בבא מציעאפד.
טוען את הדף…
כִּי הַאי מַעֲשֶׂה לִידֵיהּ. פְּגַע בֵּיהּ אֵלִיָּהוּ, אֲמַר לֵיהּ: עַד מָתַי אַתָּה מוֹסֵר עַמּוֹ שֶׁל אֱלֹהֵינוּ לַהֲרִיגָה? אֲמַר לֵיהּ: מַאי אֶעֱבֵיד? הַרְמָנָא דְמַלְכָּא הוּא! אֲמַר לֵיהּ: אֲבוּךְ עֲרַק לְאַסְיָא, אַתְּ עֲרוֹק לְלוּדְקִיָּא. כִּי הֲווֹ מִקַּלְעִי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּרַבִּי יוֹסֵי וְרַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בַּהֲדֵי הֲדָדֵי, הֲוָה עָיֵיל בַּקְרָא דְתוֹרֵי בֵּינַיְיהוּ וְלָא הֲוָה נָגְעָה בְּהוּ. אֲמַרָה לְהוּ הָהִיא מַטְרוֹנִיתָא: בְּנֵיכֶם אֵינָם שֶׁלָּכֶם. אֲמַרוּ לַהּ: שֶׁלָּהֶן גָּדוֹל מִשֶּׁלָּנוּ. כׇּל שֶׁכֵּן. אִיכָּא דְאָמְרִי, הָכִי אֲמַרוּ לַהּ: ״כִּי כָאִישׁ גְּבוּרָתוֹ״. אִיכָּא דְאָמְרִי הָכִי, אֲמַרוּ לַהּ: ״אַהֲבָה דּוֹחֶקֶת אֶת הַבָּשָׂר״. וּלְמָה לְהוּ לְאַהְדּוֹרֵי לַהּ? וְהָא כְּתִיב: ״אַל תַּעַן כְּסִיל כְּאִוַּלְתּוֹ״! שֶׁלֹּא לְהוֹצִיא לַעַז עַל בְּנֵיהֶם. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֵיבְרֵיהּ דְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל [בְּרַבִּי יוֹסֵי] כְּחֵמֶת בַּת תֵּשַׁע קַבִּין. אָמַר רַב פָּפָּא: אֵיבְרֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן כְּחֵמֶת בַּת חֲמֵשֶׁת קַבִּין, וְאָמְרִי לַהּ בַּת שְׁלֹשֶׁת קַבִּין. דְּרַב פָּפָּא גּוּפֵיהּ כִּי דְקוּרֵי דְּהַרְפְּנָאֵי. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֲנָא אִשְׁתַּיַּירִי מִשַּׁפִּירֵי יְרוּשָׁלַיִם הַאי מַאן דְּבָעֵי מִחְזֵי שׁוּפְרֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן, נַיְיתֵי כָּסָא דְכַסְפָּא מִבֵּי סִלְקֵי, וּנְמַלְּיֵיהּ פַּרְצִידַיָּא דְּרוּמָּנָא סוּמָּקָא, וְנַהְדַּר לֵיהּ כְּלִילָא דְּוַורְדָּא סוּמָּקָא לְפוּמֵּיהּ, וְנוֹתְבֵיהּ בֵּין שִׁמְשָׁא לְטוּלָּא, (הָהוּא) [הָנְהוּ] זַהֲרוּרֵי מֵעֵין שׁוּפְרֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן. אִינִי? וְהָאָמַר מָר: שׁוּפְרֵיהּ דְּרַב כָּהֲנָא מֵעֵין שׁוּפְרֵיהּ דְּרַבִּי אֲבָהוּ, שׁוּפְרֵיהּ דְּרַבִּי אֲבָהוּ מֵעֵין שׁוּפְרֵיהּ דְּיַעֲקֹב אָבִינוּ, שׁוּפְרֵיהּ דְּיַעֲקֹב אָבִינוּ מֵעֵין שׁוּפְרֵיהּ דְּאָדָם הָרִאשׁוֹן! וְאִילּוּ רַבִּי יוֹחָנָן לָא קָא חָשֵׁיב לֵיהּ! שָׁאנֵי רַבִּי יוֹחָנָן, דְּהַדְרַת פָּנִים לָא הַוְיָא לֵיהּ. רַבִּי יוֹחָנָן הֲוָה אָזֵיל וְיָתֵיב אַשַּׁעֲרֵי טְבִילָה, אֲמַר: כִּי סָלְקָן בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל מִטְּבִילַת מִצְוָה לִפְגְּעוּ בִּי, כִּי הֵיכִי דְּלֶהֱווֹ לְהוּ בְּנֵי שַׁפִּירֵי כְּווֹתִי, גְּמִירִי אוֹרָיְיתָא כְּווֹתִי. אֲמַרוּ לֵיהּ רַבָּנַן: לָא מִסְתְּפֵי מָר מֵעֵינָא בִּישָׁא? אֲמַר לְהוּ: אֲנָא מִזַּרְעָא דְּיוֹסֵף קָאָתֵינָא, דְּלָא שָׁלְטָא בֵּיהּ עֵינָא בִּישָׁא. דִּכְתִיב: ״בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף בֵּן פֹּרָת עֲלֵי עָיִן״, וְאָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: אַל תִּקְרֵי ״עֲלֵי עָיִן״ אֶלָּא ״עוֹלֵי עָיִן״. רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא אֲמַר מֵהָכָא: ״וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ״, מָה דָּגִים שֶׁבַּיָּם מַיִם מְכַסִּים אוֹתָם וְאֵין הָעַיִן שׁוֹלֶטֶת בָּהֶן – אַף זַרְעוֹ שֶׁל יוֹסֵף אֵין הָעַיִן שׁוֹלֶטֶת בָּהֶן. יוֹמָא חַד הֲוָה קָא סָחֵי רַבִּי יוֹחָנָן בְּיַרְדְּנָא. חַזְיֵיהּ רֵישׁ לָקִישׁ וּשְׁוַור לְיַרְדְּנָא אַבָּתְרֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ חֵילָךְ לְאוֹרָיְיתָא. אֲמַר לֵיהּ שׁוּפְרָךְ לְנָשֵׁי. אֲמַר לֵיהּ אִי הָדְרַתְּ בָּךְ יָהֵיבְנָא לָךְ אֲחוֹתִי, דְּשַׁפִּירָא מִינַּאי. קַבֵּיל עֲלֵיהּ. בָּעֵי לְמִיהְדַּר לְאֵתוֹיֵי מָאנֵיהּ וְלָא מָצֵי הָדַר. אַקְרְיֵיהּ וְאַתְנְיֵיהּ וְשַׁוְּיֵיהּ גַּבְרָא רַבָּא. יוֹמָא חַד הֲווֹ מִפַּלְגִי בֵּי מִדְרְשָׁא: הַסַּיִיף וְהַסַּכִּין וְהַפִּגְיוֹן וְהָרוֹמַח וּמַגַּל יָד וּמַגַּל קָצִיר מֵאֵימָתַי מְקַבְּלִין טוּמְאָה – מִשְּׁעַת גְּמַר מְלַאכְתָּן. וּמֵאֵימָתַי גְּמַר מְלַאכְתָּן? רַבִּי יוֹחָנָן אוֹמֵר: מִשֶּׁיְּצָרְפֵם בַּכִּבְשָׁן. רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: מִשֶּׁיְּצַחְצְחֵן בְּמַיִם. אֲמַר לֵיהּ לִסְטָאָה בְּלִסְטְיוּתֵיהּ יָדַע. אֲמַר לֵיהּ: וּמַאי אַהֲנֵית לִי? הָתָם ״רַבִּי״ קָרוּ לִי, הָכָא ״רַבִּי״ קָרוּ לִי! אֲמַר לֵיהּ: אַהֲנַאי לָךְ דַּאֲקָרְבִינָּךְ תַּחַת כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה. חֲלַשׁ דַּעְתֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן, חֲלַשׁ רֵישׁ לָקִישׁ. אֲתַאי אֲחָתֵיהּ קָא בָכְיָא. אֲמַרָה לֵיהּ: עֲשֵׂה בִּשְׁבִיל בָּנַי! אֲמַר לַהּ: ״עׇזְבָה יְתֹמֶיךָ אֲנִי אֲחַיֶּה״. עֲשֵׂה בִּשְׁבִיל אַלְמְנוּתִי! אֲמַר לַהּ: ״וְאַלְמְנוֹתֶיךָ עָלַי תִּבְטָחוּ״. נָח נַפְשֵׁיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, וַהֲוָה קָא מִצְטַעַר רַבִּי יוֹחָנָן בָּתְרֵיהּ טוּבָא. אֲמַרוּ רַבָּנַן: מַאן לֵיזִיל לְיַתֹּבֵיהּ לְדַעְתֵּיהּ? נֵיזִיל רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן פְּדָת, דִּמְחַדְּדָין שְׁמַעְתָּתֵיהּ. אֲזַל יְתֵיב קַמֵּיהּ. כֹּל מִילְּתָא דַּהֲוָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן אֲמַר לֵיהּ: תַּנְיָא דִּמְסַיְּיעָא לָךְ. אֲמַר: אַתְּ כְּבַר לְקִישָׁא?! בַּר לְקִישָׁא, כִּי הֲוָה אָמֵינָא מִילְּתָא, הֲוָה מַקְשֵׁי לִי עֶשְׂרִין וְאַרְבַּע קוּשְׁיָיתָא, וּמְפָרְקִינָא לֵיהּ עֶשְׂרִין וְאַרְבְּעָה פֵּרוּקֵי, וּמִמֵּילָא רָוְוחָא שְׁמַעְתָּא. וְאַתְּ אָמְרַתְּ: ״תַּנְיָא דִּמְסַיַּיע לָךְ״, אַטּוּ לָא יָדַעְנָא דְּשַׁפִּיר קָאָמֵינָא? הֲוָה קָא אָזֵיל וְקָרַע מָאנֵיהּ וְקָא בָכֵי וְאָמַר: ״הֵיכָא אַתְּ בַּר לָקִישָׁא, הֵיכָא אַתְּ בַּר לָקִישָׁא״! וַהֲוָה קָא צָוַח עַד דְּשָׁף דַּעְתֵּיהּ מִינֵּיהּ. בְּעוֹ רַבָּנַן רַחֲמֵי עֲלֵיהּ וְנָח נַפְשֵׁיהּ.כי האי מעשה לידיה - מינהו המלך לתפוס גנבים ולסטים: לגבי הדדי - פנים אל פנים: בקרא דתורי - צמד בקר: בינייהו - בין שניהן מתחת כריסן מתוך שכריסן גדול: מטרוניתא - שרית נכרית: אינם שלכם - שאינכם יכולין להזקק לנשותיכם: שלהן גדול משלנו - כריסם של נשותינו גדול משלנו: כי כאיש גבורתו - אבר תשמיש. לשון אחר שלהן גדול תאוה של אשה מרובה משל איש: כ"ש - שתאותה מרובה ואינכם נזקקים להן ונבעלות לאחרים: אהבה דוחקת את הבשר - ומתוך שתאותם מרובה על תאותנו בשר שנינו נדחקו: כי דקורי דהרפנאי - סלים שעושין בהרפניא: אישתיירי - נותרתי: שופרי - זיהרורי תוארו וקירון [עור] פניו: מבי סילקי - כשיוצא מבית האומן שהוא צהוב ממראה להב האש: בי סילקי - בעלותו מן האש: פרצידי - גרעינין: ונהדר ליה כלילא - יסובבנהו שפה לפיו סביב של ורד אדום: זיהרורי - דנפקי מיניה על פני הארץ: מעין - ולא הכל: הדרת פנים - זקן: עולי עין - עולין למעלה מן העין והיא מלמטה שהיא אינה יכולה לשלוט בהן: חזייה ריש לקיש - שהיה לסטים: שוור - קפץ: אמר ליה - ר' יוחנן: חילך לאורייתא - כמה כוחך יפה לסבול עול תורה: שופרך - יופייך: לנשי - ראוי לנשים: ולא מצי - לקפוץ כבראשונה דמשקבל עליו עול תורה תשש כוחו: הסייף והסכין - משנה היא במס' [כלים] (פי"ד מ"ה): הפיגיון - אשפי': ומגל יד ומגל קציר - פלציל"א בלע"ז: משיצרפם - דקינ"ו בלע"ז: ליסטאה בליסטיותיה ידע - לפי שהיית לסטים אתה בקי באותן כלי אומנות ליסטיות: ר' קרו לי - רבן של לסטים וראש להן הייתי: אתאי אחתיה - דרבי יוחנן אשתו דריש לקיש: וקא בכיא קמיה - דר' יוחנן להתפלל על בעלה: עזבה יתומיך אני אחיה ואלמנותיך עלי תבטחו - פסוק הוא בירמיה: מצטער - מתחרט על שהמיתו שלא היה מוצא תלמיד ותיק כמותו: דשף דעתיה - נעקרה ממנו דעתו ונשתטה:אמר רבי יוחנן איבריה דרבי ישמעאל כו'. אלו דברים נכתבו שלא להוציא לעז על בני אדם שהם כך:
אמר ר' יוחנן אנא אשתיירי משפירי ירושלים - רבי יוחנן אחר חורבן הרבה היה אלא כלומר אשתיירי ממשפחתם ולפי שהזכיר רבי יוחנן שהיה משונה משאר בני אדם בדבר אחד הזכיר גם שהיה משונה ביופי: יתיב אשערי טבילה - והא דאמרי' בערבי פסחים (פסחים דף קיא.) האי מאן דפגע באתתא בעידן דסלקת מטבילת מצוה אחזת ליה רוח זנונים היינו כשפוגע בה אבל רבי יוחנן שהיה יושב שם בקבע אין זו פגיעה אי נמי התם שפוגע כשעולה בעודה ערומה מן הנהר: אי הדרת בך כו' - מכאן אמר ר"ת דר"ל מתחלה ידע הרבה אלא שפרק עול תורה ונעשה עם הארץ ועסק בלסטיות מדקאמר אי הדרת בך משמע להיות כבתחלה ולא תפרוק עול תורה מעליך וקאמר נמי מאי אהנית לי התם קרו לי רבי כלומר מעיקרא נמי הוו קרו לי רבי אלא ששכחתי ומה שפי' בקונט' ר' היינו רבו של לסטים אין נראה אע"ג דאשכחן במס' ע"ז (דף יז:) מ"ט קרו לך רבי רבן של טרסיים אני והיינו דאמרי' בפ' כל כתבי (שבת דף קיט:) א"ל ר"ל לרבי יהודה נשיאה כך מקובלני מאבותי ואמרי לה מאבותיך כל עיר שאין בה תינוקות של בית רבן כו' משמע שקודם שלימדו רבי יוחנן למד מאחרים: אי הדרת בך - לקמן מוכח דנסבה דקאמר אתיא אחתיה וקא בכיא קמיה ולא חש לשמא יאמרו בשביל זו חזר זה כדחייש לקמן (בבא מציעא דף פה.): הסכין והפגיון מאימתי מקבלין טומאה - הקשה ר"ת דתנן במס' כלים פרק י"ד הסייף והסכין מאימתי מקבלים טומאה הסייף משישופנו והסכין משישחיזנה והיינו דלא כרבי יוחנן ודלא כר"ל ונראה דההיא מתני' כשהעלו חלודה ובא לתקנן דתניא בתוספת'. סייף וסכין שהעלו חלודה טהורין שפן והשחיזן (מקבלין טומאה) אבל מתחלתם הוי גמר דידהו כדמפרש בשמעתין ונראה דשפן קאי אסייף והשחיזן קאי אסכין אע"ג דקתני לשון רבים והוי השתא תוספתא כמו המשנה: