בבא מציעא כה:

פרק ב׳ · אלו מציאות

Bava Metzia 25b · Chapter 2: Ellu Metziot

כְּאַבְנֵי בֵּית קוּלִיס, מַהוּ? תָּא שְׁמַע, דְּתַנְיָא: מָצָא מָעוֹת מְפוּזָּרוֹת – הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ, כְּאַבְנֵי בֵּית קוּלִיס – חַיָּיב לְהַכְרִיז. וְאֵלּוּ הֵן אַבְנֵי בֵּית קוּלִיס: אַחַת מִכָּאן וְאַחַת מִכָּאן וְאַחַת עַל גַּבֵּיהֶן. תָּנוּ רַבָּנַן: הַמּוֹצֵא סֶלַע בְּשׁוּק, וּמְצָאוֹ חֲבֵירוֹ וְאָמַר: שֶׁלִּי הִיא, חֲדָשָׁה הִיא, נִירוֹנִית הִיא, שֶׁל מֶלֶךְ פְּלוֹנִי הִיא – לֹא אָמַר כְּלוּם. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא אֲפִילּוּ שְׁמוֹ כָּתוּב עָלֶיהָ – לֹא אָמַר כְּלוּם. לְפִי שֶׁאֵין סִימָן לְמַטְבֵּעַ. דְּאָמַר: דִּלְמָא אַפּוֹקֵי אַפְּקַהּ וּמֵאִינִישׁ אַחֲרִינָא נְפַל. מַתְנִי׳ מָצָא אַחַר הַגָּפָה אוֹ אַחַר הַגָּדֵר גּוֹזָלוֹת מְקוּשָּׁרִים, אוֹ בִּשְׁבִילִין שֶׁבַּשָּׂדוֹת – הֲרֵי זֶה לֹא יִגַּע בָּהֶן. מָצָא כְּלִי בָּאַשְׁפָּה, אִם מְכוּסֶּה – לֹא יִגַּע בּוֹ, אִם מְגוּלֶּה – נוֹטֵל וּמַכְרִיז. גְּמָ׳ מַאי טַעְמָא? דְּאָמְרִינַן: הָנֵי, אִינָשׁ אַצְנְעִינְהוּ, וְאִי שָׁקֵיל לְהוּ – לֵית לְהוּ לְמָרַיְיהוּ סִימָנָא בְּגַוַּויְיהוּ, הִלְכָּךְ לִשְׁבְּקִינְהוּ עַד דְּאָתֵי מָרַיְיהוּ וְשָׁקֵיל לְהוּ. וְאַמַּאי לֶיהֱוֵי קֶשֶׁר סִימָנָא! אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר זַבְדָּא אָמַר רַב: בִּמְקוּשָּׁרִין בְּכַנְפֵיהֶן, דְּכוּלֵּי עָלְמָא הָכִי מְקַטְּרִי לְהוּ. וְלֶהֱוֵי מָקוֹם סִימָן! אָמַר רַב עוּקְבָא בַּר חָמָא: בְּמִדַּדִּין. אִי בְּמִדַּדִּין – מֵעָלְמָא אָתוּ וּמוּתָּרִין! אִיכָּא לְמֵימַר מֵעָלְמָא אֲתוֹ, וְאִיכָּא לְמֵימַר אִינָשׁ אַצְנְעִינְהוּ, וְהָוֵה לֵיהּ סְפֵק הִינּוּחַ, וְאָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר זַבְדָּא אָמַר רַב: כֹּל סְפֵק הִינּוּחַ – לְכַתְּחִילָּה לֹא יִטּוֹל, וְאִם נָטַל לֹא יַחֲזִיר. מָצָא כְּלִי בָּאַשְׁפָּה, מְכוּסֶּה – לֹא יִגַּע בּוֹ, מְגוּלֶּה – נוֹטֵל וּמַכְרִיז. וּרְמִינְהוּ: מָצָא כְּלִי טָמוּן בָּאַשְׁפָּה – נוֹטֵל וּמַכְרִיז, שֶׁכֵּן דֶּרֶךְ אַשְׁפָּה לִפַּנּוֹת. אָמַר רַב זְבִיד, לָא קַשְׁיָא: הָא בְּכוּבֵּי וְכָסֵי, הָא בְּסַכִּינֵי וְהֶמְנֵיק. בְּכוּבֵּי וְכָסֵי – לֹא יִגַּע, בְּסַכִּינֵי וְהֶמְנֵיק – נוֹטֵל וּמַכְרִיז. רַב פָּפָּא אָמַר: הָא וְהָא בְּכוּבֵּי וְכָסֵי, וְלָא קַשְׁיָא: כָּאן בְּאַשְׁפָּה הָעֲשׂוּיָה לִפַּנּוֹת, כָּאן בְּאַשְׁפָּה שֶׁאֵינָהּ עֲשׂוּיָה לִפַּנּוֹת. אַשְׁפָּה הָעֲשׂוּיָה לִפַּנּוֹת אֲבֵידָה מִדַּעַת הִיא! אֶלָּא בְּאַשְׁפָּה שֶׁאֵינָהּ עֲשׂוּיָה לִפַּנּוֹת, וְנִמְלַךְ עָלֶיהָ לְפַנּוֹתָהּ. בִּשְׁלָמָא לְרַב פָּפָּא – הַיְינוּ דְּקָתָנֵי: שֶׁכֵּן דֶּרֶךְ אַשְׁפָּה לִפַּנּוֹת. אֶלָּא לְרַב זְבִיד, מַאי שֶׁכֵּן דֶּרֶךְ אַשְׁפָּה לִפַּנּוֹת? שֶׁכֵּן דֶּרֶךְ אַשְׁפָּה לְפַנּוֹת לָהּ כֵּלִים קְטַנִּים. מַתְנִי׳ מָצָא בְּגַל וּבְכוֹתֶל יָשָׁן – הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ. מָצָא בְּכוֹתֶל חָדָשׁ, מֵחֶצְיוֹ וְלַחוּץ – שֶׁלּוֹ, מֵחֶצְיוֹ וְלִפְנִים – שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת. אִם הָיָה מַשְׂכִּירוֹ לַאֲחֵרִים – אֲפִילּוּ בְּתוֹךְ הַבַּיִת, הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ. גְּמָ׳ תָּנָא: מִפְּנֵי שֶׁיָּכוֹל לוֹמַר לוֹ שֶׁל אֲמוֹרִיִּים הֵן. אַטּוּ אֱמוֹרִים מַצְנְעִי, יִשְׂרָאֵל לָא מַצְנְעִי? לָא צְרִיכָא

כאבני בית קוליס - מרקוליס והיא שם ע"ז ולקמיה מפ' היכי עבדי: אחת מכאן ואחת מכאן - והשלישית חציה על זה וחציה על זה: נירונית היא - נירון קיסר כתוב עליה: מתני' מצא אחר הגפה [או אחר הגדר] גוזלות מקושרין - גפה סתימת כותל של עץ או של קנים: גדר - של אבנים: לא יגע בהן - טעמא מפ' בגמרא: מכוסה לא יגע בו - דאין זו אבידה שיהא מוזהר עליה בלא תוכל להתעלם דמשתמר הוא: גמ' במדדין - ממקום למקום: מעלמא אתו - ואין זה הינוח וכיון דאין בהן סימן נימא הרי אלו שלו: ואיכא למימר איניש אצנעינהו - הואיל ומקושרין: ספק הינוח - בדבר שאין בו סימן וכ"ש ודאי הינוח: לכתחילה לא יטול - דאי שקלת לה ליכא למרייהו סימנין למיתב בהו ויפסיד הלכך לא יטול והבעלים יזכרו ויבאו ויטלום: ואם נטל לא יחזיר - דהא ליכא דיהיב סימנא: שכן דרך אשפה ליפנות - ואי לא שקיל ליה האי השתא לכשיפנה יטלנה נכרי או ישראל חשוד הלכך אבידה היא ומוזהר עליה: כובי וכסי - טמונים מדעת הואי ולא יגע בהן: סכיני והמניק - שהן כלים קטנים אבדה הן שהשליכם שם עם האשפה שהוציאם מן הבית ולקמן פריך מאי שכן דרך אשפה לפנות: אבידה מדעת היא - דהוה ליה לאסוקי אדעתיה שיפנוה: היינו דקתני שכן דרך אשפה לפנות - שהבעלים נמלכים לפנות: לפנות לה כלים קטנים - מן הבית שלא מדעת: מתני' מצא בגל - גל אבנים מחומה שנפלה: הרי אלו שלו - בגמרא מפרש: מחציו ולחוץ - באחד מחורי כותל הסמוכים לרשות הרבים מצאה מחצי עוביו של כותל ולחוץ שלו דאמרינן אחד מבני רשות הרבים נתנו שם ושכח דאע"ג דאמרן לעיל ספק הינוח לא יטול והאי הינוח הוא הא מוקמי' למתני' בגמרא דשתיך טפי דאיכא יאוש בעלים: ואפילו מצא בתוך הבית כו' - דלא ידוע דמאן נינהו ובעליו נואשו: גמ' תנא - גבי גל וכותל ישן: שיכול לומר לו - לבעל הגל או לבעל הכותל: של אמוריים - שהורישו אבותינו היו: ישראל לא מצנעי - ומחציו ולפנים אמאי שלו הרי בעל הבית זה משתמש בה זה כמה שנים:

כאבני בית קוליס - מכאן אר"ת דאין שם ע"ז מרקוליס אלא קוליס כדאמרינן הכא והא דקרי ליה בעלמא מרקוליס היינו חילוף קילוס דהם קורים קילוס לשון שבח וחכמים החליפו לגנאי לשון לעג וקלס (תהלים מד) ומר הוא חילוף כמו מר דשחוטה דפרק גיד הנשה (חולין דף צד.) ומר דפרזלא דהגוזל בתרא (ב"ק קיג:): אחר הגפה - מקום שמשתמרות קצת אבל מצא במקום שאין משתמר כלל ודאי אבידה היא ונתייאשו הבעלים כיון שאין בה סימן ולא מיירי הכא במשתמר לגמרי מדפריך בגמרא ולהוי קשר סימן כלומר ויטול ויכריז ובמקום המשתמר אפי' יש בו סימן לא יגע בו דהא תנן מצא כלי טמון באשפה לא יגע בו וביש בו סימן מיירי מדקאמר ואם מגולה נוטל ומכריז וכן לעיל (בבא מציעא דף כד.) אמר מצא אבידה אם רוב ישראל חייב להכריז א"כ ביש בה סימן מיירי ומוקי לה בטמון באשפה ונמלך עליה לפנותה אבל אם לא נמלך לא יגע בה ולרבא דאמר מקום הוי סימן נקט דוקא גוזלות דמדדין אבל דבר אחר לא דהוי מקום סימן ויטול ויכריז כיון דאינו משתמר לגמרי ולרבה דאמר מקום לא הוי סימן נקט גוזלות לאשמועינן דאע"ג דהוי ספק הינוח דאיכא למימר דמעלמא אתו לא יגע בהן: ואמר ר' אבא בר זבדא אמר רב ספק הינוח לכתחילה לא יטול. כדמפרש לעיל דלמא איניש אצנעינהו: ואם נטל לא יחזיר - יש מפרש דהיינו דוקא כשנטלהו והוליכו לביתו דיש לחוש שמא באו בעלים בתוך כך ולא מצאו מה שהניחו שם ושוב לא יחזרו לבקשה לכך לא יחזיר למקום שנטל אבל אם נטלו ולא זז משם וראה שלא באו בעלים בתוך כך יחזיר וכן יש בירושלמי עובדא ברבי אבא בר זבדא גופיה דקאמר רבי אבא בר זבדא אשכח חמרא מכוסה בחפיסה ונסביה אתא ושאיל בבי רב אמרו ליה לאו יאות עבדת אמר להו אהדריה א"ל לא דלמא אתא מריה ולא אשכחיה ומיאש מיניה ומיהו אם נטל לא יחזיר משמע רק שנטלה ואע"ג דלא הוליכה לשום מקום לא יחזיר ויש לפרש דמיירי הכא בספק אבידה דאפי' הניחה בעלים שם מדעת דומה ששכחוהו דבלא משתמר כ"א קצת מיירי דומיא דמתני' דעל מתני' קאי רבי אבא ולכך אם נטל לא יחזיר דהשתא אבידה היא ושכחוה הבעלים וכיון שאם היה יודע שהיא אבידה היה מחויב בהשבתה בלא שום הגבהה אם הוא יודע של מי הוא דכיון שהוא משתמר קצת לא יתייאשו הבעלים היכא דהגביה הוי מחויב בשמירתה מספק לרבה הוי שומר חנם ולרב יוסף שומר שכר עד שתבא ליד הבעלים ולא דמי לזקן ואינה לפי כבודו דאמר רבה בפרקין הכישה נתחייב בה ואמרינן בהמוכר את הספינה (ב"ב דף פח.) אימור דאמר רבה בבעלי חיים דאנקטינהו נגרי ברייתא אבל בשאר דברים לא היינו משום דזקן לא מיחייב בהשבה כלל ולכך כי יחזיר למקומה אינו חייב בשמירתה וכן צלוחית דפרק הספינה (בבא בתרא דף פז:) ליחייב כלל בנטילה דאבידה מדעת היא ואינו חייב כלל בהשבתה אבל הכא אם היה יודע שהיא אבידה היה חייב ליקחנה ולהשיבה לבעלים אם היה יודע של מי הם עתה שהוא ספק אם הגביה חייב בשמירתה כדין אבידה ממש וכן משמע בפרק הספינה (שם) דקאמר צלוחית אבידה מדעת היא משמע דאם לא היתה אבידה מדעת א"ש דמחייב בנטילתה ועובדא דירושלמי דקאמר דאימור אתא מריה ולא אשכחיה מיירי שמצאו במקום שמשתמר לגמרי שלא היתה אבידה ואינה בת השבה ולכך אי לא הוה לן למיחש לאתא מריה יחזיר שפיר וכן משמע דסתם חפיסה יש בו סימן ואי לא הוה משתמר לגמרי א"כ שפיר עשה שנטלה ואמאי אמר דלאו יאות עבד וכן הא דתניא לקמן (בבא מציעא דף לא.) מצא טלית או קורדום בצד גדר אין זו אבידה ולא יגע בו אפילו יש בו סימן מיירי במקום המשתמר אי נמי התם לדעת הונח שם ולא יגע בו אפילו יש בו סימן דדרך פועלים שמניחים טליתן או קורדומם בצד גדר של אותה שדה ולפירוש רש"י דפירש דלא יחזיר דליכא איניש דיהיב סימנא קשה דפשיטא דלא יחזירנו לשום אדם שאינו יודע מי הם הבעלים כיון שאין בו סימן: