בבא מציעאקז.
טוען את הדף…
מֵיקֵל, אָמַר אַבָּיֵי, טַעְמָא דְּרַבָּן שִׁמְעוֹן כִּדְמָר. דְּאָמַר מָר: הַאי מַאן דְּנִיחָא לֵיהּ דְּתִתְבַּיַּר אַרְעֵיהּ – לִיזְרְעַהּ שַׁתָּא חִטֵּי וְשַׁתָּא שְׂעָרֵי, שַׁתָּא שְׁתִי וְשַׁתָּא עֵרֶב. וְלָא אֲמַרַן אֶלָּא דְּלָא כָּרֵיב וְתָנֵי, אֲבָל כָּרֵיב וְתָנֵי – לֵית לַן בַּהּ. תְּבוּאָה לֹא יִזְרָעֶנָּה קִטְנִית [וְכוּ׳]. מַתְנֵי לֵיהּ רַב יְהוּדָה לְרָבִין: תְּבוּאָה – יִזְרָעֶנָּה קִטְנִית. אֲמַר לֵיהּ: וְהָא אֲנַן תְּנַן: תְּבוּאָה – לֹא יִזְרָעֶנָּה קִטְנִית! אֲמַר לֵיהּ: לָא קַשְׁיָא, הָא לַן וְהָא לְהוּ. אֲמַר לֵיהּ רַב יְהוּדָה לְרָבִין בַּר רַב נַחְמָן: רָבִין אֲחִי, הָנֵי תַּחְלֵי דְּבֵי כִתָּנָא אֵין בָּהֶן מִשּׁוּם גָּזֵל. עוֹמְדוֹת עַל גְּבוּלִין – יֵשׁ בָּהֶן מִשּׁוּם גָּזֵל. וְאִם הוּקְשׁוּ לְזֶרַע – אֲפִילּוּ דְּבֵי כִתָּנָא נָמֵי יֵשׁ בָּהֶם מִשּׁוּם גָּזֵל. מַאי טַעְמָא? מַאי דְּאַפְסֵיד – אַפְסֵיד. אֲמַר לֵיהּ רַב יְהוּדָה לְרָבִין בַּר רַב נַחְמָן: רָבִין אַחִי, הָנֵי דִּילִי – דִּילָךְ, וְדִילָךְ – דִּילִי. נְהוּג בְּנֵי מִצְרָא: אִילָן הַנּוֹטֶה לְכָאן – לְכָאן, וְהַנּוֹטֶה לְכָאן – לְכָאן. דְּאִיתְּמַר: אִילָן הָעוֹמֵד עַל הַמֶּיצֶר, אָמַר רַב: הַנּוֹטֶה לְכָאן – לְכָאן. וְהַנּוֹטֶה לְכָאן – לְכָאן, וּשְׁמוּאֵל אָמַר: חוֹלְקִין. מֵיתִיבִי: אִילָן הָעוֹמֵד עַל הַמֶּיצֶר – יַחְלוֹקוּ. תְּיוּבְתָּא דְּרַב! תַּרְגְּמָא שְׁמוּאֵל אַלִּיבָּא דְּרַב, בִּמְמַלֵּא כָּל הַמֶּיצֶר כּוּלּוֹ. אִי הָכִי, מַאי לְמֵימְרָא? לָא צְרִיכָא דִּתְלֵי טוּנֵיהּ לְחַד גִּיסָא. וְאַכַּתִּי מַאי לְמֵימְרָא? מַהוּ דְּתֵימָא: דְּאָמַר לֵיהּ פְּלוֹג הָכִי, קָא מַשְׁמַע לַן דְּאָמַר לֵיהּ: מַאי חָזֵית דְּפָלְגַתְּ הָכִי – פְּלוֹג הָכִי. אֲמַר לֵיהּ רַב יְהוּדָה לְרָבִין בַּר רַב נַחְמָן: רָבִין אֲחִי, לָא תִּזְבֹּין אַרְעָא דִּסְמִיכָא לְמָתָא, דְּאָמַר רַבִּי אֲבָהוּ אָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַב: אָסוּר לוֹ לְאָדָם שֶׁיַּעֲמוֹד עַל שְׂדֵה חֲבֵירוֹ בְּשָׁעָה שֶׁעוֹמֶדֶת בְּקָמוֹתֶיהָ. אִינִי? וְהָא אַשְׁכְּחִינְהוּ רַבִּי אַבָּא לְתַלְמִידֵיהּ דְּרַב, אֲמַר לְהוּ: מַאי אָמַר רַב בְּהָנֵי קְרָאֵי ״בָּרוּךְ אַתָּה בָּעִיר וּבָרוּךְ אַתָּה בַּשָּׂדֶה״, ״בָּרוּךְ אַתָּה בְּבֹאֶךָ וּבָרוּךְ אַתָּה בְּצֵאתֶךָ״? וַאֲמַרוּ לֵיהּ, הָכִי אָמַר רַב: ״בָּרוּךְ אַתָּה בָּעִיר״ – שֶׁיְּהֵא בֵּיתְךָ סָמוּךְ לְבֵית הַכְּנֶסֶת. ״בָּרוּךְ אַתָּה בַּשָּׂדֶה״ – שֶׁיְּהוּ נְכָסֶיךָ קְרוֹבִים לָעִיר. ״בָּרוּךְ אַתָּה בְּבֹאֶךָ״ – שֶׁלֹּא תִּמְצָא אִשְׁתְּךָ סְפֵק נִדָּה בִּשְׁעַת בִּיאָתְךָ מִן הַדֶּרֶךְ. ״בָּרוּךְ אַתָּה בְּצֵאתֶךָ״ – שֶׁיְּהוּ צֶאֱצָאֵי מֵעֶיךָ כְּמוֹתְךָ. וַאֲמַר לְהוּ: רַבִּי יוֹחָנָן לָא אָמַר הָכִי, אֶלָּא: ״בָּרוּךְ אַתָּה בָּעִיר״ – שֶׁיְּהֵא בֵּית הַכִּסֵּא סָמוּךְ לְשׁוּלְחָנְךָ, אֲבָל בֵּית הַכְּנֶסֶת לָא. וְרַבִּי יוֹחָנָן לְטַעְמֵיהּ, דְּאָמַר: שְׂכַר פְּסִיעוֹת יֵשׁ. ״בָּרוּךְ אַתָּה בַּשָּׂדֶה״ – שֶׁיְּהוּ נְכָסֶיךָ מְשׁוּלָּשִׁין: שְׁלִישׁ בִּתְבוּאָה, שְׁלִישׁ בְּזֵיתִים, וּשְׁלִישׁ בִּגְפָנִים. ״בָּרוּךְ אַתָּה בְּבֹאֶךָ וּבָרוּךְ אַתָּה בְּצֵאתֶךָ״ – שֶׁתְּהֵא יְצִיאָתְךָ מִן הָעוֹלָם כְּבִיאָתְךָ לְעוֹלָם. מָה בִּיאָתְךָ לְעוֹלָם בְּלֹא חֵטְא, אַף יְצִיאָתְךָ מִן הָעוֹלָם בְּלֹא חֵטְא.גמ' מיקל - אע"ג דמשני לא סבר דמקפיד איניש מידי דלא חסר בה: דאמר מר - רבה בר נחמני רביה דאביי דרבה גידלו בביתו: דתתבור - שתעשה בורה שלא יצמחו זרעוניה: ליזרע [שתא] חטין וכו' - ה"נ פסק עמו חטין שמא הוא זרעה חטין בשנה שעברה ואם יזרענה זה שעורין נמצא זה מקלקלה: דלא כריב ותני - חרשה לאחר קצירה ושינה בשעת הזרע: מתני לה רב יהודה לרבין - במתני' תבואה יזרענה קטנית: הא לן והא להו - מתני' בא"י קאי שהיא מקום הרים ואיכא למיחש לכחשא דארעא אנן השתא בבבל קיימינן שהיא מצולה וטבועה בבצעי המים וליכא למיחש לכחשא דארעא הלכך משנה בכל מקום שירצה מקטנית לתבואה ומתבואה לקטנית ורבי שמעון אוסר כדאמרן: תחלי דבי כיתנא - שחלים שקורין כרישי"ן הגדילים בין הפשתן: אין בהם משום גזל - לכל הבא ועוקרן לפי שהוא משביח את הבעלים שמפסידים פשתן יותר על דמיה: ואם עומדת על גבול - הערוגה שאין עומדים בתוכה: יש בהם משום גזל - דלא מפסדי: הוקשו לזרע - אותן שחלים שעמדו בפשתן ימים רבים עד שנגמר גידוליהן שוב אין עקירתן מועלת לפשתן ויש בהם משום גזל: דילי דילך דילך דילי - יש באילנותי שהפירות שלך ובאילנותיך שהפירות שלי ששדותינו זו לזו סמוכות והמצרים גבוהים ואילנות נטועין בהם יש מהם נטועין בשלי ששרשיהן כפפו ונטו כולן לתוך שדך ויונקים משלך ויש בשלך שנוטין לתוך שלי ויונקים מארצי: ונהגו בני מצרא וכו' נוטה לכאן ולכאן - נוטין שרשין לשדה זו הפירות שלו: בממלא כל המצר - שנוטין שרשין לכאן ולכאן: דתלי טוניה - משא פירותיו וענפיו נוטה לצד האחד: פלוג הכי - טול אתה חציו שאצלך ואני חציו שאצלי: פלוג הכי - לעבר רוחב השדה חלוק האילן אם עומדת השדה מזרח ומערב יחלוק אותו האילן צפון ודרום: לא תזבון - לא תקנה שדה הסמוכה לעיר שעין בני האדם שולטת בה תמיד: אסור לאדם כו' - שלא יפסידנה בעין הרע: קרובין לעיר - שלא יהא טורח להכניס פירות: ספק נדה - וכ"ש ודאי: אמר להו - רב אבא רבי יוחנן לא אמר הכי: סמוך לשולחנך - כלומר סמוך לביתך שלא תצטרך להרחיק בשדות והאי דנקט שולחנך שתוכל לבדוק עצמך לפני אכילה ולאחר אכילה כדאמר בשבת (דף מא.) כדתניא הנצרך לנקביו ואוכל דומה לתנור שהסיקוהו על גבי אפרו ואחר אכילה שהמאכל דוחק ומוציא את המעוכל ואם יהא צריך להרחיק פעמים שהעמוד חוזר ובא לידי הדרוקן אבל בית הכנסת סמוך לביתו לר' יוחנן לאו מעליותא היא: ר' יוחנן לטעמיה - דאמר במסכת סוטה (דף כב.) שכר פסיעות יש דאמר למדנו יראת חטא מבתולה וקיבול שכר מאלמנה שאמרה לו ולא שכר פסיעות יש אם יש בית הכנסת בשכונתי ואני באה לבית מדרשך להתפלל: משולשין - שיש שנה שלוקה בגפנים ובזיתים ואין לוקה בתבואה ויש שנה שלוקה בזו ולא בזו ותהי לו פליטה:האי מאן דבעי דתתבור [ארעיה] - פי' בקונט' שתקלקל שדה וקשה דאדרבה כך הוא רגילות של עובדי אדמה שזורעים שנה חטין ושנה שעורין וכשזורעין אותה ב' שנים חטין רצופין או שעורין מתקלקלת וכן נמי משמע בשילהי חזקת הבתים (ב"ב דף נז:) גבי אחד אמר אכלה חטין ואחד אמר אכלה שעורין כדפי' רבינו שמואל התם לכך י"ל האי מאן דבעי שתהא שדהו חשובה כאילו הניחה שנה אחת בורה כי כן דרך לזורעה שנה ולהובירה שנה כדי שתחזור לכחה ממה שהוכחשה ליזרע שתא חטין ושתא שעורים ולכך אסר רשב"ג כשאמר לזרעה חטין שלא יזרע שעורים כי שמא אשתקד זרעה שעורים ואי כריב ותני לית לן בה שם לא יאסור רשב"ג: הני תחלי דבי כיתנא אין בהם משום גזל - אע"ג שהתנה יהושע שיהו מלקטין עשבים בכל מקום כדאמר בסוף פ' מרובה (ב"ק דף פא.) התם מיירי בעשבים שאין ראוים לאדם אלא לבהמה וכן משמע מדלא נקט ירקות אבל תחלי שהן מאכל אדם אסור אא"כ הוא שדה פשתן: אילן העומד על המיצר - פי' הקונטרס אינו מיושב שפירש אילן שנטוע בקרקע סמוך למיצר והשרשים נוטים בשל חבירו אלא נראה לפרש שהאילן עומד ממש על המיצר שהוא של שניהם ואין השרשים מתפשטין לקרקעו של זה יותר משל זה אך הענפים נוטין יותר לשל אחד מהם רב אמר הנוטה לכאן לכאן כיון שהשרשים שוים בשל זה כמו בשל זה אזלינן בתר הענפים מה שיש מן הענפים כנגד המיצר חולקים והשאר לרשות שנוטין הוי הכל שלו ושמואל אמר חולקין אזלינן בתר השרשים שהם שוים כמו כן יהיו שוים בענפים אבל אי נטוע כולו ברשות אחד והענפים נוטים ברשות חבירו בזה אמר ר' יוחנן בס"פ לא יחפור (ב"ב דף כז: ושם ד"ה ואחד) מביא וקורא שעל מנת כן הנחיל יהושע את הארץ שכל הענפים יהא לבעל השרשים ובהא מודו נמי רב ושמואל דשמעתין ופריך אילן העומד על המיצר חולקים ומשני בממלא כל המיצר כמו שהשרשים הן כולן על המיצר כך הם הענפים ודתלי טעוניה לחד גיסא דקאמר לא שהענפים עוברים המיצר אלא שיש פירות לצד אחד יותר מלצד חבירו מהו דתימא ניפלוג לאורכו של מיצר קמ"ל דחולקין לרוחבו של מיצר ושילהי הבית והעלייה (לקמן בבא מציעא דף קיח:) דתנן שתי גינות זו למעלה מזו וירק בינתים השרשים לכ"ע הם של עליון לפי שהם יונקים מגינתו אבל הנוף שהוא באויר התחתון לר' יהודה הוא של תחתון ולר"מ הוי לשל עליון דאמר שדי נופו בתר עיקרו והתם פסיק כר"ש דאמר כל שיכול עליון לפשוט ידו וליטול הרי אלו שלו והיינו כר"מ והשאר מסתמא הפקיר לתחתון ונראה דאפי' לרב דלית ליה הכא שדי נופו בתר עיקרו סובר שפיר כר"מ דכיון דהתם כל השרשים כולן בשל עליון דין הוא למימר שדי נופו בתר עיקרו כדאמר נמי רבי יוחנן בשילהי לא יחפור ושמואל דאמר הכא חולקין יכול לסבור התם כרבי יהודה דלא אמר שדי נופו בתר עיקרו משום דרגילות למלאות גינתו עפר ולהשוותו אל גינת חבירו ועוד דאין כלל מן הנוף ברשות העליון אלא מיד שנראה חוץ לארץ הוא ברשות התחתון אבל בשמעתין רוב הנוף על המיצר רק מעט מן הענפים נוטים לכאן ולכאן חוץ לרוחב המיצר: