בבא מציעא פו:

פרק ז׳ · השוכר את הפועלים

Bava Metzia 86b · Chapter 7: HaSokher et HaPoalim

רִיבָּה לָהֶן. וּמַעֲשֶׂה נָמֵי בְּרַבִּי יוֹחָנָן בֶּן מַתְיָא שֶׁאָמַר לִבְנוֹ צֵא שְׂכוֹר לָנוּ פּוֹעֲלִים, הָלַךְ וּפָסַק לָהֶן מְזוֹנוֹת. וּכְשֶׁבָּא אֵצֶל אָבִיו, אָמַר לוֹ: בְּנִי, אֲפִילּוּ אַתָּה עוֹשֶׂה לָהֶן כִּסְעוּדַת שְׁלֹמֹה בִּשְׁעָתוֹ, לֹא יָצָאתָ יְדֵי חוֹבָתְךָ עִמָּהֶן, שֶׁהֵן בְּנֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב. לְמֵימְרָא דִּסְעוּדְתָּא דְּאַבְרָהָם אָבִינוּ עֲדִיפָא מִדִּשְׁלֹמֹה? וְהָכְתִיב: ״וַיְהִי לֶחֶם שְׁלֹמֹה לְיוֹם אֶחָד שְׁלֹשִׁים כֹּר סֹלֶת וְשִׁשִּׁים כֹּר קָמַח. עֲשָׂרָה בָּקָר בְּרִאִים וַעֲשָׂרָה בָּקָר רְעִי וּמֵאָה צֹאן לְבַד מֵאַיָּל וּצְבִי וְיַחְמוּר וּבַרְבֻּרִים אֲבוּסִים״! וְאָמַר גּוּרְיוֹן בֶּן אֲסִטְיוֹן מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב: הַלָּלוּ לַעֲמִילָן שֶׁל טַבָּחִים. וְרַבִּי יִצְחָק אָמַר: הַלָּלוּ לְצִיקֵי קְדֵירָה. וְאָמַר רַבִּי יִצְחָק: אֶלֶף נָשִׁים הָיוּ לִשְׁלֹמֹה, כׇּל אַחַת וְאַחַת עָשְׂתָה לוֹ בְּבֵיתָה כָּךְ. מַאי טַעְמָא – זוֹ סְבוּרָה שֶׁמָּא אֶצְלִי סוֹעֵד הַיּוֹם, וְזוֹ סְבוּרָה שֶׁמָּא אֶצְלִי סוֹעֵד הַיּוֹם. וְאִילּוּ גַּבֵּי אַבְרָהָם כְּתִיב: ״וְאֶל הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם וַיִּקַּח בֶּן בָּקָר רַךְ וָטוֹב״. וְאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: ״בֶּן בָּקָר״ – אֶחָד, ״רַךְ״ – שְׁנַיִם, ״וְטוֹב״ – שְׁלֹשָׁה! הָתָם תְּלָתָא תּוֹרֵי לִתְלָתָא גַּבְרֵי, הָכָא לְכׇל יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל רַבִּים כַּחוֹל אֲשֶׁר עַל הַיָּם״. מַאי ״בַּרְבּוּרִים אֲבוּסִים״? אָמַר רַב: שֶׁאוֹבְסִים אוֹתָן בְּעַל כׇּרְחָן. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: שֶׁאֲבוּסִים וְעוֹמְדִים מֵאֲלֵיהֶם. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: מְבִיאִין תּוֹר מִמַּרְעִיתוֹ בִּדְלָא אֲנִיס, וְתַרְנְגוֹלֶת מֵאַשְׁפָּתָהּ בִּדְלָא אֲנִיסָא. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מוּבְחָר שֶׁבַּבְּהֵמוֹת – שׁוֹר, מוּבְחָר שֶׁבָּעוֹפוֹת – תַּרְנְגוֹלֶת. אָמַר אַמֵּימָר: זָגְתָּא אוּכַּמְתָּא בֵּי בַטְנִיתָא דְּמִשְׁתַּכְחָא בֵּינֵי עַצְרֵי, דְּלָא מָצְיָא פָּסְיָא קַנְיָא. ״וְאֶל הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם״, אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: ״בֶּן בָּקָר״ – אֶחָד, ״רַךְ״ – שְׁנַיִם, ״וְטוֹב״ – שְׁלֹשָׁה. וְאֵימָא חַד, כִּדְאָמְרִי אִינָשֵׁי: רַכִּיךְ וְטָב! אִם כֵּן, לִכְתּוֹב ״רַךְ טוֹב״, מַאי ״וָטוֹב״ – שְׁמַע מִינַּהּ לִדְרָשָׁה. אֵימָא תְּרֵי! מִדְּ״טוֹב״ לִדְרָשָׁה, ״רַךְ״ נָמֵי לִדְרָשָׁה. מֵתִיב רַבָּה בַּר עוּלָּא, וְאִיתֵּימָא רַב הוֹשַׁעְיָא, וְאִיתֵּימָא רַב נָתָן בְּרַבִּי הוֹשַׁעְיָא: ״וַיִּתֵּן אֶל הַנַּעַר וַיְמַהֵר לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ״, כֹּל חַד וְחַד יַהֲבֵיהּ לְנַעַר חַד. ״וַיִּקַּח חֶמְאָה וְחָלָב וּבֶן הַבָּקָר אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּתֵּן לִפְנֵיהֶם״, דְּקַמָּא קַמָּא דִּמְטָיא, אַיְיתִי לְקַמַּיְיהוּ. וּלְמָה לִי תְּלָתָא? תִּסְגֵּי בְּחַד. אָמַר רַב חָנָן בַּר רָבָא: כְּדֵי לְהַאֲכִילָן שָׁלֹשׁ לְשׁוֹנוֹת בְּחַרְדָּל. אָמַר רַבִּי תַּנְחוּם בַּר חֲנִילַאי: לְעוֹלָם אַל יְשַׁנֶּה אָדָם מִן הַמִּנְהָג, שֶׁהֲרֵי מֹשֶׁה עָלָה לַמָּרוֹם וְלֹא אָכַל לֶחֶם, מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת יָרְדוּ לְמַטָּה וְאָכְלוּ לֶחֶם. וְאָכְלוּ סָלְקָא דַּעְתָּךְ?! אֶלָּא אֵימָא: נִרְאוּ כְּמִי שֶׁאָכְלוּ וְשָׁתוּ. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: כׇּל מַה שֶּׁעָשָׂה אַבְרָהָם לְמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת בְּעַצְמוֹ – עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְבָנָיו בְּעַצְמוֹ. וְכׇל מַה שֶּׁעָשָׂה אַבְרָהָם עַל יְדֵי שָׁלִיחַ – עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְבָנָיו עַל יְדֵי שָׁלִיחַ. ״וְאֶל הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם״, ״וְרוּחַ נָסַע מֵאֵת ה׳״. ״וַיִּקַּח חֶמְאָה וְחָלָב״, ״הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם״. ״וְהוּא עֹמֵד עֲלֵיהֶם תַּחַת הָעֵץ״, ״הִנְנִי עֹמֵד לְפָנֶיךָ שָּׁם עַל הַצּוּר [וְגוֹ׳]״. ״וְאַבְרָהָם הֹלֵךְ עִמָּם לְשַׁלְּחָם״, ״וַה׳ הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם״. ״יֻקַּח נָא מְעַט מַיִם״, ״וְהִכִּיתָ בַצּוּר וְיָצְאוּ מִמֶּנּוּ מַיִם וְשָׁתָה הָעָם״. וּפְלִיגָא דְּרַבִּי חָמָא בְּרַבִּי חֲנִינָא. דְּאָמַר רַבִּי חָמָא בְּרַבִּי חֲנִינָא, וְכֵן תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: בִּשְׂכַר שְׁלֹשָׁה – זָכוּ לִשְׁלֹשָׁה. בִּשְׂכַר ״חֶמְאָה וְחָלָב״ – זָכוּ לַמָּן; בִּשְׂכַר ״וְהוּא עֹמֵד עֲלֵיהֶם״ – זָכוּ לְעַמּוּד הֶעָנָן; בִּשְׂכַר ״יֻקַּח נָא מְעַט מַיִם״ – זָכוּ לִבְאֵרָהּ שֶׁל מִרְיָם. ״יֻקַּח נָא מְעַט מַיִם וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם״, אָמַר רַבִּי יַנַּאי בְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל, אָמְרוּ לוֹ: וְכִי בְּעַרְבִיִּים חֲשַׁדְתָּנוּ, שֶׁהֵם מִשְׁתַּחֲוִים לַאֲבַק רַגְלֵיהֶם, כְּבָר יָצָא מִמֶּנּוּ יִשְׁמָעֵאל. ״וַיֵּרָא אֵלָיו ה׳ בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם״. מַאי ״כְּחוֹם הַיּוֹם״? אָמַר רַבִּי חָמָא בְּרַבִּי חֲנִינָא: אוֹתוֹ הַיּוֹם יוֹם שְׁלִישִׁי שֶׁל מִילָה שֶׁל אַבְרָהָם הָיָה, וּבָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִשְׁאוֹל בְּאַבְרָהָם, הוֹצִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חַמָּה מִנַּרְתִּיקָהּ כְּדֵי שֶׁלֹּא יַטְרִיחַ אוֹתוֹ צַדִּיק בְּאוֹרְחִים. שַׁדְּרֵיהּ לֶאֱלִיעֶזֶר לְמִיפַּק לְבָרָא. נְפַק וְלָא אַשְׁכַּח, אָמַר: לָא מְהֵימְנָא לָךְ. הַיְינוּ דְּאָמְרִי תַּמָּן: לֵית הֵימָנוּתָא בְּעַבְדֵי. נְפַק אִיהוּ חַזְיֵיהּ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא דְּקָאֵי אַבָּבָא. הַיְינוּ דִּכְתִיב: ״אַל נָא תַעֲבֹר מֵעַל עַבְדֶּךָ״. כֵּיוָן דַּחֲזָא דְּקָא אָסַר וְשָׁרֵי, אֲמַר: לָאו אוֹרַח אַרְעָא לְמֵיקַם הָכָא. הַיְינוּ דִּכְתִיב: ״וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו וַיַּרְא וַיָּרׇץ לִקְרָאתָם״. מֵעִיקָּרָא אֲתוֹ קָמוּ עֲלֵיהּ, כִּי חַזְיוּהּ דַּהֲוָה לֵיהּ צַעֲרָא, אֲמַרוּ: לָאו אוֹרַח אַרְעָא לְמֵיקַם הָכָא. מַאן נִינְהוּ שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים – מִיכָאֵל וְגַבְרִיאֵל וּרְפָאֵל. מִיכָאֵל שֶׁבָּא לְבַשֵּׂר אֶת שָׂרָה, רְפָאֵל שֶׁבָּא לְרַפֵּא אֶת אַבְרָהָם, גַּבְרִיאֵל אֲזַל לְמֶהְפְּכַיהּ לִסְדוֹם. וְהָא כְּתִיב: ״וַיָּבֹאוּ שְׁנֵי הַמַּלְאָכִים סְדֹמָה בָּעֶרֶב״! דַּאֲזַל מִיכָאֵל בַּהֲדֵיהּ לְשֵׁזְבֵיהּ לְלוֹט. דַּיְקָא נָמֵי, דִּכְתִיב: ״וַיַּהֲפֹךְ אֶת הֶעָרִים הָאֵל״, וְלָא כְּתִיב ״וַיַּהַפְכוּ״ – שְׁמַע מִינַּהּ. מַאי שְׁנָא לְגַבֵּי אַבְרָהָם, דִּכְתִיב: ״כֵּן תַּעֲשֶׂה כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ״, וּמַאי שְׁנָא לְגַבֵּי לוֹט, דִּכְתִיב:

ריבה להן - יותר על המנהג דכיון דלא צריך לאתנויי ואתני מזוני יתירי קאמר: הללו - הקמח והסולת: לעמילן של טבחים - חלות עשויות לכסות פי הקדרות לשאוב זוהמת התבשיל: הללו - הבקר והצאן המנוין בזה הפסוק: לציקי קדירה - אינו אלא למין מאכל ששמו ציקי קדירה אשרו"ד בלע"ז: ברבורים - תרנגולין: שאובסין אותן בעל כרחן - תוחבין להם מאכל בפיהם בחזקה: תור - שור: בדלא אניס - שלא עשה מלאכה: בדלא אניסא - בגידול אפרוחין: זגתא - תרנגולת: פטניתא - המפטמת בבית לשון אחר בטניתא בעלת כרס: דמשתכחא בי עצורי - בין הגיתות ואוכלת החרצנים: דלא מצי פסיא קניא - שאינה יכולה לפסוע קנה מרוב שמנה: קמא קמא דמטאי - ראשון שמגיע לאכול שנגמר בישולו: לשונות בחרדל - מעדן מלכים ושרים הוא: מאת ה' - כגון שלוים הגיז בעצמו: יוקח נא מעט מים - על ידי שליח: זכו לשלש - שלש מתנות שניתנו להם במדבר על ידי משה ואהרן: זכו לעמוד ענן - עומד עליהם תמיד כדכתיב (במדבר י״ד:י״ד) ועננך עומד עליהם: לבארה של מרים - היינו נמי והכית בצור ובעמוד ענן פליגי: ורחצו רגליכם והשענו תחת העץ - שלא יכניס ע"ז בתוך ביתו שהערביים רגילין להשתחוות לאבק רגליהן והן נדמו לו כערביים: כבר יצא ממנו ישמעאל - ממך יצא הרגיל לעשות כן: הוציא חמה מנרתיקה - להזריח חמה בכח שלא יהו עוברי דרכים מצוים: [תמן אמרי - בארץ ישראל]: כיון דחזא - הקדוש ברוך הוא: דקא אסר - אברהם את מילתו ושרי אמר לאו אורח ארעא למיקם הכא: היינו - דמעיקרא כתיב נצבים עליו ולבסוף כתיב וירץ לקראתם: דיקא נמי - דחד הוא דאזיל להפך סדום:

נראין כאוכלין ושותין - ובסדר אליהו רבה קתני לא כאותו שאומר נראין כאוכלין ושותין אלא אוכלין ושותין ממש מפני כבודו של אברהם ופליגא אדהכא: חזייה להקב"ה דקאי אבבא - והיינו דכתיב (בראשית י״ח:ג׳) אל נא תעבור מעל עבדך הכא משמע שהשכינה היה רוצה להסתלק מעל אברהם ובמפנין (שבת דף קכז.) משמע שלפי שרצה אברהם לילך לקראת אורחים ולהכניסם אמר להקב"ה להמתין עד שיכניס אותן דדרשינן מיניה גדולה הכנסת אורחין מהקבלת פני השכינה וקאמר נמי התם בא וראה שלא כמדת הקב"ה מדת בשר ודם מדת בשר ודם אין קטן יכול לומר לגדול המתן עד שאבא אצלך ואילו בהקב"ה כתיב אל נא תעבור: ההוא דאתא לשזביה ללוט - ותימה דאמרינן בבראשית רבה (פרשה נ) דאין מלאך אחד עושה שתי שליחות ויש לומר דכאן לא עשה מיכאל בשליחות אחת כי אם מעשה אחד שבישר את שרה וכשהלך משם לסדום אז הותחלה שליחות אחרת ודוקא במקום אחד אין עושה ב' שליחות ובב"ר (שם) יש שרפאל בא להציל את לוט ורפואת אברהם אינה נזכרת ואפילו בא כמו כן לרפואת אברהם חשיב הכל שליחות אחת דרפואה והצלה ענין אחד הוא הקשה הר"ר אלחנן הא משמע לישנא דקרא ששניהם הצילוהו כדכתיב (בראשית יט) ויחזיקו האנשים בידו וכתיב ויוציאוהו ויניחוהו מחוץ לעיר וכתיב בתריה שאמר ליה מלאך שבא להפוך את סדום כי לא אוכל לעשות דבר עד באך שמה ויש לומר ששניהם הוציאוהו חוץ לעיר ומיכאל הלך עמו עד צוער וגבריאל היה מצוה אותו למהר: