בבא מציעא סה.

פרק ה׳ · איזהו נשך

Bava Metzia 65a · Chapter 5: Eizehu Neshekh

דְּנִיחָא לֵיהּ דְּלָא נִסְתְּרֵי עַבְדֵּיהּ. אֲמַר לֵיהּ: הָנֵי מִילֵּי הֵיכָא דְּלָא מַסֵּיק בֵּיהּ זוּזֵי. מָר כֵּיוָן דְּמַסֵּיק בְּהוּ זוּזֵי מִחֲזֵי כְּרִבִּית. דְּאָמַר רַב יוֹסֵף בַּר מִנְיוֹמֵי אָמַר רַב נַחְמָן: אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ הַדָּר בַּחֲצַר חֲבֵירוֹ שֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ אֵינוֹ צָרִיךְ לְהַעֲלוֹת לוֹ שָׂכָר. הִלְוָהוּ וְדָר בַּחֲצֵירוֹ צָרִיךְ לְהַעֲלוֹת לוֹ שָׂכָר. אֲמַר לֵיהּ: הֲדַרִי בִּי. אָמַר אַבָּיֵי: הַאי מַאן דְּמַסֵּיק זוּזֵי דְרִיבִּיתָא בְּחַבְרֵיהּ וְקָא אָזְלִי חִטֵּי אַרְבְּעָה גְּרִיוֵי בְּזוּזָא בְּשׁוּקָא, וְיָהֵיב לֵיהּ אִיהוּ חַמְשָׁה, כִּי מַפְּקִינַן מִינֵּיהּ – אַרְבְּעָה מַפְּקִינַן מִינֵּיהּ. אִידַּךְ – אוֹזוֹלֵי הוּא דְּקָא מוֹזֵיל גַּבֵּיהּ. רָבָא אָמַר: חַמְשָׁה מַפְּקִינַן מִינֵּיהּ, דְּמֵעִיקָּרָא בְּתוֹרַת רִיבִּיתָא אֲתַאי לִידֵיהּ. וְאָמַר אַבָּיֵי: הַאי מַאן דְּמַסֵּיק אַרְבְּעָה זוּזֵי דְרִיבִּיתָא בְּחַבְרֵיהּ וְיָהֵיב לֵיהּ גְּלִימָא בְּגַוַּיְיהוּ, כִּי מַפְּקִינַן מִינֵּיהּ – אַרְבְּעָה מַפְּקִינַן מִינֵּיהּ, גְּלִימָא לָא מַפְּקִינַן מִינֵּיהּ. רָבָא אָמַר: גְּלִימָא מַפְּקִינַן מִינֵּיהּ. מַאי טַעְמָא, כִּי הֵיכִי דְּלָא לֵימְרוּ: גְּלִימָא דִּמְכַסֵּי וְקָאֵי – גְּלִימָא דְרִיבִּיתָא הוּא. אָמַר רָבָא: הַאי מַאן דְּמַסֵּיק תְּרֵיסַר זוּזֵי דְּרִיבִּיתָא בְּחַבְרֵיהּ וְאֹגַר לֵיהּ חָצֵר דְּמִתַּגְרָא בְּעַשְׂרָה וְאוֹגְרַיהּ נִהֲלֵיהּ בִּתְרֵיסַר, כִּי מַפְּקִינַן מִינֵּיהּ – תְּרֵיסַר מַפְּקִינַן מִינֵּיהּ. אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא מִדִּפְתִּי לְרָבִינָא: וְלֵימָא לֵיהּ, כִּי (אַגְרָא) [אֲגַרִי] הָכִי – דַּהֲוָה קָא מִשְׁתָּרְשִׁי לִי, הַשְׁתָּא דְּלָא מִשְׁתָּרְשִׁי לִי – כִּדְאָגְרִי כּוּלֵּי עָלְמָא הוּא דְּאָגַרְנָא, מִשּׁוּם דַּאֲמַר לֵיהּ: סְבַרְתְּ וְקַבֵּלְתְּ. מַתְנִי׳ מַרְבִּין עַל הַשָּׂכָר וְאֵין מַרְבִּין עַל הַמֶּכֶר. כֵּיצַד? הִשְׂכִּיר לוֹ אֶת חֲצֵרוֹ, וְאָמַר לוֹ: ״אִם מֵעַכְשָׁיו אַתָּה נוֹתֵן לִי – הֲרֵי הוּא לְךָ בְּעֶשֶׂר סְלָעִים לַשָּׁנָה, וְאִם שֶׁל חוֹדֶשׁ בַּחוֹדֶשׁ – סֶלַע לַחוֹדֶשׁ״, מוּתָּר. מָכַר לוֹ אֶת שָׂדֵהוּ, וְאָמַר לוֹ: ״אִם מֵעַכְשָׁיו אַתָּה נוֹתֵן לִי – הֲרֵי הִיא שֶׁלְּךָ בְּאֶלֶף זוּז, אִם לַגּוֹרֶן – בִּשְׁנֵים עָשָׂר מָנֶה״, אָסוּר. גְּמָ׳ מַאי שְׁנָא רֵישָׁא וּמַאי שְׁנָא סֵיפָא? רַבָּה וְרַב יוֹסֵף דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: שְׂכִירוּת אֵינָהּ מִשְׁתַּלֶּמֶת אֶלָּא בַּסּוֹף, וְהַאי כֵּיוָן דְּלָא מְטָא זִמְנֵיהּ לְמִיגְבֵּא – לָאו אֲגַר נְטַר לֵיהּ, מִשְׁווֹא הוּא דְּהָכִי שָׁוְיָא, וְהַאי דְּקָאָמַר לֵיהּ ״אִם מֵעַכְשָׁיו אַתָּה נוֹתֵן לִי הֲרֵי הוּא לְךָ בְּעֶשֶׂר סְלָעִים לְשָׁנָה״ – אוֹזוֹלֵי הוּא דְּקָא מוֹזֵיל גַּבֵּיהּ. סֵיפָא: כֵּיוָן דִּזְבִינֵי נִינְהוּ וּבָעֵי לְמִשְׁקַל דְּמֵי מֵעַכְשָׁיו, הִלְכָּךְ אֲגַר נְטַר לֵיהּ הוּא, וְאָסוּר. אָמַר רָבָא: דָּקוּ בַּהּ רַבָּנַן בְּהָא מִילְּתָא וְאוֹקְמוּהָ אַקְּרָא: ״כִּשְׂכִיר שָׁנָה בְּשָׁנָה״, שְׂכִירוּת שֶׁל שָׁנָה זוֹ אֵינָהּ מִשְׁתַּלֶּמֶת אֶלָּא בְּשָׁנָה אַחֶרֶת. וְאִם לַגּוֹרֶן בִּשְׁנֵים עָשָׂר מָנֶה – אָסוּר. אָמַר רַב נַחְמָן: טַרְשָׁא שְׁרֵי. אֵיתִיבֵיהּ רָמֵי בַּר חָמָא לְרַב נַחְמָן, וְאָמְרִי לַהּ רַב עוּקְבָא בַּר חָמָא לְרַב נַחְמָן: וְאִם לַגּוֹרֶן בִּשְׁנֵים עָשָׂר מָנֶה – אָסוּר! אֲמַר לֵיהּ: הָתָם – קַץ לֵיהּ, הָכָא – לָא קַץ לֵיהּ. אָמַר רַב פָּפָּא: טַרְשָׁא דִּידִי שְׁרֵי, מַאי טַעְמָא – שִׁכְרַאי לָא פָּסֵיד, זוּזֵי לָא צְרִיכְנָא, אֲנָא הוּא דְּקָא עָבֵידְנָא מִילְּתָא גַּבֵּי לוֹקֵחַ. אֲמַר לֵיהּ רַב שֵׁשֶׁת בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי לְרַב פָּפָּא: מַאי חָזֵי מָר דְּקָא אָזְלַתְּ בָּתַר דִּידָךְ? זִיל בָּתַר דִּידְהוּ, דְּאִילּוּ הֲווֹ לְהוּ זוּזֵי – הֲווֹ שָׁקְלִי כִּי הַשְׁתָּא, הַשְׁתָּא דְּלֵית לְהוּ זוּזֵי – שָׁקְלִי כְּיוּקְרָא דִּלְקַמֵּיהּ! אָמַר רַב חָמָא: טַרְשָׁא דִּידִי וַדַּאי שְׁרֵי. מַאי טַעְמָא – נִיחָא לְהוּ דְּלֵיקוּ בִּרְשׁוּתִי, דְּכֹל הֵיכָא דְּקָא אָזְלִי – שָׁבְקִי לְהוּ מִכְסָא (וּנְקוּט) [וְנָקְטִי] לְהוּ שׁוּקָא.

דלא נסתרי עבדיה - שלא ירגיל להיות בטל ויתעצל נסתרי התי"ו משמשת כדרך המתפעלים בתיבת שי"ן וסמ"ך כאשר יתפעל שר ויאמר תשתרר שהתי"ו מתמצעת להפסיק אותיות השורש וכאשר יאמר בגיזרת סף הסתופף מגיזרת שח השתוחח וכן בלשון גמרא משתרי מיסתמיך אשתהי אישתקיל: כי מפקינן מיניה - הרבית שלקח כדרבי אלעזר דאמר רבית קצוצה יוצאה בדיינים דקיימא לן כוותיה לקמן (עמוד ב'): גלימא לא מפקינן מיניה - מקחו קיים וקציצת הרבית יחזיר לבעליו: ולימא ליה כי אגרא אנא - כששכרתיה אני בדמים יקרים הללו: דהוה קא מישתרשי לי - בריוח היתה באה אלי: מתני' מרבין על השכר - בשכר המתנת מעות השכירות: ואין מרבין על המכר - בשכר המתנת המקח ובגמרא מפרש טעמא: ואם של חדש בחדש - ואם תתן לי שכר כל חדש בחדשו שלא תקדים לי שכר כל השנה יחד תתן לי סלע בחדש: ואם לגורן - ואם אמתין לך עד הגורן שתמכור מתבואתך ותתן לי מעותי: גמ' שכירות אינה משתלמת אלא לבסוף - מן הדין: אלא לבסוף - לסוף הזמן הלכך כי שקיל מיניה סלע בחדש דהוו להו שנים עשר סלעים אין זה שכר המתנת מעות שהרי לא נתחייב לו לשלם שכירות עד סוף החדש והאי דאמר ליה אם מעכשיו תתן לי הרי היא לך בעשר סלעים אי הוה מקדים ליה הוא מחיל ליה מדמי השכירות ומוגר ליה בפחות משוייה אבל סיפא גבי מכר משמשך המקח. דינו ליתן המעות וכי אמר ליה אם מעכשיו תתן הרי היא לך באלף הן הן דמיה וכי מיטפי עלייהו לגורן שכר המתנת מעות הוא: דקו בה - חיפשו אחריה עד שמצאו בה מקרא לסמוך בהא מילתא דתשלומי שכירות לבסוף: טרשא שרי - למכור סחורה בהמתנה ביותר מדמיה ובלבד שלא יפרש לו אם מעכשיו הרי הוא לך בפחות אלא ימכור סתם בכך וכך ליום פלוני: קץ ליה - אם מעכשיו הרי הוא לך בפחות דבהדיא פריש ליה דשכר המתנה הוא נוטל: טרשא דידי שרי - עושה שכר תמרים היה ומוכר לו בזמן הזול בתשרי כשער של ניסן וממתין לו עד ניסן: שיכראי לא פסיד - אינו מתקלקל והייתי יכול להצניעו עד ניסן: זוזי לא צריכנא - שאני עשיר ואיני דחוק למכור כשער של עכשיו: זיל בתר דידהו - אחרי הלקוחות דאינהו ודאי אגר נטר יהבו ליה למר דאילו הוו להו זוזי הוה שכיח להו שיכרא טובא כשער של עכשיו: אמר רב חמא טרשא דידי ודאי שרי - מוכר פרקמטיא היה מוכר במקום הזול כשער שהוא נמכר במקום היוקר וממתין להן והן מעלין אותו למקום היוקר והוא מקבל עליו אחריות דרך בהליכה והלקוחות משתכרים בפרקמטיא שלוקחין שם במעותיו ומביאין לכאן ואחריות החזרה עליהם וכיון דלא מקבלי עלייהו אחריות לא הויא מלוה גבייהו עד שהפרקמטיא נמכרת והן מקבלין המעות ואותן המעות נעשין עליהם מלוה ואין כאן רבית: נקטי להו שוקא - מכריזין שלא יהא אדם רשאי למכור עד שימכרו הם:

ניחא ליה דלא ניסתרי עבדיה - פי' בערוך. לשון סתירה וקלקול וא"ת בלאו האי טעמא נמי פטור דהא תנן (ב"ק ד' צו:) גזל עבדים והזקינו משלם כשעת הגזילה אבל שכר פעולתם לא משלם ויש לומר דיש לחלק בין נחת אדעתא דגזלנותא לנחת אדעתא דמלאכה כדמפליג התם גבי התוקף ספינתו של חבירו ועשה בה מלאכה: שכירות אינה משתלמת אלא בסוף - אפילו למ"ד בהגוזל קמא (ב"ק ד' צט. ושם ד"ה ואב"א) ובהאיש מקדש (קדושין ד' מח. ושם ד"ה דכ"ע) דישנה לשכירות מתחילה ועד סוף מודה דאינה משתלמת אלא לבסוף כדיליף הכא מקרא ואפי' למ"ד אינה אלא לבסוף מודה דפועל יכול לחזור בו ואפילו בחצי היום וכשהוא חוזר הרי הוא סוף שאינו רוצה לעשות מלאכה יותר ולא נפקא מינה מההיא פלוגתא אלא לענין קדושין דאי ישנה מתחילה ועד סוף חשיבא מלוה ואין מקדש בה ונפקא מינה נמי לההיא דפ"ק דמסכת ע"ז (ד' יט: ושם ד"ה אלמא) הגיע לכיפה שמעמידין בה ע"ז אסור לבנותה וקאמר בגמרא אם בנה שכרו מותר ומפרש טעמא משום דישנה לשכירות מתחילה ועד סוף ואימת מיתסר במכוש אחרון מכוש אחרון ליה בה שוה פרוטה: שכירות של שנה זו אינה משתלמת אלא בשנה האחרת - ואם תאמר דבפ"ב דבכורות (ד' נג:) דרשינן דאין תורמין מן החדש על הישן משום דכתיב שנה שנה דמשמע אותה שנה עצמה וי"ל דהתם כתיב שנה בלא ב' והכא דרשינן מדכתיב שנה בשנה בב' דמשמע בשנה האחרת ואם תאמר דבפרק עד כמה (בכורות ד' כז: ושם ד"ה שנה) גבי בכור תאכלנו שנה בשנה איזו היא שנה הנכנסת בחבירתה הוי אומר זו שנה של בכור דלא מנינן לשנת עולם שאם נולד בכסליו שנת עולם מסיימת בתשרי יאכל עד כסליו והשתא ה"ל למדרש שלא יהא נאכל עד שנה אחרת ולא בתוך שנתו וי"ל משום דמוכח קרא דנאכל בתוך שנתו דכתיב (שמות כב) ביום השמיני תתנו לי: נקטי להו שוקא - דאי לאו הכי הוה אסור אע"פ שאחריות הדרך היה על רב חמא שהרי היו טורחין לו להביא סחורתו ולמכרה בשכר הלואתו אבל השתא דנקטי להו שוקא אף בחזרתן הוי בשביל טורחן ושרי: