טוען את הדף…
וְחָזַר וְאָמַר ״אֵינִי מְשַׁלֵּם״, מַאי? מִי אָמְרִינַן מִהְדָּר קָא הָדַר בֵּיהּ, אוֹ דִלְמָא בְּמִלְּתֵיהּ קָאֵי וְדַחוֹיֵי הוּא דְּקָא מְדַחֵי לֵיהּ? אָמַר ״הֲרֵינִי מְשַׁלֵּם״ וָמֵת, וְאָמְרוּ בָּנָיו ״אֵין אָנוּ מְשַׁלְּמִין״, מַאי? מִי אָמְרִינַן מִהְדָּר קָא הָדְרִי בְּהוּ, אוֹ דִלְמָא בְּמִלְּתָא דַאֲבוּהוֹן קָיְימִי, וְדַחוֹיֵי הוּא דְּקָא מְדַחוּ לֵיהּ? שִׁלְּמוּ בָּנִים, מַאי? מָצֵי אָמַר לְהוּ: כִּי אַקְנַאי כְּפֵילָא – לַאֲבוּכוֹן דַּעֲבַד לִי נְיָיח נַפְשַׁאי, לְדִידְכוּ לָא, אוֹ דִלְמָא לָא שְׁנָא. שִׁילֵּם לְבָנִים, מַאי? מָצוּ אָמְרִי לֵיהּ: כִּי אַקְנִי לָךְ אֲבוּנָא כְּפֵילָא – דַּעֲבַדְתְּ לֵיהּ נְיָיח נַפְשֵׁיהּ, אֲבָל אֲנַן לְדִידַן לָא, אוֹ דִלְמָא לָא שְׁנָא. שִׁלְּמוּ בָּנִים לְבָנִים, מַאי? שִׁילֵּם מֶחֱצָה, מַאי? שָׁאַל שְׁתֵּי פָּרוֹת וְשִׁילֵּם אַחַת מֵהֶן, מַאי? שָׁאַל מִן הַשּׁוּתָּפִין וְשִׁילֵּם לְאֶחָד מֵהֶן, מַאי? שׁוּתָּפִין שֶׁשָּׁאֲלוּ וְשִׁילֵּם אֶחָד מֵהֶן, מַאי? שָׁאַל מִן הָאִשָּׁה וְשִׁילֵּם לְבַעְלָהּ, מַאי? אִשָּׁה שֶׁשָּׁאֲלָה וְשִׁילֵּם בַּעֲלָהּ, מַאי? תֵּיקוּ. אָמַר רַב הוּנָא: מַשְׁבִּיעִין אוֹתוֹ שְׁבוּעָה שֶׁאֵינָהּ בִּרְשׁוּתוֹ. מַאי טַעְמָא? חָיְישִׁינַן שֶׁמָּא עֵינָיו נָתַן בָּהּ. מֵיתִיבִי: הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵירוֹ עַל הַמַּשְׁכּוֹן, וְאָבַד הַמַּשְׁכּוֹן, וְאָמַר לוֹ: סֶלַע הִלְוִיתִיךָ עָלָיו, שֶׁקֶל הָיָה שָׁוֶה. וְהַלָּה אוֹמֵר: לֹא כִּי, אֶלָּא סֶלַע הִלְוִיתַנִי עָלָיו, סֶלַע הָיָה שָׁוֶה – פָּטוּר. סֶלַע הִלְוִיתִיךָ עָלָיו, שֶׁקֶל הָיָה שָׁוֶה, וְהַלָּה אוֹמֵר: לֹא כִי, אֶלָּא סֶלַע הִלְוִיתַנִי עָלָיו, שְׁלֹשָׁה דִּינָרִים הָיָה שָׁוֶה – חַיָּיב. סֶלַע הִלְוִיתַנִי עָלָיו, שְׁנַיִם הָיָה שָׁוֶה, וְהַלָּה אוֹמֵר: לֹא כִּי, אֶלָּא סֶלַע הִלְוִיתִיךָ עָלָיו, סֶלַע הָיָה שָׁוֶה – פָּטוּר. סֶלַע הִלְוִיתַנִי עָלָיו, שְׁנַיִם הָיָה שָׁוֶה, וְהַלָּה אוֹמֵר: לֹא כִּי, אֶלָּא סֶלַע הִלְוִיתִיךָ עָלָיו, חֲמִשָּׁה דִּינָרִים הָיָה שָׁוֶה – חַיָּיב. מִי נִשְׁבָּע? מִי שֶׁהַפִּקָּדוֹן אֶצְלוֹ. שֶׁמָּא יִשָּׁבַע זֶה וְיוֹצִיא הַלָּה אֶת הַפִּקָּדוֹן. אַהֵיָיא? אִילֵּימָא אַסֵּיפָא, וְתִיפּוֹק לֵיהּ דִּשְׁבוּעָה גַּבֵּי מַלְוֶה הִיא, דְּהָא קָא מוֹדֵי מִקְצָת הַטַּעֲנָה! אֶלָּא אָמַר שְׁמוּאֵל: אַרֵישָׁא. מַאי אַרֵישָׁא? אַסֵּיפָא דְּרֵישָׁא, סֶלַע הִלְוִיתִיךָ עָלָיו שֶׁקֶל הָיָה שָׁוֶה, וְהַלָּהּ אוֹמֵר: לֹא כִּי, אֶלָּא סֶלַע הִלְוִיתַנִי עָלָיו, שְׁלֹשָׁה דִּינָרִין הָיָה שָׁוֶה – חַיָּיב. דִּשְׁבוּעָה גַּבֵּי לֹוֶה הוּא, וַאֲמוּר רַבָּנַן: לִשְׁתְּבַע מַלְוֶה, שֶׁמָּא יִשָּׁבַע זֶה וְיוֹצִיא הַלָּה אֶת הַפִּקָּדוֹן. וְאִםואמרו בנים אין אנו משלמין - לא הספיק לשלם עד שמת: שלמו בנים - והאב לא הספיק לומר הריני משלם עד שמת: דעבד לי נייח נפשאי - פעמים רבות עשה לי קורת רוח: שילם לבנים - מתו הבעלים ונגנבה ואמר השומר לבנים הריני משלם או שילם מהו: או דלמא - כיון ששניהם הראשונים הוה להו נייחא נפשא בהדדי קנו כפילא אף בנים מן הבנים: שלמו בנים לבנים מהו - דליכא שום צד נייחא נפשא באלו שהם קיימים שלא הם ולא אביהם עשו קורת רוח לאלו ולא אביהם של אלו קיבל קורת רוח מבני השומר: שילם מחצה - מתחילתו אמר הריני משלם מחצה ולא יותר: מהו - לקנות חצי הכפל: שאל שתי פרות - אם תימצי לומר לא קני מחצה שאל שתי פרות ונגנבו ואמר הריני משלם אחת ולא אמר מתה מחמת מלאכה: מהו - לקנות כפל שלה מי אמרינן כיון דפרה שלימה שילם קנה, או דלמא כיון דתרוייהו חד פקדון הוו ואינו משלם את שתיהם לא אקני ליה כפילא שהרי הוא נפסד על ידו: ושילם לאחד מהם - חלקו חצי דמיה שעליו מהו לקנות חלקו המגיעו מי אמרינן כל הקרן שלו שילם או דלמא בעינן עד שישלם כל הפרה: ושילם אחד מהם - חצי דמיו שעליו: מהו - שיקנה חצי הכפל מי אמרינן הרי שילם כל המוטל עליו: שאל מן האשה - פרה של נכסי מלוג שהקרן שלה והפירות לבעל: ושילם - הפרה לבעל: מהו - לקנות הכפל מי אמרינן כיון דקרן לאו דבעל הוא לאו תשלומין מעליא נינהו ולא קני כפילא או דלמא כיון דאפוטרופוס הוא על הנכסים ואוכל הפירות בעלים הוי עלייהו ותשלומין הן: אשה ששאלה - לצורך קרקע מלוג שלה: משביעין אותו - אמתני' קאי אע"פ שהוא משלם כדקתני שילם ולא רצה לישבע משביעין אותו שבועה שאינה ברשותו: שקל - חצי סלע: פטור - הלוה מן השבועה שאין כאן הודאה במקצת: חייב - לישבע שכך היה שוה ומשלם לו דינר שהודה לו: ושתים היה שוה - והלוה תובע את המלוה את יתר דמיו וקא סבר האי תנא המלוה על המשכון שומר שכר הוא: פטור - הלוה מן השבועה שאין כאן הודאה במקצת: ויוציא הלה כו' - ויפסלנו: אהייא - קאי מי נשבע דקתני בה: אילימא אסיפא - אחיוב דסיפא: תיפוק ליה כו' - ולמה ליה למתלי טעמא בשמא יוציא הפקדון ויפסלנו לעדות ולשבועה: מאי ארישא - הא רישא פטור קתני: אסיפא דרישא - אחיוב דקתני ברישא קאי: לשתבע מלוה - שלא היתה שוה אלא שקל ויטול שקל דכיון דאיכא שבועה על הלוה מן התורה אי אתה יכול לפוטרו בולא כלום ומשום תיקון עולם שלא יפסל ישראל שקלוה לשבועה מיניה ושדיוה אמלוה:וחזר ואמר איני משלם [מאי] מי אמרינן מהדר קהדר ביה - מכאן מוכיח ר"ת דאם אמר לחברו השבע וטול קודם שנשבע יכול לחזור בו ולומר אשבע ולא אשלם ובפרק יש נוחלין (ב"ב דף קכח. ושם) דאמר עבדי גנבת והלה אומר אתה מכרתו לי רצונך השבע וטול ונשבע אינו יכול לחזור בו לא גרס נשבע בלא וא"ו דמשמע שבע"כ ישבע ובריש שבועת הדיינים (שבועות דף לט. ושם ד"ה אם) דאמר אם אמר איני נשבע פוטרין אותו מיד לא כפרש"י שפוטרין אותו לפי שאינו יכול לחזור בו אלא יש לומר מסלקין אותו מב"ד כדי שיתבייש לחזור ולומר אשבע מיהו שוב פירש ר"ת בתשובה אחת דשפיר גרסינן נשבע בלא וא"ו וישבע בע"כ והא דאמרינן בפרק זה בורר (סנהדרין דף כד. ושם: ד"ה שלח) גבי נאמן עלי אבא ואביך מחלוקת לאחר גמר דין אבל קודם גמר דין דברי הכל יכול לחזור בו הכא אפילו קודם שנשבע אינו יכול לחזור בו דכיון שקבל עליו לשלם אם ישבע זה שכנגדו הוי כמו לאחר גמר דין והכא דקאמר מהדר קהדר ביה לא שיוכל לחזור אלא רוצה הוא לחזור אף על פי שאינו יכול ולא מקני ליה כפילא משום דאטרחיה לב"ד כדאמר בסמוך גבי ההוא דאפקיד כיפי וכה"ג איכא בפ' יש נוחלין (ב"ב דף קלח.) מדאשתיק קננהו וכשצוח לבסוף מהדר קהדר ביה פירוש רוצה לחזור ואינו יכול: הריני משלם ומת כו' - תימה היאך ישלם לבני הנפקד כפל הא אין אדם מוריש קנס לבניו כדתנן בריש פרק נערה שנתפתתה (כתובות דף מא:): שאל מן האשה - פי' רש"י פרה מנכסי מלוג שהקרן שלה ופירות לבעל וקשה דמאי קבעי דכי שאל פרה מן האשה כאילו שאל הפירות מן הבעל וכששילם הפרה לבעל כאילו שילם הקרן לאשה ויש ליישב ששילם לבעל חלקו כמו שהיתה שוה לפירותיה ולא שילם הקרן וגרע משילם לאחד משותפים חלקו דהתם שילם קרן ודוחק ויש לפרש שאל מן האשה כשהיתה פנויה שהיו שלה הקרן והפירות וניסת דהשתא שילם הפירות לבעל אפילו נתן הכל לאשה דכיון דניסת יש לו פירות כדין נכסי מלוג וכן אשה ששאלה כשהיא פנויה וניסת ושלמה דהשתא שילם הבעל דהוו הפירות שלו והריב"ן פי' שאל מן האשה ומתה ושילם לבעל מהו דאפילו אם תמצא לומר דשילם לבנים קנה כפילא משום ניחותא דאבוהון אבל בעל לא חייש לניחותא דאשה וללישנא דמעכשיו אשה אינה חסה על בעלה וכן אשה ששאלה ומתה ושילם בעל אפי' אם מפקיד מקני כפילא לבני נפקד משום דרחים להו משום אבוהון אבל לא מקני להו לבעל משום אשתו שמתה: שמא יוציא הלה הפקדון - פירש רש"י ויפסלנו לעדות ולשבועה וקשה לר"ת דכל שכן שישבע הלוה שהוא ידקדק יותר לישבע באמת כדי שלא יפסלנו המלוה וכי עבדינן תקנה לרמאי וכי תימא דחיישינן שמא המשכון יתקלקל אחרי כן ויוציא עליו לעז אע"פ שנשבע באמת. א"כ מאי פריך בסמוך כי משתבע מלוה נמי לטרח לוה ולייתי והשתא אי שוה יותר אם כן נשבע לשקר וכל שכן שיזהר בשבועתו ונראה לרבינו תם כפירוש רבינו חננאל דנראה כמו שבועה לבטלה וגנאי הוא לישבע היכא שהדבר מתברר אחרי כן שהמלוה יוציא את הפקדון אבל כי רמינן לה על המלוה לא ישבע עד שידע שלא יוכל למצאה וא"ת אמאי לא חשיב הא בפרק כל הנשבעין (שבועות דף מד: ושם ד"ה ואלו) עם הנשבעין ונוטלין דליכא למימר תנא ושייר דאלו קתני כדדייק בפ"ק דקידושין (דף ט': ושם) גבי אלו מעניקין להם ויש לומר דלא חשיב התם אלא אותם שאין יכולין לישבע כגון גזלן וחובל דניכרים הדברים כיון שנכנס שלם בביתו ונתקוטטו ויצא חבול שהוא חבלו וכן בחנוני אינו יכול לישבע בעה"ב שאינו יודע אם נתן חנוני לפועלים וכן שכיר שאין בעה"ב יכול לישבע לפי שהוא טרוד בפועליו ומהאי טעמא נמי במוציא הוצאות על נכסי אשתו אמרי' בפרק האשה שנפלו לה כו' (כתובות דף פ. ושם ד"ה ישבע) ישבע כמה הוציא ויטול דאין האשה יודעת כמה הוציא בעלה ולא חשיב לה פ' כל הנשבעים דהוי בכלל שכיר אבל הכא הלוה יכול לישבע דקים ליה טפי ממלוה אך שלא רצו חכמים גזירה שמא יוציא הלה כו': [וע"ע תוס' כתובות פ. ד"ה ישבע ועוד שם פז: ד"ה ואלו]: