בבא מציעאיב:
טוען את הדף…
עָשׂוּ שֶׁאֵינוֹ זוֹכֶה כְּזוֹכֶה, מַאי טַעְמָא – עֲנִיִּים גּוּפַיְיהוּ נִיחָא לְהוּ, כִּי הֵיכִי דְּכִי אָגְרוּ לְדִידְהוּ נִלְקוֹט בְּנַיְיהוּ בָּתְרַיְיהוּ. וּפְלִיגָא דְּרַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא. דְּאָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לֹא גָּדוֹל – גָּדוֹל מַמָּשׁ, וְלֹא קָטָן – קָטָן מַמָּשׁ, אֶלָּא גָּדוֹל וְסָמוּךְ עַל שֻׁלְחָן אָבִיו – זֶהוּ קָטָן. קָטָן וְאֵינוֹ סָמוּךְ עַל שֻׁלְחָן אָבִיו – זֶהוּ גָּדוֹל. מְצִיאַת עַבְדּוֹ וְשִׁפְחָתוֹ הָעִבְרִים הֲרֵי הוּא שֶׁל עַצְמָן. אַמַּאי לֹא יְהֵא אֶלָּא פּוֹעֵל? וְתַנְיָא: מְצִיאַת פּוֹעֵל לְעַצְמוֹ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – בִּזְמַן שֶׁאָמַר לוֹ: ״נַכֵּשׁ עִמִּי הַיּוֹם״, ״עֲדוֹר עַמִּי הַיּוֹם״. אֲבָל אָמַר לוֹ ״עֲשֵׂה עִמִּי מְלָאכָה הַיּוֹם״ – מְצִיאָתוֹ לְבַעַל הַבַּיִת. אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הָכָא בְּעֶבֶד נוֹקֵב מַרְגָּלִיּוֹת עָסְקִינַן, שֶׁאֵין רַבּוֹ רוֹצֶה לְשַׁנּוֹתוֹ לִמְלָאכָה אַחֶרֶת. רָבָא אָמַר: בְּמַגְבִּיהַּ מְצִיאָה עִם מְלַאכְתּוֹ עָסְקִינַן. רַב פָּפָּא אָמַר: כְּגוֹן שֶׁשְּׂכָרוֹ לְלַקֵּט מְצִיאוֹת. וְהֵיכִי דָּמֵי? דְּאַקְּפַי אַגְמָא בִּכְווֹרֵי. הַאי שִׁפְחָה הֵיכִי דָמֵי? אִי דְּאַיְיתַי שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת, מַאי בָּעֲיָא גַּבֵּיהּ? וְאִי דְּלָא אַיְיתַי שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת, אִי אִיתֵיהּ לְאָב – דַּאֲבוּהּ הָוְיָא! וְאִי דְּלֵיתֵיהּ לָאָב – תִּיפּוֹק בְּמִיתַת הָאָב. דְּאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: אָמָה הָעִבְרִיָּה קֹנָה עַצְמָהּ בְּמִיתַת הָאָב מֵרְשׁוּת הָאָדוֹן מִקַּל וָחוֹמֶר. וְלָאו אִיתּוֹתַב רֵישׁ לָקִישׁ? נֵימָא מֵהַאי נָמֵי תֶּיהְוֵי תְּיוּבְתָּא! לָא, לְעוֹלָם דְּאִיתֵיהּ לְאָב, וּמַאי ״הֲרֵי הֵן שֶׁלָּהֶן״ – לְאַפּוֹקֵי דְּרַבָּה. מְצִיאַת אִשְׁתּוֹ. גֵּירְשָׁהּ פְּשִׁיטָא! הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן? בִּמְגוֹרֶשֶׁת וְאֵינָהּ מְגוֹרֶשֶׁת, דְּאָמַר רַבִּי זֵירָא אָמַר שְׁמוּאֵל: כׇּל מָקוֹם שֶׁאָמְרוּ חֲכָמִים ״מְגוֹרֶשֶׁת וְאֵינָהּ מְגוֹרֶשֶׁת״ – בַּעְלָהּ חַיָּיב בִּמְזוֹנוֹתֶיהָ. טַעְמָא מַאי אֲמוּר רַבָּנַן מְצִיאַת אִשָּׁה לְבַעְלָהּ, כִּי הֵיכִי דְּלָא תֶּיהְוֵי לַהּ אֵיבָה. הָכָא אִית לַהּ אֵיבָה וְאֵיבָה. מַתְנִי׳ מָצָא שִׁטְרֵי חוֹב, אִם יֵשׁ בָּהֶן אַחְרָיוּת נְכָסִים – לֹא יַחְזִיר, שֶׁבֵּית דִּין נִפְרָעִין מֵהֶן. אֵין בָּהֶן אַחְרָיוּת נְכָסִים – יַחְזִיר, שֶׁאֵין בֵּית דִּין נִפְרָעִין מֵהֶן, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ לֹא יַחְזִיר, מִפְּנֵי שֶׁבֵּית דִּין נִפְרָעִין מֵהֶן. גְּמָ׳ בְּמַאי עָסְקִינַן? אִילֵימָא כְּשֶׁחַיָּיב מוֹדֶה, כִּי יֵשׁ בָּהֶן אַחְרָיוּת נְכָסִים אַמַּאי לֹא יַחְזִיר? הָא מוֹדֶה! וְאִי כְּשֶׁאֵין חַיָּיב מוֹדֶה, כִּי אֵין בָּהֶן אַחְרָיוּת נְכָסִים אַמַּאי יַחְזִיר? נְהִי דְּלָא גָּבֵי מִמְּשַׁעְבְּדֵי – מִבְּנֵי חָרֵי מִגְבָּא גָּבֵי! לְעוֹלָם כְּשֶׁחַיָּיב מוֹדֶה, וְהָכָא הַיְינוּ טַעְמָא: דְּחָיְישִׁינַן שֶׁמָּא כָּתַב לִלְוֹת בְּנִיסָן וְלֹא לָוָה עַד תִּשְׁרִי, וְאָתֵי לְמִטְרַף לָקוֹחוֹת שֶׁלֹּא כַּדִּין. אִי הָכִי, כֹּל שְׁטָרֵי דְּאָתוּ לְקַמַּן נֵיחוּשׁ לְהוּ הָכִי! כֹּל שְׁטָרֵי לָא רִיעֵי, הָנֵי רִיעֵי. אֶלָּא הָא דִּתְנַן: כּוֹתְבִין שְׁטָר לַלֹּוֶה אַף עַל פִּי שֶׁאֵין מַלְוֶה עִמּוֹ. לְכַתְּחִילָּה הֵיכִי כָּתְבִינַן? נֵיחוּשׁ שֶׁמָּא כָּתַב לִלְוֹת בְּנִיסָן וְלֹא לָוָה עַד תִּשְׁרִי, וְאָתֵי לְמִטְרַף לָקוֹחוֹת שֶׁלֹּא כַּדִּין! אָמַר רַב אַסִּי:עשו את שאינו זוכה כזוכה - אע"פ שאין לקטן זכייה במקום אחר כאן עשאוהו כזוכה: מאי טעמא עניים גופייהו ניחא להו - בהאי תקנתא דכי אגרו להו לדידהו כו': ופליגא - דשמואל דפירש טעמא דמתניתין משום דלית ליה זכייה: אדר' חייא בר אבא - דאמר אף גדול שיש לו זכייה אם סמוך הוא על שולחן אביו מציאתו לאביו משום איבה אבל אינו סמוך על שולחן אביו אפילו הוא קטן מציאתו שלו: לא יהא אלא פועל - לא יהא עבדו אלא שכיר בעלמא תנינא דמציאתו לבעל הבית בזמן שלא פירש לו לאיזו מלאכה שכרו ועבד זה כשקנאו רבו לסתם מלאכה קנאו: שאין רבו רוצה לשנותו - הלכך לא ניחא ליה שיגביה לו מציאה דמציאה מעולה בדמיה משכר ביטול מלאכתו לא שכיחא הלכך אי אתרמי ואשכח שלו הוא וישלם לרבו שכר ביטולו: עם מלאכתו - שלא ביטל כלום הלכך לעצמו: רב פפא אמר - הא דתניא פועל מציאתו לבעל הבית: ששכרו ללקט מציאות - הרבה: והיכי דמי - דאתרמי: דאקפי אגמא בכוורי - שצף הנהר חוץ לגדותיו וצפו הדגים שם וכשיבשו המים היוצאים נמצאו שם דגים הרבה. דאקפי תרגום של הציף כדמתרגמינן ויצף הברזל וקפא ברזלא (מלכים ב ו׳:ו׳): מאי בעיא גביה - הא תניא יוצאה בסימנין: דאבוה הויא - מציאתה דהא קטנה היא: ואי דליתיה לאב - מאי בעיא גבי האדון תיפוק מיניה במיתת האב: מקל וחומר - בפרק קמא דקדושין (דף טז.) מה סימנין שאין מוציאין מרשות האב מוציאין מרשות האדון כדילפינן ויצאה חנם אלו ימי בגרות אין כסף אלו ימי נערות מיתת האב שמוציאה מרשות האב שאינו מוריש לבניו מה שזכתה לו תורה בבתו שיהא מעשה ידיה לאחין כדילפינן (כתובות דף מג.) והתנחלתם אותם לבניכם ולא בנותיכם לבניכם אינו דין שמוציאה מרשות האדון: ולאו איתותב רבי שמעון בן לקיש - בקדושין (שם): לאפוקי דרבה - לאפוקי שאינו של רבה אלא של אביה וקרי ליה שלהן משום דאב מינה קזכי: במגורשת ואינה מגורשת - כגון זרק לה גיטה ספק קרוב לה ספק קרוב לו ברה"ר: חייב במזונותיה - ומשום הכי אצטריך לאשמועינן דמציאתה שלה דטעמא מאי אמור רבנן מציאת האשה כו': מתני' אחריות נכסים - שעבוד קרקעות שיגבה מהן: יחזיר ולא יחזיר - טעמא בגמ' מפרש: גמ' כשחייב מודה - שהלוה מודה שהשטר אינו פרוע: אמאי לא יחזיר - אם לטרוף לקוחות בא בדין הוא טורפן: ממשעבדי - ממקרקעי שמכר אחר כן: הני ריעי - הואיל ונפל אתרע דיש לומר אם היה כשר היה נזהר בו:רבי יוחנן אמר לא גדול גדול ממש - מפרש ר"ת כי היכי דפליגי הכא פליגי נמי גבי עירוב דתנן בפ' חלון (עירובין דף עט: ושם ד"ה ומזכה) ומזכה להם על ידי בנו ובתו ולשמואל דאמר הכא קטן ממש התם נמי גבי עירוב אינו זוכה דידו כיד אביו כיון דמציאתו לאביו ה"ה כל זכיותיו לאביו ואמה העבריה אע"פ שהיא קטנה זכיא בעירובה דמציאתה אינה לאדוניה אף על גב דשמואל אית ליה פרק התקבל (גיטין דף סד: ושם ד"ה אלא) קטן זוכה לעצמו ואינו זוכה לאחרים הא משני התם שאני שתופי מבואות דרבנן והא דאמר שמואל פרק מי שהוציאוהו (עירובין דף מט. ושם: ד"ה וקטן) דעירוב משום קנין ורבא אמר משום דירה ואמר איכא בינייהו קטן הא פר"ח התם דאית ליה בית לקטן קאמר ולא כפרש"י שפי' שאינו גובה העירוב לפי שאינו זוכה ולר"י דאמר לא גדול גדול ממש ה"ה דגבי עירוב נמי דקטן ואינו סמוך על שולחן אביו זוכה כאמה העבריה וגדול סמוך על שולחן אביו אינו זוכה וצריך ליזהר שלא לזכות העירוב ע"י בנו הגדול הסמוך לשולחנו דקי"ל כרבי יוחנן לגבי שמואל כדאמר פרק מי שהוציאוהו (עירובין מז:) ועבדו ושפחתו העברים אע"ג דסמוכין על שולחנו מציאתם לעצמם וכן זוכין בעירוב ולא הוי ידם כיד האדון דלא שייך איבה אלא בבנו שדרכו לזונו תמיד ואם לא יפרנסו אביו לא יפרנסנו אחר אבל אדם אחר מעלמא סמוך על שולחן חבירו חנם כגון יתום וכיוצא בו אין סברא שתהא מציאתו לחבירו וכ"ש עבד ואמה שבשכר טרחם הם אוכלים ובתו אפילו נערה ואינה סמוכה על שולחן אביה מציאתה לאביה משום איבה דאי בעי מסר לה למנוול ומוכה שחין כדאמר בפרק נערה (כתובות דף מו ושם). ודלא כרש"י שפירש משום דכתיב בנעוריה דההוא בהפרת נדרים הוא דכתיב כדאיתא בפרק קמא דקדושין (דף ג: ושם) ופרק נערה (כתובות מו:) ואשתו דזכיא בעירוב אף על גב דידה כיד בעלה מוקי לה בסוף נדרים (דף פח:) דאית לה בית באותו מבוי דמגו דזכיא לנפשה זכיא נמי לאחריני: במגביה מציאה עם מלאכתו - וא"ת הא דתניא בפ"ק דקדושין (דף טז:) אמה העבריה מציאתה לאביה ושכר בטלה לרבה היכי מתוקמא אליבא דרבא דאם הגביהה עם מלאכתו ליכא שכר בטלה ואם לא הגביהה עם מלאכתו א"כ מציאתה לאדוניה וי"ל דהתם ודאי צריך להעמיד בנוקבת מרגליות: ששכרו ללקט מציאות - וה"פ דברייתא בד"א בזמן שאמר ליה עשה עמי באותו ענין שהוא כמו נכש עמי היום אבל אמר ליה עשה עמי מלאכה של מציאות כו': מאי בעיא גביה - דהיא נמי אינה יכולה למכור עצמה אחרי כן כדאיתא בספרי: ולא לוה עד תשרי - פירוש ועתה רוצה ללות בו שיש לו טורח לכתוב שטר אחר וגם כדי להרויח פשיטי דספרא אבל אין לפרש שכבר לוה בו קודם שנפל דא"כ מאי משני הני ריעי לפי שנפל ויש הוכחה דמשום פסולו לא נזהר לשומרו והא לוה בו כבר ופשיטא שנזהר לשומרו: כותבין שטר ללוה אף על פי שאין מלוה עמו - וליכא למיחש למחזי לשקרא כמו באשרתא דדייני דאם כתבו קודם דנחזי חתימת ידי סהדי פסולה דהכא כיון שהוא כותב חובתו לא שייך מחזי כשקרא: