בבא מציעא לב.

פרק ב׳ · אלו מציאות

Bava Metzia 32a · Chapter 2: Ellu Metziot

תְּרֵי מִגּוֹ תְּלָתָא, וְאִי נָמֵי תְּרֵי סָהֲדִי דִּפְלַגְתְּ בְּאַפֵּי בֵּי תְלָתָא. אֲמַר לֵיהּ: מְנָא לָךְ הָא? אֲמַר לֵיהּ, דִּתְנַן: אִם יֵשׁ שָׁם בֵּית דִּין – מַתְנֶה בִּפְנֵיהֶם, אֵין שָׁם בֵּית דִּין – בִּפְנֵי מִי יַתְנֶה? שֶׁלּוֹ קוֹדֵם. אֲמַר לֵיהּ: מִי דָּמֵי?! הָתָם דְּמַפֵּיק מָמוֹנָא מֵהַאי וּמוֹתֵיב לְהַאי בָּעֵינַן בֵּית דִּין, אֲבָל הָכָא דִּידִיה שְׁקַלִי גִּילּוּי מִילְּתָא בְּעָלְמָא הוּא בִּתְרֵי סַגִּי לֵיהּ. תִּדַּע, דִּתְנַן: אַלְמָנָה מוֹכֶרֶת שֶׁלֹּא בִּפְנֵי בֵּית דִּין! אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: וְלָאו מִי אִתְּמַר עֲלַהּ ״אָמַר רַב יוֹסֵף בַּר מִנְיוֹמֵי אָמַר רַב נַחְמָן: אַלְמָנָה אֵינָהּ צְרִיכָה בֵּית דִּין שֶׁל מוּמְחִין, אֲבָל צְרִיכָה בֵּית דִּין שֶׁל הֶדְיוֹטוֹת״? מַתְנִי׳ מְצָאָהּ בָּרֶפֶת – אֵין חַיָּיב בָּהּ. בִּרְשׁוּת הָרַבִּים – חַיָּיב בָּהּ. וְאִם הָיְתָה בְּבֵית הַקְּבָרוֹת – לֹא יִטַּמֵּא לָהּ. אִם אָמַר לוֹ אָבִיו ״הִיטַּמֵּא״, אוֹ שֶׁאָמַר לוֹ ״אַל תַּחְזִיר״ – לֹא יִשְׁמַע לוֹ. פָּרַק וְטָעַן, פָּרַק וְטָעַן, אֲפִילּוּ אַרְבָּעָה וַחֲמִישָׁה פְּעָמִים – חַיָּיב, שֶׁנֶּאֱמַר ״עָזֹב תַּעֲזֹב״. הָלַךְ וְיָשַׁב לוֹ, וְאָמַר: ״הוֹאִיל וְעָלֶיךָ מִצְוָה, אִם רְצוֹנְךָ לִפְרוֹק – פְּרוֹק״ – פָּטוּר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״עִמּוֹ״. אִם הָיָה זָקֵן אוֹ חוֹלֶה – חַיָּיב. מִצְוָה מִן הַתּוֹרָה לִפְרוֹק אֲבָל לֹא לִטְעוֹן. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אַף לִטְעוֹן. רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר: אִם הָיָה עָלָיו יָתֵר עַל מַשָּׂאוֹ – אֵין זָקוּק לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר ״תַּחַת מַשָּׂאוֹ״, מַשּׂאוֹי שֶׁיָּכוֹל לַעֲמוֹד בּוֹ. גְּמָ׳ אָמַר רָבָא: רֶפֶת שֶׁאָמְרוּ אֵינָהּ מַתְעָה וְאֵינָהּ מְשַׁמֶּרֶת. אֵינָהּ מַתְעָה, מִדְּקָתָנֵי ״אֵינוֹ חַיָּיב בָּהּ״. וְאֵינָהּ מְשַׁמֶּרֶת, מִדְּאִיצְטְרִיךְ לְמִיתְנֵי ״אֵינוֹ חַיָּיב בָּהּ״. דְּאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ מְשַׁמֶּרֶת, הַשְׁתָּא מַשְׁכַּח לָהּ אַבָּרַאי מְעַיֵּיל לַהּ לְגַוַּאי, מַשְׁכַּח לַהּ מִגַּוַּאי מִבַּעְיָא? אֶלָּא שְׁמַע מִינַּהּ: אֵינָהּ מְשַׁמֶּרֶת, שְׁמַע מִינַּהּ. מְצָאָהּ בָּרֶפֶת אֵינוֹ חַיָּיב. אָמַר רַבִּי יִצְחָק: וְהוּא שֶׁעוֹמֶדֶת תּוֹךְ לַתְּחוּם. מִכְּלָל, דְּבִרְשׁוּת הָרַבִּים וַאֲפִילּוּ בְּתוֹךְ הַתְּחוּם – נָמֵי חַיָּיב. אִיכָּא דְּמַתְנֵי לַהּ אַסֵּיפָא: בִּרְשׁוּת הָרַבִּים חַיָּיב בָּהּ. אָמַר רַבִּי יִצְחָק: וְהוּא שֶׁעוֹמֶדֶת חוּץ לַתְּחוּם. מִכְּלַל, דְּבָרֶפֶת אֲפִילּוּ עוֹמֶדֶת חוּץ לַתְּחוּם – נָמֵי אֵינוֹ חַיָּיב בָּהּ. בְּבֵית הַקְּבָרוֹת לֹא יִטַּמֵּא לָהּ. תָּנוּ רַבָּנַן: מִנַּיִן שֶׁאִם אָמַר לוֹ אָבִיו ״הִיטַּמֵּא״, אוֹ שֶׁאָמַר לוֹ ״אַל תַּחְזִיר״ שֶׁלֹּא יִשְׁמַע לוֹ? שֶׁנֶּאֱמַר: ״אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ וְאֶת שַׁבְּתוֹתַי תִּשְׁמֹרוּ אֲנִי ה׳״, כּוּלְּכֶם חַיָּיבִין בִּכְבוֹדִי. טַעְמָא דִּכְתַב רַחֲמָנָא ״אֶת שַׁבְּתוֹתַי תִּשְׁמֹרוּ״ הָא לָאו הָכִי הֲוָה אָמֵינָא (צָיְיתָא) [נֵיצִית] לֵיהּ? וְאַמַּאי? הַאי עֲשֵׂה, וְהַאי לֹא תַעֲשֶׂה וַעֲשֵׂה – וְלָא אָתֵי עֲשֵׂה וְדָחֵי אֶת לֹא תַעֲשֶׂה וַעֲשֵׂה! אִיצְטְרִיךְ. סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: הוֹאִיל וְהוּקַּשׁ כִּיבּוּד אָב וָאֵם לִכְבוֹדוֹ שֶׁל מָקוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר כָּאן ״כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ״, וְנֶאֱמַר לְהַלָּן ״כַּבֵּד אֶת ה׳ מֵהוֹנֶךָ״, הִלְכָּךְ לֵצִיית לֵיהּ, קָא מַשְׁמַע לַן דְּלָא לִשְׁמַע לֵיהּ. מִצְוָה מִן הַתּוֹרָה לִפְרוֹק אֲבָל לֹא לִטְעוֹן. מַאי אֲבָל לֹא לִטְעוֹן? אִילֵימָא אֲבָל לֹא לִטְעוֹן כְּלָל, מַאי שְׁנָא פְּרִיקָה, דִּכְתִיב ״עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ״, טְעִינָה נָמֵי הָכְתִיב ״הָקֵם תָּקִים עִמּוֹ״! אֶלָּא: מִצְוָה מִן הַתּוֹרָה לִפְרוֹק בְּחִנָּם, וְלֹא לִטְעוֹן בְּחִנָּם אֶלָּא בְּשָׂכָר. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אַף לִטְעוֹן בְּחִנָּם. תְּנֵינָא לְהָא דְּתָנוּ רַבָּנַן: פְּרִיקָה בְּחִנָּם, טְעִינָה בְּשָׂכָר. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: זוֹ וָזוֹ בְּחִנָּם. מַאי טַעְמַיְיהוּ דְּרַבָּנַן? דְּאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, לִכְתּוֹב רַחֲמָנָא טְעִינָה וְלָא בָּעֵי פְּרִיקָה. וַאֲנָא אָמֵינָא: וּמָה טְעִינָה דְּלֵית בַּהּ צַעַר בַּעֲלֵי חַיִּים וְלֵיכָּא חֶסְרוֹן כִּיס – חַיָּיב, פְּרִיקָה דְּאִית בָּהּ צַעַר בַּעֲלֵי חַיִּים וְחֶסְרוֹן כִּיס, לֹא כׇּל שֶׁכֵּן?! אֶלָּא לְמַאי הִלְכְתָא כַּתְבֵיהּ רַחֲמָנָא? לוֹמַר לָךְ: פְּרִיקָה בְּחִנָּם, טְעִינָה בְּשָׂכָר. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מַאי טַעְמָא? מִשּׁוּם דְּלָא מְסַיְּימִי קְרָאֵי. וְרַבָּנַן אַמַּאי לָא מְסַיְּימִי קְרָאֵי? הָכָא כְּתִיב ״רוֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ״, הָתָם כְּתִיב ״נוֹפְלִין בַּדֶּרֶךְ״, דִּרְמוּ אִינְהוּ וּטְעוּנַיְיהוּ בְּאוֹרְחָא מַשְׁמַע. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן: ״נוֹפְלִין בַּדֶּרֶךְ״ אִינְהוּ וּטְעוּנַיְיהוּ עִלָּוַיְיהוּ מַשְׁמַע. אָמַר רָבָא:

תרי מגו תלתא - שנים מן השלשה יבואו ויעידו לומר שלשה היינו: אם יש שם ב"ד - וסתם ב"ד שלשה אלמא אין כח להפקיר ממון זה אצל זה בפחות משלשה: גילוי מילתא - שידעו שחלקתי בשוה: אלמנה - הניזונת מנכסי יתומים מוכרת למזונות: שלא בב"ד - ובלבד שיראו שנים שלא תמכור בזול: מתני' מצאה ברפת - בגמרא מפרש מאי אצטריך: היתה בבית הקברות - והוא כהן: או שאמר לו אל תחזיר - והוא במקום שהוא מותר לילך שם: הלך וישב לו - הבעלים: אבל לא לטעון - בגמרא מפרש: גמ' רפת שאמרו - ששנינו במשנתנו עסקינן כשאינה מתעה את הבהמה שבתוכה להיות בורחת ויוצאת: ואינה משתמרת - שאינה נעולה ואם באת לצאת יוצאה: מעייל לגואי - כדאמרינן לעיל (בבא מציעא דף לא.) לגינתו ולחורבתו מנין: ברישא גרסינן והוא שעומדת בתוך לתחום בסיפא גרסינן והוא שעומדת חוץ לתחום: אני ה' - אע"פ שאמרתי לך ירא את אביך אני אדון לשניכם ואם אמר לך אביך עבור על דברי לחלל שבת אל תשמע לו: הוה אמינא צייתא ליה - דאתי עשה דכיבוד ודחי לא תעשה דלא תוכל להתעלם: אבידה עשה ולא תעשה היא השב תשיבם לא תוכל להתעלם: הוקש כבודם - בגזירה שוה כבד את אביך כבד את ה' מהונך: דלית ביה חסרון כיס - אם לא יטעון: פריקה אית בה חסרון כיס - שהבהמה נשברת תחת משאה: לומר לך פריקה בחנם - אבל טעינה לא נצטוית אלא בשכר הלכך אי לא כתב פריקה ואתיא מק"ו מטעינה הוה אמינא דיו לבא מן הדין להיות כנדון מה טעינה בשכר אף פריקה בשכר: לא מסיימי קראי - למשמעות טעינה הלכך אי כתיב חד הוה אמינא לפריקה אתא: רובץ תחת משאו - משמע שצריך לפרוק: דרמו אינהו וטעונייהו באורחא - אף המשא מוטל על הקרקע שצריך לטעון:

אלמנה מוכרת שלא בב"ד - וא"ת התם משום חינא או משום שלא תתבזה בב"ד כדמפרש באלמנה ניזונת (כתובות דף צז. ושם) וי"ל דס"ל כיון דאלמנה מוכרת אע"ג דאינה שלה שלא בב"ד משום חינא ה"נ שותף יטול את שלו שלא בב"ד אע"ג דליכא טעם דחינא: בית דין הדיוטות - וא"ת והאמרינן התם (דף צח. ושם) אלמנה ששמה לעצמה לא עשתה ולא כלום דאמרינן לה מאן שם לך הלא מכרה ע"פ ב"ד הדיוטות וי"ל כיון שלוקחת לעצמה נראה לעולם שמעכבת מנכסי יתומים בידה אע"פ שיש ב"ד הדיוטות כיון דליכא מומחין אבל כשמוכרת לאחרים אין נראה שמעכבת משלהם שהרי לא עכבה כלום וא"ת ומ"ש דאלמנה מוכרת לאחרים שלא בב"ד ובב"ד יכולה לעכב אפי' לעצמה מדאמרינן התם דא"ל מאן שם לך משמע דבב"ד יכולה לשום וקאמר נמי התם ההוא גברא דאפקידו גביה כסתא דיתמי אזל שמה לנפשיה בת' זוזי לסוף אייקור כו' אתא לקמיה דרבי א"ל מאן שם לך משמע דבב"ד יכול לשום ולקמן בפרק המפקיד (בבא מציעא דף לח.) תנן המפקיד פירות אצל חבירו והרקיבו כו' עושה להם תקנה ומוכרן בב"ד וכשהוא מוכרן מוכרן לאחרים ואין מוכרן לעצמו כיוצא בו גבאי צדקה פורטין לאחרים ואין פורטין לעצמם דאפילו בב"ד מוכרין לאחרים ואין מוכרין לעצמם ושלא בב"ד אין מוכרין אפילו לאחרים וליכא למימר הא דאמר ומוכרים לאחרים בב"ד היינו ברשות ב"ד אבל אי ידעי ב"ד השומא יכול לעכב לעצמו דבירושלמי מסיק על ההוא מעשה דרבי יוחנן חקוקאה דמייתי פ"ק דפסחים (דף יג. ושם) א"ל לך ומוכרם בב"ד אלמא אע"פ שנתן לו רשות היה צריך למוכרם בב"ד וי"ל דמוכרת שלא בב"ד משום חינא. וגבי כסתא דיתמי נמי דיכול לעכב לעצמו בב"ד מצינן למימר דהיינו דוקא בדיעבד דמשום חשד לא מהדרינן עובדא א"נ דגבי יתמי ב"ד עצמם הם מפקידין ולכך יכול לעכב לעצמו על פיהם אבל פקדון של אחרים אינו יכול לעכב לעצמו על פי ב"ד: כבד את ה' מהונך - הא דנקט קרא דדברי קבלה ולא נקט קרא דאיש אמו ואביו תיראו וכתיב את ה' אלהיך תירא משום דניחא ליה לאתויי קרא דכבוד: