עיסקא למחצית שכר קרוב לשכר ורחוק להפסד כיון דמקבל נותן יוקרא וזולא דא"כ למה היה צריך כאן לקבל חוסכא דנחשא לא יקבל אלא זולא ועוד דאמרינן לעיל (בבא מציעא דף סח:) ותרי תילתי בהפסד ותילתא באגר למה ליה למיעבד הכי ליקבל עליה הנותן זולא ולישתרי אפילו יהא כל אחריות על המקבל והא דאמרינן לעיל (בבא מציעא דף סד.) גבי חמרא אי תקפה ברשותך ומסקינן כיון שמקבל עליה יוקרא וזולא קרוב לזה ולזה הוא התם שאני דמכר גמור הוא: אתא מריה ויהיב סימנא ושקיל - תימה דהיכי שקיל ע"י סימנא הא מצי האי למימר לקוח הוא בידי ואי חיישינן דלמא מודה ליה מקבל דשלו הן א"כ דהבא פריכא נמי ניחוש שמא מודה ליה וא"ת כיון דאין בו סימן למה יאמינו לו א"כ בדבר מסוים נמי ניחוש שמא הגיד לו ואפילו לא היה אמיד היה נאמן לומר לקוח הוא בידי דאימור מציאה אשכח או מתנה נתנו לו והא דאמר בפ' האשה שלום (יבמות קטו: ושם ד"ה וכן) גבי שומשמי דטוען נפקד דידיה שקלתנהו והני אחריני נינהו ואמרינן התם אימור איתרמויי איתרמו דמשמע הא לא שכיח דמתרמי דהוה חשיב סימנא מעליא והיה נאמן המפקיד להוציא מידו התם היה לו למפקיד עדים שהפקיד בחבית במדה זו ועדיין נמצאו כן בחבית ואפילו לא היו עדים בדבר היה נאמן אי הוה סימנא מעליא כיון שהנפקד אינו טוען לקוחין הן בידי או שלי היו מעולם ובני ביתי הגידו לך הסימן אלא מודה שהפקיד לו אלא שאומר כמו שאירע הסימן בשלך כן אירע בשלי ואע"ג דאית ליה מגו לא היה נאמן דהוי מגו במקום עדים ונראה לפרש דהכא חיישינן דלמא אתי מריה אחר מיתת המקבל כדאמרי' בהכותב (כתובות פה: ושם ד"ה ועוד) ועוד גבי ההוא דאפקיד כסא דכספא בי חסא שכיב חסא ולא פקיד אתא מריה ויהיב סימנא אר"נ חדא דידעינן ביה בחסא דלא אמיד ועוד דקא יהיב סימנא משמע אפי' אמיד נמי כיון דיהיב סימנא שקיל ומיהו קשה כיון דאמיד הוא אמאי לא נטעון ליתמי לקוח הוא והיינו יכולין לומר דלא טענינן להו לקוח אלא בדברים שהיה אביהם משתמש בחייו אבל דברים שלא היה משתמש בהם דומה הוא שבפקדון הם אצלו ומהדרינן בסימנא אבל א"כ לא שבקת חיי לכל בני עשירים שאדם שהיה רגיל אצלם ויודע עניינם ילך ויגיד לאחרים דלא עיילי ונפקי בביתם סימני כסף וזהב שלהם ועוד אכתי קשה דלמה ליה הכא דאית ליה דהבא פריכא אפילו דבר המסוים נמי אלא שיאמר בפני ב"ד שהוא שלו ונראה לפרש דהכא בשמעתין חיישינן שמא יבאו עדים שהפקיד בידו חפץ שיש בו סימן זה וכיון שמביא עדים אין להם לב"ד למנוע מלהראות החפץ לעדים ויכירו אם הוא זה ובההיא דהכותב עיקר טעמא הוי משום דלא אמיד וכיון דלא אמיד אין לנו לטעון ליתומים לקוח ביד אביהן דמציאה או מתנה מילתא דלא שכיח הוא ולא טענינן ליתמי אע"ג שאביהן היה נאמן לטעון לקוח היה בידי והכי פירושו חדא דידעינן ביה דלא אמיד ובטעם זה לחודיה סגי ועוד דאפילו את"ל דלא מהני אמיד לחודיה הא קא יהיב סימנא ויועילו שני הטעמים יחד א"נ מעיקרא לא ר"ל שהיה הטעם דלא אמיד לחודיה דיי אלא מתחילה לא נתכוון לומר אלא שבין שניהם יועילו והא דאמר בסוף פ"ק דכתובות (דף יג:) גבי ארוס וארוסתו דאמר התם רב יוסף למאי ניחוש לה חדא דקא מודה ועוד האמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר"ג ופריך ובהא כי לא מודה מי מכשר רבן גמליאל התם לא מצי למימר שיועילו שני הטעמים דאי טעמא דהא קא מודה לא מהני לחודיה לא מהני נמי בהדיה דהלכה כרבן גמליאל כיון דלא מכשר אלא ברוב כשירין אצלה והכא כולן פסולין אצלה לבד מארוס ולהכי פריך כי לא מודה פי' כי לא מהני טעמא דמודה לחודיה מי מהני בהדיה טעמא דהלכה כר"ג כו':