בבא מציעאמד:
טוען את הדף…
דְּחָרִיף – הָוֵי טִבְעָא. דַּהֲבָא דְּלָא חָרִיף – הָוֵי פֵּירָא, וְקָנֵי לֵיהּ פֵּירָא לְטִבְעָא. אָמַר רַב אָשֵׁי: כְּיַלְדוּתֵיהּ מִסְתַּבְּרָא, מִדְּקָתָנֵי: ״הַנְּחֹשֶׁת קוֹנָה אֶת הַכֶּסֶף״. אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא כַּסְפָּא לְגַבֵּי דַּהֲבָא פֵּירָא הָוֵי, הַיְינוּ דְּקָא תָנֵי: ״הַנְּחֹשֶׁת קוֹנָה אֶת הַכֶּסֶף״, דְּאַף עַל פִּי דִּלְגַבֵּי דַּהֲבָא פֵּירָא הָוֵיא, לְגַבֵּי נְחֹשֶׁת טִבְעָא הָוֵי. אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ כַּסְפָּא לְגַבֵּי דַּהֲבָא טִבְעָא הָוֵי, הַשְׁתָּא לְגַבֵּי דַּהֲבָא דַּחֲשִׁיב מִינֵּיהּ, אָמְרַתְּ טִבְעָא הָוֵי, לְגַבֵּי נְחֹשֶׁת, דְּאִיהוּ חֲשִׁיב וְאִיהוּ חָרִיף – מִבַּעְיָא? אִיצְטְרִיךְ, סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: הָנֵי פְּרִיטֵי, בְּאַתְרָא דְּסָגַיִי – אִינְהוּ חֲרִיפִי טְפֵי מִכַּסְפָּא, אֵימָא טִבְעָא הָוֵי! קָא מַשְׁמַע לַן, כֵּיוָן דְּאִיכָּא דּוּכְתָּא דְּלָא סָגֵי בֵּיהּ – פֵּירָא הָוֵי. וְאַף רַבִּי חִיָּיא סְבַר דַּהֲבָא טִבְעָא הָוֵי. דְּרַב אוֹזֵיף דִּינָרֵי מִבְּרַתֵּיה דְּרַבִּי חִיָּיא, לְסוֹף אִיַּיקּוּר דִּינָרֵי. אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי חִיָּיא, אֲמַר לֵיהּ: זִיל שַׁלֵּים לַהּ טָבִין וּתְקִילִין. אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא דַּהֲבָא טִבְעָא הָוֵי – שַׁפִּיר. אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ פֵּירָא הָוֵי, הָוֵה לֵיהּ סְאָה בִּסְאָה, וְאָסוּר! רַב דִּינָרֵי הֲווֹ לֵיהּ, וְכֵיוָן דַּהֲווֹ לֵיהּ דִּינָרֵי – נַעֲשָׂה כְּאוֹמֵר לָהּ: הַלְוֵינִי עַד שֶׁיָּבֹא בְּנִי אוֹ עַד שֶׁאֶמְצָא מַפְתֵּחַ. אָמַר רָבָא: הַאי תַּנָּא סָבַר דַּהֲבָא טִבְעָא הָוֵי, דְּתַנְיָא: פְּרוּטָה שֶׁאָמְרוּ – אֶחָד מִשְּׁמוֹנָה בָּאִיסָּר הָאִיטַלְקִי. לְמַאי נָפְקָא מִינַּהּ? לְקִדּוּשֵׁי אִשָּׁה. אִיסָּר – אֶחָד מֵעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה בְּדִינָר שֶׁל כֶּסֶף. לְמַאי נָפְקָא מִינַּהּ? לְמִקָּח וּמִמְכָּר. דִּינָר שֶׁל כֶּסֶף – אֶחָד מֵעֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה בְּדִינָר שֶׁל זָהָב. לְמַאי נָפְקָא מִינַּהּ? לְפִדְיוֹן הַבֵּן. אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא טִבְעָא הָוֵי, מְשַׁעֵר תַּנָּא בְּמִידֵּי דְּקִיץ! אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ פֵּירָא הָוֵי, מְשַׁעֵר תַּנָּא בְּמִידֵּי דְּאוֹקֵיר וְזִיל? זִימְנִין דְּמַהְדַּר לֵיהּ כָּהֲנָא וְזִימְנִין דְּמוֹסֵיף לֵיהּ אִיהוּ לְכָהֲנָא. אֶלָּא, שְׁמַע מִינַּהּ: טִבְעָא הָוֵי. שְׁמַע מִינַּהּ. תְּנַן הָתָם, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: לֹא יַעֲשֶׂה אָדָם סְלָעִין דִּינְרֵי זָהָב, וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין. רַבִּי יוֹחָנָן וְרֵישׁ לָקִישׁ חַד אָמַר: מַחְלוֹקֶת בִּסְלָעִים עַל דִּינָרִין, דְּבֵית שַׁמַּאי סָבְרִי: כַּסְפָּא טִבְעָא, וְדַהֲבָא פֵּירָא, וְטִבְעָא אַפֵּירָא לָא מְחַלְּלִינַן. וּבֵית הִלֵּל סָבְרִי: כַּסְפָּא פֵּירָא, וְדַהֲבָא טִבְעָא, וּפֵירָא אַטִּבְעָא מְחַלְּלִינַן. אֲבָל פֵּירוֹת עַל דִּינָרִין – דִּבְרֵי הַכֹּל מְחַלְּלִינַן. מַאי טַעְמָא – מִידֵּי דְּהָוֵה אַכֶּסֶף לְבֵית הִלֵּל. כֶּסֶף לְבֵית הִלֵּל, אַף עַל גַּב דְּכַסְפָּא לְגַבֵּי דַּהֲבָא פֵּירָא הָוֵי, לְגַבֵּי פֵּירָא טִבְעָא הָוֵי. זָהָב נָמֵי לְבֵית שַׁמַּאי, אַף עַל גַּב דְּדַהֲבָא לְגַבֵּי כַּסְפָּא פֵּירָא הָוֵי, לְגַבֵּי פֵּירָא טִבְעָא הָוֵי. וְחַד אָמַר: אַף בְּפֵירוֹת עַל דִּינָרִין מַחְלוֹקֶת. וּלְמַאן דְּאָמַר: אַף בְּפֵירוֹת עַל דִּינָרִין מַחְלוֹקֶת, אַדְּמִיפַּלְגִי בְּסִלְעִין עַל דִּינָרִין – לִפְלוּג בְּפֵירוֹת עַל דִּינָרִין! אִי אִיפְּלוּג בְּפֵירוֹת עַל דִּינָרִין, הֲוָה אָמֵינָא: הָנֵי מִילֵּי בְּפֵירוֹת עַל דִּינָרִין, אֲבָל בְּסִלְעִין עַל דִּינָרִין – מוֹדוּ לָהֶן בֵּית הִלֵּל לְבֵית שַׁמַּאי דְּדַהֲבָא לְגַבֵּי כַּסְפָּא פֵּירָא הָוֵי וְלָא מְחַלְּלִינַן, קָא מַשְׁמַע לַן. תִּסְתַּיֵּים דְּרַבִּי יוֹחָנָן הוּא דְּאָמַר אֵין מְחַלְּלִין, דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן:גמ' דחריף - יוצא בהוצאה ועובר לסוחר: כילדותיה מסתברא - דודאי כן קיבלה מרבו ר"מ שסתם משנה שלו מדאתנייה בהדה הנחשת קונה את הכסף: אי אמרת בשלמא - הכסף קונה את הזהב אתנייה: היינו דאצטריך למתנייה הכסף אינו קונה את הנחשת - דאע"ג דלגבי דהבא הוי פירא לגבי נחשת דלא חשיב הוי טבעא: אלא אי אמרת כו' - והזהב קונה את הכסף אתנייה למה לי לאתנויי תו הנחשת קונה את הכסף: אוזיף דינרי - לוה זהובים: אתא לקמיה דר' חייא - חושש היה משום רבית: אי אמרת בשלמא דהבא טבעא הוי - ואין היוקר והזול תלוי בהן אלא הזול תלוי במעות דמעות הכסף הם שהוזל להנתן הרבה בדינר וזה מטבע הלוה ומטבע יקבל: הוה ליה סאה בסאה - שהיוקר והזול תלוי בפירות: ואסור - דתנן לקמן (בבא מציעא דף עה.) לא יאמר אדם לחבירו הלויני כור חטין ואני נותן לך בגורן שמא יוקרו ויבא לידי רבית: דינרי הוו ליה - כשלוה את אלו וגבי סאה בסאה תנן אבל אומר לו הלויני עד שיבא בני או עד שאמצא המפתח שאלו שבידו נקנין למלוה וברשותו הוקרו דרבית סאה בסאה דרבנן ובכי האי גונא לא גזור: לקדושי אשה - שאמרו חכמים בפרוטה הודיעך כמה היא פרוטה: למקח וממכר - מכר לו דינר ביותר מעשרים וארבע איסרין כל מה שהעלה יתר על כן נתאנה לוקח ואם יש אונאה שתות יחזיר אונאה: לפדיון הבן - שהוא חמשה שקלים ושקל דאורייתא הוא סלע והסלע ד' דינרי כסף שהם כ' דינר ואם נתן לו אבי הבן דינר זהב מחזיר לו הכהן חמשה דינרי כסף: אי אמרת בשלמא דהבא טבעא הוי - ואין היוקר והזול תלוי בו: משער תנא במידי דקיץ - שיער תנא פדיון הבן במטבע הקצוב שאפי' בזמן שאינו נמכר יותר מעשרים דינרי כסף יחזיר לו הכהן ה' דינרים שהזהב תמיד דמיו קצובין כ"ה דינרים שהוא המטבע והכסף הוי פירא לגביה והמעות הן שהוקרו ואם נמכר בשלשים לא יחזיר לו הכהן אלא חמישית שבדמיו שדמיו לעולם קצובין וארבעה חומשי דמיו הן פדיון הבן: תנן התם - במסכת מעשר שני: לא יעשה אדם סלעין דינרי זהב - מי שיש לו סלעין כסף מעשר שני לא יחליפם בדינר זהב להקל המשוי מעליו: טבעא אפירא לא מחללינן - דרחמנא אמר וצרת הכסף: אבל פירות - ראשונים של מעשר שני: דברי הכל מחללינן - על דינרי זהב דאפילו לב"ש דאמרי פירא הוא לגבי כספא מודו דלגבי פירא טבעא הוא: מידי דהוה אכסף לב"ה - זהב לב"ש אנו למדין מכסף לב"ה כדמפרש ואזיל: לגבי פירא טבעא הוי - כדקתני סלעין אלמא תחילת הפירות נתחללו על הכסף ומודו ב"ה דקדשו במעשר: אף בפירות על דינרין מחלוקת - שמאי והלל דלב"ש פירא הוא ואין מחללין: לפלגו בפירות על דינרין - ולימרו ב"ש אין מחללין ואנא ידענא דכל שכן סלעין על דינרין וכו' דכיון דדהבא לגבי פירא פירא הוא כ"ש לגבי כספא: הוה אמינא - דלא איפלוג ב"ה עלייהו אלא בפירות אבל בסלעין אימא מודי להו דאין מחללין על דינרים: תסתיים דרבי יוחנן [הוא] דאמר - לב"ש אין מחללין אפילו פירות על דינרין דשמעינן לרבי יוחנן דאיכא למ"ד דהבא פירא הוי ואפילו לגבי נפשיה:נעשה כא"ל עד שאמצא מפתח - ורב דבעי מר' חייא אע"ג דמתני' היא בפרק איזהו נשך (לקמן בבא מציעא דף עה.) משום דשמא הלכה כהלל דפליגי התם אי הלכתא כהלל: אחד משמונה באיסר - וא"ת דהכא משמע דאיסר הוי טבעא טפי מפרוטה מדמצריך פרוטה להיות ח' באיסר ובפ"ק דקדושין (דף יב.) קאמר הא דאייקור איסרי הא דזול הא דתניא פרוטה אחד מו' באיסר דזול איסרי וקם ל"ב בזוזא ועוד היכי פריך בסמוך משער תנא במידי דאוקיר וזול הא משער הכא תנא באיסר דאוקיר וזול כדאמר בקדושין וגם מדמשערת ליה בדינר של כסף אלמא לא קיץ ליה איסר וי"ל דהכי פירושו פרוטה אחד משמונה באיסר ובאיזה איסר שיש בדינר כסף כ"ד איסר ושיש כ"ה דינר בדינר של זהב והשתא כולהו משער בדינר של זהב לכך פריך מיניה אבל באיסר ודינר כסף לא משער מידי והוה מצי למימר בכולהו נ"מ לקדושי אשה אלא דמזכיר נפקותא בכל חד דה"נ הוי מצי למימר בכולהו נ"מ למקח וממכר: לקדושי אשה - הוה מצי למימר דנ"מ לחמש פרוטות דמתניתין (לקמן בבא מציעא דף נה.) אלא חדא מינייהו נקט: למקח וממכר - פרש"י שאם מכר לו דינר ביותר מכ"ד איסרין נתאנה לוקח ואם יש שתות יחזיר וקשה דהא זימנין דזול איסרי כדאמרי' בקדושין (שם) לכן נראה לפרש שאם מכר לו חפץ בכ"ד איסרין כשהיו כ"ד בדינר ואח"כ זול והיה ל"ב בדינר אינו יכול לפטור עצמו בכ"ד איסרין ולומר הדינר הוא דאייקר ואיסרין עמדו במקומן אלא יתן לו דינר כסף או ל"ב איסרין: אחד מכ"ה בדינר זהב - קשה לר"ת איך היה בימיהם שהיה זהב יקר כל כך שדינר זהב היה שוה כ"ה דינר של כסף ועתה בזמן הזה זקוק זהב שוה לכל היותר י"ב זקוקין כסף ואור"ת דדינר זהב היה שוקל ב' דינרי כסף לפי שהזהב כבד מכסף וגם דינר זהב היה עב משל כסף דאמר באלו טריפות (חולין דף נה:) נשתייר הימנו כעובי דינר זהב וכן פרק עושין פסין (עירובין דף יט.) ופרק בתרא דחגיגה (דף כז.) מה מזבח שאין בעוביו אלא דינר זהב משמע דדינר זהב לא היה עוביו שוה לשל כסף והיה בעוביו ובמשקלו שוה כ"ה דינר של כסף ואין להאריך כאן יותר בזה: וטבעא אפירי לא מחללינן - אע"ג דבהגוזל קמא (ב"ק דף צז:) גבי מעות של בבל והם בבבל פריך אי מלכות מקפדת היכי ממטי להו דזבין בהו בהמה אלמא מחללינן טבעא אפירי התם שאני שהפירות הם כבדים להוליך ולקנות מעות ירושלים מלכיות מקפידות ולא אפשר אלא לקנות בהמה: