בבא מציעאקטז:
טוען את הדף…
הַבַּיִת וְהָעֲלִיָּיה שֶׁל שְׁנַיִם, שֶׁנָּפְלוּ – שְׁנֵיהֶם חוֹלְקִין בָּעֵצִים וּבָאֲבָנִים וּבֶעָפָר. וְרוֹאִין אֵלּוּ אֲבָנִים הָעֲשׂוּיוֹת לְהִשְׁתַּבֵּר. אִם הָיָה אֶחָד מֵהֶן מַכִּיר מִקְצָת אֲבָנָיו – נוֹטְלָן, וְעוֹלוֹת לוֹ מִן הַחֶשְׁבּוֹן. גְּמָ׳ מִדְּקָתָנֵי רוֹאִין – מִכְּלָל דְּאִיכָּא לְמֵיקַם עֲלַיְיהוּ, אִי בְּחַבְסָא נְפִיל, אִי בְּחַבְטָא נְפִיל. אִי הָכִי, רֵישָׁא אַמַּאי חוֹלְקִין? נֶחְזֵי אִי בְּחַבְטָא נְפִיל – עִלָּיָיתָא אִיתְּבוּר, אִי בְּחַבְסָא נְפִיל – תַּתָּיָיתָא אִיתְּבוּר! לָא צְרִיכָא, דִּנְפִיל בְּלֵילְיָא. וְלֶחְזִינְהוּ בְּצַפְרָא? דְּפַנִּינְהוּ. וְלִיחְזֵי מַאן פַּנִּינְהוּ וּלְשַׁיְילֵיהּ? דְּפַנִּינְהוּ בְּנֵי רְשׁוּת הָרַבִּים, וַאֲזַלוּ לְעָלְמָא. וְלִיחְזֵי בִּרְשׁוּתָ[א] דְּמַאן יָתְבָן, וְלִיהְוֵי אִידַּךְ הַמּוֹצִיא מֵחֲבֵירוֹ עָלָיו הָרְאָיָה! לָא צְרִיכָא, דְּיָיתְבָן בְּחָצֵר דְּתַרְוַיְיהוּ, אִי נָמֵי בִּרְשׁוּת הָרַבִּים. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: שׁוּתָּפִין בְּכִי הַאי גַּוְונָא לָא קָפְדִי אַהֲדָדֵי. אִם הָיָה אֶחָד מֵהֶן מַכִּיר כּוּ׳. וְהַלָּה מָה טוֹעֵן? אִי דְּקָאָמַר אִין – פְּשִׁיטָא! וְאִי לָא אָמַר אִין, לָמָּה נוֹטֵל?! אֶלָּא דְּאָמַר לֵיהּ אֵינִי יוֹדֵעַ. לֵימָא תִּהְוֵי תְּיוּבְתָּא דְּרַב נַחְמָן, דְּאִיתְּמַר: מָנֶה לִי בְּיָדְךָ, וְהַלָּה אוֹמֵר: אֵינִי יוֹדֵעַ. רַב הוּנָא וְרַב יְהוּדָה אָמְרִי: חַיָּיב. רַב נַחְמָן וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמְרִי: פָּטוּר. כִּדְאָמַר רַב נַחְמָן: כְּגוֹן שֶׁיֵּשׁ עֵסֶק שְׁבוּעָה בֵּינֵיהֶן. הָכָא נָמֵי: כְּגוֹן שֶׁיֵּשׁ עֵסֶק שְׁבוּעָה בֵּינֵיהֶן. הֵיכִי דָּמֵי עֵסֶק שְׁבוּעָה? כִּדְרָבָא. דְּאָמַר רָבָא: מָנֶה לִי בְּיָדְךָ, וְהַלָּה אוֹמֵר: אֵין לְךָ בְּיָדִי אֶלָּא חֲמִשִּׁים, וְהַשְּׁאָר אֵינִי יוֹדֵעַ. מִתּוֹךְ שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִישָּׁבַע – יְשַׁלֵּם. וְעוֹלוֹת לוֹ מִן הַחֶשְׁבּוֹן. סָבַר רָבָא לְמֵימַר לְפִי חֶשְׁבּוֹן שְׁבוּרוֹת. אַלְמָא כֵּיוָן דְּאָמַר אֵינִי יוֹדֵעַ, רִיעַ טְפֵי. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: אַדְּרַבָּה, הָא רִיעַ טְפֵי. מִדְּהָנֵי יָדַע, טְפֵי לָא יָדַע – תּוּ לֵית לֵיהּ, וְאִידַּךְ כּוּלְּהוּ דְּהַיְאךְ נִינְהוּ! אֶלָּא אָמַר אַבָּיֵי: לְפִי חֶשְׁבּוֹן שְׁלֵימוֹת. אִי הָכִי מַאי קָמְהַנֵּי לֵיהּ? לְמַלְבְּנָא רַוְוחָא. אִי נָמֵי טִינָא דִּמְעַבְּדָא. מַתְנִי׳ הַבַּיִת וְהָעֲלִיָּיה. נִפְחֲתָה הָעֲלִיָּיה, וְאֵין בַּעַל הַבַּיִת רוֹצֶה לְתַקֵּן – הֲרֵי בַּעַל הָעֲלִיָּיה יוֹרֵד וְדָר לְמַטָּה, עַד שֶׁיְּתַקֵּן לוֹ אֶת הָעֲלִיָּיה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: הַתַּחְתּוֹן נוֹתֵן אֶת הַתִּקְרָה, וְהָעֶלְיוֹן אֶת הַמַּעֲזִיבָה. גְּמָ׳ נִפְחֲתָה בְּכַמָּה? רַב אָמַר: בְּרוּבָּהּ, וּשְׁמוּאֵל אָמַר: בְּאַרְבָּעָה. רַב אָמַר: בְּרוּבָּהּ, אֲבָל בְּאַרְבָּעָה – לֹא: אָדָם דָּר חֶצְיוֹ לְמַטָּה וְחֶצְיוֹ לְמַעְלָה. וּשְׁמוּאֵל אָמַר, בְּאַרְבָּעָה: אֵין אָדָם דָּר חֶצְיוֹ לְמַטָּה וְחֶצְיוֹ לְמַעְלָה. הֵיכִי דָמֵי? אִי דְּאָמַר עֲלִיָּיה זוֹ – אֲזַדָא! אֶלָּא דַּאֲמַר לֵיהּ עֲלִיָּיה סְתָם – לוֹגַר לֵיהּ אַחֲרִיתִי. אָמַר רָבָא, לָא צְרִיכָא דַּאֲמַר לֵיהּ: עֲלִיָּיה זוֹ שֶׁאֲנִי מַשְׂכִּיר לָךְ, כִּי סָלְקָא – סְלֵיק בַּהֲדַהּ, וְכִי נָחֲיתָ[א] – חוּת בַּהֲדַהּ. אִי הָכִי, מַאי לְמֵימְרָא? אֶלָּא אָמַר רַב אָשֵׁי, דַּאֲמַר לֵיהּ: ״עֲלִיָּיה זוֹ שֶׁעַל גַּבֵּי בַּיִת זֶה אֲנִי מַשְׂכִּיר לָךְ״, דְּהָא שַׁעְבֵּיד בַּיִת לַעֲלִיָּיה. וְכִי הָא דְּאָמַר רָבִין בַּר רַב אַדָּא אָמַר רַבִּי יִצְחָק: מַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁאָמַר לַחֲבֵירוֹ ״דָּלִית שֶׁעַל גַּבֵּי פַּרְסֵק זֶה אֲנִי מוֹכֵר לָךְ״, וְנֶעֱקַר הַפַּרְסֵק. וּבָא מַעֲשֶׂה לִפְנֵי רַבִּי חִיָּיא, וְאָמַר: חַיָּיב אַתָּה לְהַעֲמִיד לוֹ פַּרְסֵק כׇּל זְמַן שֶׁהַדָּלִית קַיֶּימֶת. בָּעֵי רַבִּי אַבָּא בַּר מֶמֶל:מתני' הבית והעלייה של שנים - כגון שני אחים שחלקו אחד נטל בית ואחד נטל עלייה שעל גביו והאבנים של חומת הבית מן תקרת הבית התחתונה שהיא קרקעיתה של עלייה ולמעלה של עליון והימנה ולמטה של תחתון: שניהם חולקים - הכל לפי הגבוה שהאחד הוא גבוה מחבירו ואבניו ועפרו מרובה משל חבירו חולקים לפי שאין ניכר איזו אבנים של עליון ואיזו אבנים של תחתון: רואים אלו אבנים ראויות להשתבר - אם יש אבנים שבורות של לבינים זה אומר שלימות שלי וזה אומר שלימות שלי רואין אלו אבנים ראויות להשתבר אם של עליון אם של תחתון והכל לפי המפולת שאם נחבט הבית מיסודו ונפל תחתיו החומה במקומה יש לדעת שהתחתונות נשברו ולכך נפלה הבית ואם נחבט הכותל להלן כמקל שהיה עומד זקוף ונפל שהעליונות של כותל נפלו להלן ממנו הרבה אז העליונות נשברו שנפלו מגובה רב והתחתונות שלימות שנפלו ממקום נמוך: מקצת אבניו - והן שלימות: ועולות לו מן החשבון - שחבירו יקח אחרות כנגדן ובגמרא מפרש מאי יטול כנגדן שלימות או שבורות: גמ' מכלל דאיכא למיקם עליה - דמפולת זו היאך נפלה: אי בחבסא נפלה - ותתאה איתבור כדפרישית: אי בחבטא נפול - כחבטת מקל ועלייתא איתבור: אי הכי - דאיכא למיקם עלייהו: רישא אמאי תנא חולקין - יטול העליון הרחוקות אם בחבטא נפול ואם בחבסא נפול יטול העליונות הן שלימות והן שבורות: לא קפדי אהדדי - למיקני רשותא דידיה דאפקורי מפקר ליה כל חד רשותיה לגבי חבריה להניח שם חפציו הלכך כי נמי יתבן ברשות דחד מינייהו לא הוי אידך מוציא דברשותא דהאי נמי יתבי דהא לא קפיד עליה מלאושליה דוכתא: דאמר איני יודע - ברי ושמא ברי עדיף: פטור מלשלם - אוקי ממונא בחזקת מריה וצריך לישבע שאינו יודע: עסק שבועה וכו' - והכא נמי כיון דמודה במקצת ואמר איני יודע במקצת דחייב שבועה דאורייתא משום הודאה במקצת: לחשבון שבורות - (שכנגדן) נוטל שבורות כנגדן וזה יטול את אלו לפי החשבון: לחשבון שלימות - (שכנגדן) אף הוא יטול שלימות כנגדן: למלבנא רווחא - יש לבינים העשויות כמלבן שהוא רחב מחבירו: א"נ לטינא דמעבדא - יש טיט שעושין ממנו לבינים שמעובד ומגובל יפה מחבירו: מתני' הבית והעלייה: ונפחתה העלייה - גרס ולא גרס הכא של שנים דהא בשוכר קאי כדאמר בגמרא: ואין בעל הבית - משכיר: מעזיבה - טיח של טיט שנותנין על התקרה שקורין אשטרי"ך ודומה לו במקרא ויעזבו (את) ירושלים בספר עזרא (נחמיה ג׳:ח׳) ובגמרא מפרש פלוגתייהו: גמ' אבל בארבעה לא - שאינו מחוסר אלא מקום הנחת כלי אחד וכנגדו יתן כלי אחר כגון תיבה או עריבה למטה וכשירצה להשתמש בו ישתמש: חציו למטה - כלומר מקצת תשמישו למטה ומקצת תשמישו למעלה: בארבעה - כיון שנפחתה בארבעה יורד ודר בבית לגמרי ולא כפינן ליה לדור חציו למעלה וחציו למטה: אזדא - מזלו גרם לו: לוגר לו אחריתי - אם יש לו ולמה אנו כופין את המשכיר לקולטו עמו בבית: כי סלקא - בעודה קיימת: וכי נחתא - אם תפחות נחית בהדה גור בבית: דשעביד הבית לגבי עלייה - דאי לא שעבדו למה ליה למימר שעל גבי בית זה והא קא חזי ליה דעלייה זו קאמר ליה: דלית - גפן מודלית שקורין פליד"א: פרסקא - אילן שפירותיו אפרסקין:הבית והעלייה. וליחזי ברשות דמאן קיימי כו' - וא"ת דהכא פשיטא ליה דאיירי בנפל לרשות דחד מינייהו שכן רגילות הוא שאינו נופל בצמצום בשוה ובריש בבא בתרא (דף ד.) פריך פשיטא דאם נפל הכותל דהוי של שניהם ומשני לא צריכא דנפל לרשות דחד וי"ל משום דאוקי לה הכא דמונחים בשל זה כמו בשל זה פריך התם פשיטא דהוה משמע ליה לאוקמיה דומיא דהכא שנשנית לפניה בסמוך ועוד דהתם פריך מתוך הסוגיא דשפיר פריך פשיטא: לימא תיהוי תיובתא דר"נ - דאמר פטור ואע"ג דטעמא דר"נ משום דאוקי ממונא בחזקת מריה והכא אוקימנא דקיימי ברה"ר או בחצר שאינה של שניהם שאין האחד מוחזק יותר מחבירו מ"מ בהכי חשיב מוחזק שאנו יודעין שהחצי שלו לכך פריך שפיר ועוד דבפ' השואל (לעיל בבא מציעא דף צח: ושם) פירש דכל ממון המוטל בספק חשיב כאילו שניהם מוחזקים בו: סבר רבא למימר לפי חשבון שבורות - נראה לר"י שר"ל לפי חשבון שבורות ושלימות כמו שהן מעורבות שם במקום שנפלו דמה סברא הוא לומר שיברור ולא יקח כי אם שבורות דוקא כנגדו: הבית והעלייה של שנים - בקונט' לא גרס של שנים ולר"ת נראה דאע"ג דמוקי לה בגמ' בשוכר ומשכיר מ"מ שייך למיתני של שנים כיון דקתני בה בעל הבית ובעל עלייה ובגמרא דמוקי לה בשוכר ומשכיר משום דבאחין שחלקו אין על התחתון לבנות תקרה אבל קשה אי אין עליו לבנות מאי קאמר בגמר' תחתון שבא לסכך בארזים שומעין לו למה בא לסכך כיון דאין מוטל עליו דבאחין שחלקו מיירי: אי דא"ל עלייה זו ונפל אזדא ליה - ויתן לו שכרו שכבר דר שאם דר חצי יתן חצי כדאמר בהאומנין (לעיל בבא מציעא דף עט.) גבי שוכר את החמור ומת לו בחצי הדרך נותן לו שכרו של חצי הדרך ושם [ד"ה ואם] פירשתי אמאי לא אמר הכא ובסוף השואל (לעיל בבא מציעא דף קג.) גבי המשכיר בית לחבירו ונפל אם יש בדמים ליקח יקח ולשכור ישכור כדאמר גבי חמור: