בבא מציעאמה:
טוען את הדף…
שֶׁמָּא יְשַׁהֶה עֲלִיּוֹתָיו, דְּזִימְנִין דְּלָא מָלוּ זוּזֵי בְּדִינָרָא וְלָא מַסֵּיק. וּבֵית הִלֵּל סָבְרִי: לָא גָּזְרִינַן שֶׁמָּא יְשַׁהֶה עֲלִיּוֹתָיו, דְּכִי לָא מָלוּ נָמֵי בְּדִינָרָא אַסּוֹקֵי מַסֵּיק לְהוּ. אֲבָל בְּפֵירוֹת עַל דִּינָרִין – דִּבְרֵי הַכֹּל מְחַלְּלִינַן, דְּכֵיוָן דְּמַרְקְבִי לָא מְשַׁהֵי לְהוּ. וְחַד אָמַר: אֲפִילּוּ בְּפֵירוֹת עַל דִּינָרִין נָמֵי מַחְלוֹקֶת. בִּשְׁלָמָא לְהָךְ לִישָּׁנָא דְּאָמְרַתְּ דְּמִדְּאוֹרָיְיתָא מִשְׁרָא שְׁרֵי וְרַבָּנַן הוּא דִּגְזַרוּ בֵּיהּ – הַיְינוּ דְּקָתָנֵי ״יַעֲשֶׂה״ וְ״לֹא יַעֲשֶׂה״, אֶלָּא לְהָךְ לִישָּׁנָא דְּאָמְרַתְּ דְּמִדְּאוֹרָיְיתָא פְּלִיגִי: מְחַלְּלִינַן וְלָא מְחַלְּלִינַן מִבְּעֵי לֵיהּ? קַשְׁיָא. אִיתְּמַר: רַב וְלֵוִי, חַד אָמַר: מַטְבֵּעַ נַעֲשֶׂה חֲלִיפִין, וְחַד אָמַר: אֵין מַטְבֵּעַ נַעֲשֶׂה חֲלִיפִין. אָמַר רַב פָּפָּא: מַאי טַעְמָא דְּמַאן דְּאָמַר אֵין מַטְבֵּעַ נַעֲשֶׂה חֲלִיפִין – מִשּׁוּם דְּדַעְתֵּיהּ אַצּוּרְתָּא, וְצוּרְתָּא עֲבִידָא דְּבָטְלָא. תְּנַן: הַזָּהָב קוֹנֶה אֶת הַכֶּסֶף, מַאי לָאו בַּחֲלִיפִין, וּשְׁמַע מִינַּהּ מַטְבֵּעַ נַעֲשֶׂה חֲלִיפִין? לֹא, בְּדָמִים. אִי הָכִי הַזָּהָב קוֹנֶה אֶת הַכֶּסֶף, מְחַיֵּיב מִבְּעֵי לֵיהּ! תְּנִי: הַזָּהָב מְחַיֵּיב. הָכִי נָמֵי מִסְתַּבְּרָא, מִדְּקָתָנֵי סֵיפָא: הַכֶּסֶף אֵינוֹ קוֹנֶה אֶת הַזָּהָב. אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא בְּדָמִים – הַיְינוּ דְּאָמְרִינַן דַּהֲבָא פֵּירָא, וְכַסְפָּא טִבְעָא, וְטִבְעָא פֵּירָא לָא קָנֵי. אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ בַּחֲלִיפִין, תַּרְוַיְיהוּ לִקְנוֹ אַהֲדָדֵי. וְעוֹד, תַּנְיָא: הַכֶּסֶף אֵינוֹ קוֹנֶה אֶת הַזָּהָב, כֵּיצַד? מָכַר לוֹ עֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה דִּינָר שֶׁל כֶּסֶף בְּדִינָר שֶׁל זָהָב, אַף עַל פִּי שֶׁמָּשַׁךְ אֶת הַכֶּסֶף – לֹא קָנָה עַד שֶׁיִּמְשׁוֹךְ אֶת הַזָּהָב. אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא בְּדָמִים – מִשּׁוּם הָכִי לָא קָנֵי. אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ בַּחֲלִיפִין – נִקְנֵי. אֶלָּא מַאי, בְּדָמִים? אִי הָכִי אֵימָא רֵישָׁא: הַזָּהָב קוֹנֶה אֶת הַכֶּסֶף, כֵּיצַד? מָכַר לוֹ דִּינָר שֶׁל זָהָב בְּעֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה דִּינָר שֶׁל כֶּסֶף, כֵּיוָן שֶׁמָּשַׁךְ אֶת הַזָּהָב נִקְנָה כֶּסֶף בְּכׇל מָקוֹם שֶׁהוּא. אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא בַּחֲלִיפִין, הַיְינוּ דְּקָתָנֵי ״נִקְנֶה כֶּסֶף בְּכׇל מָקוֹם שֶׁהוּא״. אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ בְּדָמִים, הַאי ״נִקְנֶה כֶּסֶף בְּכׇל מָקוֹם שֶׁהוּא״, נִתְחַיֵּיב גַּבְרָא מִיבְּעֵי לֵיהּ. אָמַר רַב אָשֵׁי: לְעוֹלָם בְּדָמִים. וּמַאי ״בְּכׇל מָקוֹם שֶׁהוּא״? כְּמוֹת שֶׁהוּא, כְּדַאֲמַר לֵיהּ. אִי אֲמַר לֵיהּ: מֵאַרְנָקִי חֲדָשָׁה יָהֲבִינָא לָךְ, לָא מָצֵי יָהֵיב לֵיהּ מֵאַרְנָקִי יְשָׁנָה, אַף עַל גַּב דַּעֲדִיפִי מִינַּיְיהוּ. מַאי טַעְמָא, דְּאָמַר לֵיהּ: לְיַשְּׁנָן קָא בָעֵינָא לְהוּ. אָמַר רַב פָּפָּא: אֲפִילּוּ לְמַאן דְּאָמַר אֵין מַטְבֵּעַ נַעֲשֶׂה חֲלִיפִין – מֶיעְבָּד הוּא דְּלָא עָבֵיד חֲלִיפִין, אַקְנוֹיֵי מִיקְּנוּ בַּחֲלִיפִין, מִידֵּי דְּהָוֵה אַפֵּירֵא לְרַב נַחְמָן. פֵּירֵא לְרַב נַחְמָן, לָאו אַף עַל גַּב דְּאִינְהוּ לָא עָבְדִי חֲלִיפִין – אַקְנוֹיֵי מִקְּנוּ בַּחֲלִיפִין, טִבְעָא נָמֵי לָא שְׁנָא. מֵיתִיבִי: הָיָה עוֹמֵד בַּגּוֹרֶן וְאֵין בְּיָדוֹ מָעוֹת, אוֹמֵר לַחֲבֵירוֹ: הֲרֵי פֵּירוֹת הַלָּלוּ נְתוּנִים לְךָ בְּמַתָּנָה,שמא ישהה עליותיו - עד שיספיק להיות לו סלעים מעשר עד שיגיעו לדמי דינר זהב בשנה שניה שימכור מעשרות שנה הבאה: אסוקי מסיק להו - שאין משאו כבד שמעט הן: אפילו בפירות על דינרין מחלוקת - דפירי נמי אתי לשהויי: היינו דקתני לא יעשה - ולא קתני לשון חלול דקסבר יש חלול אבל חכמים החמירו עליו: ואין מחללין מבעי ליה - הכי איבעי ליה למיתני ב"ש אומרים אין סלעים מעשר שני מתחללין על דינרי זהב אי משום כסף שני אי משום דדהבא פירא הוא דהוי איסור דאורייתא ולא מיתפשי בקדושת מעשר: מטבע נעשה חליפין - הבא להחליף מטבע בדבר אחר שלא בתורת מקח וממכר אלא בתורת קנין כדרך שקונין בסודר שהקונה נותן סודר למקנה והוא מקנה לו הקרקע או המטלטלין במשיכה שהוא מושך הסודר כדכתיב (רות ד׳:ז׳) שלף איש נעלו ונתן לרעהו אף מטבע שאע"פ ששנינו נתן לו מעות ולא משך הימנו פירות יכול לחזור בו הני מילי כשנתנו בתורת דמים כדרך מקח וממכר אבל אם נתן בתורת חליפין כיון שמשך זה את המעות נקנה לו החפץ שלו בכל מקום שהוא: אין מטבע נעשה חליפין - כדמפרש רב פפא: מ"ט דמ"ד כו' - הא ליכא למימר דאית ליה דרב נחמן דאמר לקמן (בבא מציעא דף מז.) אין קונין אלא בכלי דנעלו כתיב דא"כ. אדמפלגי במטבע ליפלגו בכל דבר שאינו כלי אלא על כרחך ס"ל דכל המטלטלים נעשין חליפין לקנות את שכנגדו ובמטבע לחודיה פליגי: משום דדעתיה אצורתא - דעתו של מקנה את החפץ ונוטל המטבע בחליפין אינו סומך אלא על הצורה שבו שאין המטבע חשוב אלא ע"י צורה שבו וצורתא עבידא דבטלה שהמלך פוסלה וגוזר לצור צורה אחרת הלכך הוה ליה כדבר שאינו מסוים ושלם ולקמן (שם) ממעטים דבר שאינו מסוים מדכתיב נעל: הזהב - דינרי זהב דהוי ליה מטבע: הזהב קונה - משמע מעכשיו הכסף קנוי לו בכל מקום שהוא שם ואין לשון הזהב נופל אלא בדבר שהוא בעין והחליף זה בזה ואי בתורת דמים שמושך הימנו דינר זהב בכ"ה דינר כסף אין כאן כסף קנוי אלא המושך הזהב נתחייב לו מעות במשיכה זו והכי איבעי ליה למיתני הזהב מחייב את הכסף וגורם למושך לחייבו כסף: הכי נמי מסתברא - דבתורת דמים ולא בתורת חליפין דתשמע מינה מטבע נעשה חליפין: וטבעא פירא לא קני - אי משום דמשיכת ממכר מפורשת מן התורה כדלקמן (בבא מציעא דף מז:) אי משום דתיקנוה רבנן שמא יאמר לו נשרפו חטיך בעלייה: תרוייהו לקנו - דכיון דמטבע נעשה חליפין מה לי של כסף מה לי של זהב: ועוד תניא כו' - דשמעינן מינה דלאו בחליפין עסקינן: אלא אי אמרת - קונה ואינו קונה דקאמר בחליפין קאמר: ליקני - דהא תנא רישא הזהב קונה את הכסף דאשמועינן בה מטבע נעשה חליפין: כמות שהיא - כמו שהתנה עמו: מארנקי חדשה - של מטבע סלעין חדשים: לישנן בעינא - צריך אני להניחן זמן מרובה וחדשים נוחים לי שלא ישחירו יותר מדאי: אפי' למ"ד אין מטבע נעשה חליפין - לקנות את שכנגדו: אקנויי מיקנו בחליפין - קנין סודר או מטלטלין שכנגדו קונה אותו בחליפין מכיון שמשך בעל המטבע החליפין משכנגדו נקנה המטבע לבעל הסודר: מידי דהוה אפירות - לרב נחמן כל דבר שאינו כלי קרוי פירא לגבי חליפין ופליגי רב ששת ורב נחמן לקמן (בבא מציעא דף מז.) בשמעתין דאמר רב נחמן נעל דוקא כתיב שיהא כלי ולא שום דבר שאינו כלי עושה חליפין ומודה הוא שכל דבר שכנגד הכלי נקנה בחליפי הכלי דכתיב (רות ד) לקיים כל דבר אלמא אע"ג דפירי לא עבדי חליפין לקנות שכנגדו נקנה הוא בחליפין של כלי מכיון שמשך בעל הפירות את הכלי נקנו פירות לבעל הכלי: ואין בידו מעות - ורוצה לחלל מעשר שלו והערים בפדיונו לחלל על ידי מקח וממכר שמוכרו לאיש אחר כדי שלא יתחייב חומש דכתיב (ויקרא כ״ז:ל״א) אם גאל יגאל איש ממעשרו חמישיתו יוסף ממעשרו ולא הלוקח מעשר שני של אחרים: אומר לחבירו - שהוא אוהבו ויודע בו שאינו עושה אלא להיפטר מן החומש: הרי פירות הללו - של מעשר שני: נתונים לך במתנה - ומכיון שקנאן זה במתנה נעשה הראשון נכרי אצלם ויוכל לפדותם בלא חומש:אין מטבע נעשה חליפין - אפילו לרב ששת דלא בעי כלי פסל הכא מטבע כפרש"י משום דדעתיה אצורתא דעבידא דבטלה וא"ת ולרב נחמן דאמר לקמן (בבא מציעא דף מז.) דכלי דוקא בעי וכי פליג ארב ולוי וי"ל דמטבע מיקרי שפיר כלי שראוי לשקול בו משקולת ועוד דראוי לתלותו בצואר בתו ובלאו הכי צ"ל דמקרי כלי דאי לא מקרי כלי אם כן אמאי נעשה חליפין הלא אפילו לרב ששת דלא בעי כלי מ"מ פירא מיהא בעי ומטבע לא מקרי פירי כדאמר בסמוך אפי' למ"ד אין מטבע כו' מידי דהוה אפירא לרב נחמן ולקמן (בבא מציעא דף מו:) נמי אמרינן ולמאי דס"ד מטבע מאי כיצד ה"ק ופירי נמי עבדי חליפין ועוד אמרי' לקמן (בבא מציעא דף מז.) במנא למעוטי פירות ביה למעוטי מטבע אלמא לא מקרי פירי ואי גם כלי לא הוי אמאי נעשה חליפין אלא ודאי כלי מקרי וי"א שחשוב כלי לפי שיוצא בהוצאה וקונין בו כל דבר ואין נראה דלקמן (בבא מציעא דף מו.) משני בפרוטטות דליכא עלייהו טבעא וכן מתני' דכל המטלטלין קונין זה את זה מוקי לקמן (בבא מציעא דף מו:) אניקא ואניגרא אלמא אפילו היכא שאין יוצאין בהוצאה נעשה ונקנה בחליפין: מאי לאו בחליפין - וא"ת וכי לא ידע סיפא דהכסף אין קונה את הזהב ועוד מאי מייתי בתר הכי ועוד תניא מי אלימא ממתני' שזאת הפרכא גופה כבר הביא ממתניתין ויש לומר דה"פ מאי לאו אף בחליפין דהזהב קונה את הכסף בכל ענין בין בחליפין בין בדמים והכסף אינו קונה את הזהב בדמים וקתני אינו קונה ולא אינו מחייב משום דתנא רישא הזהב קונה דמיירי גם בחליפין ומשני דאף רישא לא מיירי אלא בדמים ומשני תני מחייב אינו מגיה המשנה אלא קונה פי' מחייב ומייתי ועוד תניא לא קנה עד שימשוך משמע דאי אפשר לקנות אלא במשיכת הזהב אבל מתני' מצי למימר דאינו קונה בדמים: