בבא מציעאקיז:
טוען את הדף…
גְּמָ׳ אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: בִּשְׁלֹשָׁה מְקוֹמוֹת שָׁנָה לָנוּ רַבִּי יְהוּדָה אָסוּר לְאָדָם שֶׁיֵּהָנֶה מִמָּמוֹן חֲבֵירוֹ. חֲדָא – הָא דִּתְנַן. אִידַּךְ מָה הִיא, דִּתְנַן: הַנּוֹתֵן צֶמֶר לַצַבָּע לִצְבּוֹעַ לוֹ אָדוֹם וּצְבָעוֹ שָׁחוֹר, שָׁחוֹר וּצְבָעוֹ אָדוֹם, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: נוֹתֵן לוֹ דְּמֵי צַמְרוֹ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אִם הַשֶּׁבַח יוֹתֵר עַל הַהוֹצָאָה – נוֹתֵן לוֹ הַיְּצִיאָה, וְאִם הַהוֹצָאָה יְתֵירָה עַל הַשֶּׁבַח – נוֹתֵן לוֹ אֶת הַשֶּׁבַח. וְאִידַּךְ מַאי הִיא, דִּתְנַן: מִי שֶׁפָּרַע מִקְצָת חוֹבוֹ וְהִשְׁלִישׁ אֶת שְׁטָרוֹ וְאָמַר לוֹ: ״אִם אֵין אֲנִי נוֹתֵן לְךָ מִכָּאן וְעַד זְמַן פְּלוֹנִי – תֵּן לוֹ שְׁטָרוֹ״. הִגִּיעַ זְמַן וְלֹא נָתַן, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: יִתֵּן, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: לֹא יִתֵּן. אַמַּאי? דִּלְמָא עַד כָּאן לָא קָאָמַר רַבִּי יְהוּדָה הָכָא, אֶלָּא מִשּׁוּם דְּאִיכָּא שַׁחְרוּרִיתָא. אִי נָמֵי לִצְבּוֹעַ לוֹ אָדוֹם וּצְבָעוֹ שָׁחוֹר – מִשּׁוּם דְּקָא מְשַׁנֶּה, וְהָתְנַן: כׇּל הַמְשַׁנֶּה יָדוֹ עַל הַתַּחְתּוֹנָה. וּמִי שֶׁפָּרַע מִקְצָת חוֹבוֹ נָמֵי הָוֵי אַסְמַכְתָּא, וְשָׁמְעִינַן לֵיהּ לְרַבִּי יְהוּדָה דְּאָמַר לָא קָנֵי. אָמַר רַב אַחָא בַּר אַדָּא מִשְּׁמֵיהּ דְּעוּלָּא: תַּחְתּוֹן הַבָּא לְשַׁנּוֹת, בִּגְוִיל – שׁוֹמְעִין לוֹ, בְּגָזִית – אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ. בִּכְפִיסִין – שׁוֹמְעִין לוֹ. בִּלְבֵנִים – אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ. לְסַכֵּךְ בַּאֲרָזִים – שׁוֹמְעִין לוֹ. בְּשִׁקְמִים – אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ. לְמַעֵט בְּחַלּוֹנוֹת – שׁוֹמְעִין לוֹ. לְהַרְבּוֹת בְּחַלּוֹנוֹת – אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ. לְהַגְבִּיהַּ – אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ. לְמַעֵט – שׁוֹמְעִין לוֹ. עֶלְיוֹן שֶׁבָּא לְשַׁנּוֹת, בְּגָזִית – שׁוֹמְעִין לוֹ, בִּגְוִיל – אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ. בִּכְפִיסִין אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ, בִּלְבֵנִים שׁוֹמְעִין לוֹ. בַּאֲרָזִים אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ, בְּשִׁקְמָה שׁוֹמְעִין לוֹ. לְרַבּוֹת בְּחַלּוֹנוֹת שׁוֹמְעִין לוֹ, לְמַעֵט בְּחַלּוֹנוֹת אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ. לְהַגְבִּיהַּ אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ, לְמַעֵט שׁוֹמְעִין לוֹ. אֵין לוֹ לָזֶה וְלֹא לָזֶה, מַאי? תַּנְיָא: אֵין לוֹ לֹא לָזֶה וְלֹא לָזֶה – אֵין לוֹ לְבַעַל עֲלִיָּיה בַּקַּרְקַע כְּלוּם. תַּנְיָא, רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: תַּחְתּוֹן נוֹטֵל שְׁנֵי חֲלָקִים וְהָעֶלְיוֹן שְׁלִישׁ. וַאֲחֵרִים אוֹמְרִים: תַּחְתּוֹן נוֹטֵל שְׁלֹשָׁה חֲלָקִים וְהָעֶלְיוֹן נוֹטֵל רְבִיעַ. אָמַר רַבָּה: נְקוֹט דְּרַבִּי נָתָן בִּידָךְ, דְּדַיָּינָא הוּא וְנָחֵית לְעוּמְקָא דְּדִינָא, קָא סָבַר: כַּמָּה מַפְסֵיד עֲלִיָּיה בַּבַּיִת – תִּילְתָּא, הִלְכָּךְ אִית לֵיהּ תִּילְתָּא. מַתְנִי׳ וְכֵן בֵּית הַבַּד שֶׁהוּא בָּנוּי בַּסֶּלַע וְגִינָּה אַחַת עַל גַּבָּיו, וְנִפְחַת – הֲרֵי בַּעַל הַגִּינָּה יוֹרֵד וְזוֹרֵעַ לְמַטָּה עַד שֶׁיַּעֲשֶׂה לְבֵית בַּדּוֹ כִּיפִּין. הַכּוֹתֶל וְהָאִילָן שֶׁנָּפְלוּ לִרְשׁוּת הָרַבִּים וְהִזִּיקוּ – פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּם. נָתְנוּ לוֹ זְמַן לָקוֹץ אֶת הָאִילָן וְלִסְתּוֹר אֶת הַכּוֹתֶל, וְנָפְלוּ בְּתוֹךְ הַזְּמַן – פָּטוּר, לְאַחַר הַזְּמַן – חַיָּיב. מִי שֶׁהָיָה כּוֹתְלוֹ סָמוּךְ לְגִינַּת חֲבֵירוֹ וְנָפַל, וְאָמַר לוֹ: פַּנֵּה אֲבָנֶיךָ, וְאָמַר לוֹ:גמ' שיהנה מממון חבירו - שלא במתנה עד שתהא מדעתו ונוחה לו: נותן לו דמי צמרו - צמר לבן כמו שמסר לו דקניה בשינוי ונתחייב מעות: ר' יהודה אומר - אם כן תחייבו נמצא זה נהנה שזה הביאו לו מן השוק אלא מחזיר לו את הצמר כמות שהוא צבוע וידו על התחתונה: אם השבח - שהשביח הצמר יתר על היציאה שהוציא צבע זה בסממנין ועצים ושכר טרחו כשאר שכיר יום: נותן לו את היציאה - ולא מה שראוי בקבלנות דהוי טפי ואם ההוצאה וכו': והשליש את שטרו - הפקידו ביד נאמן לפי שדאג הלוה שיחזור ויתבענו כל החוב: ואמר לו - לוה לשליש: אם אין אני נותן לו - את המותר מכאן עד יום פלוני: תן לו שטרו - ויחזור ויתבע הכל: ודלמא - לא היא זה נהנה וזה לא חסר לא קאסר רבי יהודה אלא זה נהנה וזה חסר הוא דאסר ומתניתין זה נהנה וזה חסר הוא דאמר ליה בעל הבית קא משחרת לכותלאי שאתה בונה חדשים ויפים וכל הדמים עלי ואתה משחירן בעשן לפני יציאתך: דהוה ליה משנה - וקנסא קניס ליה אבל זה נהנה וזה לא חסר כגון לעיל (בבא מציעא דף כד:) הדר בחצר חבירו בחצר דלא קיימא לאגרא והדר זה אפילו עביד למיגר דה"ל נהנה וזה אינו חסר אינו צריך להעלות לו שכר: ושמעינן ליה וכו' - הכא אשמעינן הכי: תחתון שבא לשנות - בבנין חומה שעליו מן היסוד עד התקרה: בגויל שומעין לו - אם היה מתחילה מאבני גזית ובא לשנותו כשנפלה ולבנות באבני גויל שומעין לו מפני שהוא מחזיק את הבנין שחומת גויל רחבה משל גזית טפח כדאמר בפרק קמא דבבא בתרא (דף ב.) בגויל זה נותן ג' טפחים וזה נותן שלשה טפחים ובגזית זה נותן טפחיים ומחצה וזה נותן טפחיים ומחצה והתם מפרש גויל אבנים דלא משפיין דמורשי דידהו מטפי בה טפח: כפיסים - ארחי חצאי לבינים ורחבן טפח ומחצה ונותן אריח מכאן ואריח מכאן וטפח אבנים דקות וסיד ביניהם הוי עובי החומה ד' טפחים: בלבינים - שלימות ואין עוביו של כותל אלא כמדת רוחבן והן שלשה טפחים כלל הדבר התחתון שמרחיב עובי הבנין ומחזיקו שומעין לו אם ממעט חיזוקו אין שומעין לו שהעליון טוענו למחר יפול והעליון שבא להכביד את המשא תחתון מעכב עליו וכל זמן שממעט כובדו שומעין לו: ארזים - בקורות של תקרה תחתונה קמיירי וארזים מתקיימין מן השקמין ומשאן כבד: להרבות בחלונות - ממעט חוזק הבנין והעליון מעכב עליו: להגביה - חלל הבית אין שומעין לו שמטריח את העליון לעלות ועוד שהנמוך חזק מן הגבוה: עליון שבא לשנות וכו' - טעמא דכולהו שומעין לו מפני שממעט כובד המשא והיכא דמוסיף על כובדו תחתון מעכב עליו שהתחתון אינו חושש אם תפול החומה שמן התקרה ולמעלה: בא לשנות תחתון - משקמים לארזים שומעין לו שמהנהו לעליון שמתקיים וחזק מקום מדרך רגליו מארזים לשקמים אין שומעין לו מפני שהן נוחין להשבר: אין לו לא לזה ולא לזה - לבנות שעניים הם ובעל הקרקע רוצה למכור הקרקע: מאי - אית ליה לבעל העלייה בקרקע או לא: דדיינא הוא - אב בית דין היה כדאמרינן בהוריות בפרק בתרא (דף יג:): כמה מפסיד שליש - ימי קיומה היא ממהרת ליפול מחמת משא העלייה: מתני' בית הבד - בית לעצור זיתים וגינה אחת על גבו שחקק אדם בסלע תחתיה כגון כיפה והיה גינתו למעלה ובית בדו מלמטה וכשמת נטלו בניו זה בית הבד וזה גינה ונפחת גגו של בית הבד שהוא מקום זריעתו של העליון: כיפין - ארקוולט"ו העליון יתן עליו עפר ויזרע: פטור - מלשלם דמאי הוה ליה למיעבד אנוס הוא: נתנו לו זמן - שראוהו בית דין שהיה נוטה ואמרו לו סתור: ונפל - לתוך גינתו של חבירו:בשלשה מקומות שנה לנו ר' יהודה אסור לאדם שיהנה מממון חבירו שלא מדעתו - אע"פ שמן הדין היה נראה לומר שיהנה חדא דאע"ג דזה נהנה וזה לא חסר אפי' הכי תיקנו חכמים שיהא חייב דאין לו ליהנות מממון חבירו שלא מדעתו ואידך דאמר רבי יהודה אם השבח כו' דאע"ג דגזלן קונה בשינוי הכא תקינו דלא ליקני כיון שאין מתכוין לגזול ולקנות משום דאין לו ליהנות מממון חבירו שחבירו הביאו מן השוק וטרח בו כדפירש בקונט' וא"ת לפי מאי דס"ד השתא דטעמא משום דאסור שיהנה מממון חבירו ולא משום דכל המשנה ידו על התחתונה נהי דלא קני בשינוי משום שהבעלים טרחו להביאו מן השוק מ"מ לא הוה ליה למימר ידו על התחתונה ואור"י דהמ"ל וליטעמיך א"נ מן הדין לא קנאו בשינוי כיון שאינו מתכוין לקנות ומיהו מ"מ היה לו ליתן שכר כפי מה שהשביחו בצביעת שחור ורבנן תקנו שלא יהנה מממון חבירו שלא מדעתו דהיינו בצביעת השחור שעשה שלא מדעתו הלכך ידו על התחתונה וגם משליש שטרו נמי אע"ג דאסמכתא קניא הכא כיון שאין זו מתנה גמורה שאין נותנה בלב שלם תקנו חכמים שלא יהנה מלוה הימנו: אם השבח יתר על היציאה - פי' בירושלמי בפרק הגוזל קמא (ב"ק דף ק: ד"ה אם): לא לזה ולא לזה מאי - אין נראה לר"י פירוש הקונט' שפי' שבעה"ב רוצה למכור את הקרקע דבהא לא קמבעיא ליה דפשיטא דאין יכול למוכרו שהרי משועבד לזה לבנות עלייה שם כשירצה ואי רוצה למכור הקרקע לעשות הבית ואין מוכר אלא כח שיש לו בתוכה הא נמי פשיטא שבענין זה יכול למוכרה דלמה לא ימכור כח שיש לו בה אלא נראה לר"י דמיירי שרוצה בעה"ב לזורעה ובעל עלייה אמר גם אני אזרע שגם לי הקרקע משועבד לעלייה או דלמא מצי א"ל היאך אין לך כלום בקרקע אלא לענין העלייה בלבד: וכן בית הבד כו' - פי' בקונטרס דאיירי באחין שחלקו כמו פלוגתא דר' יהודה ורבנן ולא בשוכר ומשכיר וקצת קשה דמשמע דמדפליגי הכא רב ושמואל בגמרא דמיירי בשוכר ומשכיר דומיא דההיא דפליגי לעיל ועוד אי באחין שחלקו מוטל על התחתון לבנות התקרה אמאי אצטריך לאוקמי ההיא דלעיל בנפחת העלייה בשוכר ומשכיר לוקמה באחין שחלקו ואי האי וכן אנפחת העלייה דלעיל קאי אמאי הפסיק ביניהם ולא הסמיכם: