בבא מציעאפז:
טוען את הדף…
בְּשָׁעָה שֶׁאֵין גְּמַר מְלָאכָה, וּבְתָלוּשׁ מִן הַקַּרְקַע מֵאַחַר שֶׁנִּגְמְרָה מְלַאכְתּוֹ, וּבְדָבָר שֶׁאֵין גִּידּוּלוֹ מִן הָאָרֶץ. גְּמָ׳ מְנָא הָנֵי מִילֵּי, דִּכְתִיב: ״כִּי תָבֹא בְּכֶרֶם רֵעֶךָ וְאָכַלְתָּ״. אַשְׁכְּחַן כֶּרֶם, כֹּל מִילֵּי מְנָא לַן? גָּמְרִינַן מִכֶּרֶם: מָה כֶּרֶם מְיוּחָד, דָּבָר שֶׁגִּידּוּלֵי קַרְקַע, וּבִשְׁעַת גְּמַר מְלָאכָה פּוֹעֵל אוֹכֵל בּוֹ – אַף כׇּל דָּבָר שֶׁגִּידּוּלֵי קַרְקַע, בִּשְׁעַת גְּמַר מְלָאכָה פּוֹעֵל אוֹכֵל בּוֹ. מָה לְכֶרֶם – שֶׁכֵּן חַיָּיב בְּעוֹלֵלוֹת! גָּמְרִינַן מִקָּמָה. קָמָה גּוּפַהּ מְנָא לַן? דִּכְתִיב: ״כִּי תָבֹא בְּקָמַת רֵעֶךָ וְקָטַפְתָּ מְלִילוֹת בְּיָדֶךָ״. מָה לְקָמָה שֶׁכֵּן חַיֶּיבֶת בַּחַלָּה! וּמִמַּאי דְּהַאי קָמָה קָמָה דְּמִתְחַיֶּיבֶת בְּחַלָּה הִיא? דִּלְמָא כֹּל קָמָה קָאָמַר רַחֲמָנָא! אָתְיָא ״קָמָה״ ״קָמָה״, כְּתִיב הָכָא ״כִּי תָבֹא בְּקָמַת רֵעֶךָ״, וּכְתִיב הָתָם ״מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה״. מָה הָתָם קָמָה דְּמִיחַיְּיבָא בְּחַלָּה, אַף הָכָא נָמֵי קָמָה דְּמִיחַיְּיבָא בְּחַלָּה. אִיכָּא לְמִיפְרַךְ: מָה לְקָמָה שֶׁכֵּן חַיֶּיבֶת בְּחַלָּה! כֶּרֶם יוֹכִיחַ. מָה לְכֶרֶם שֶׁכֵּן חַיָּיב בְּעוֹלֵלוֹת! קָמָה תּוֹכִיחַ. וְחָזַר הַדִּין: לֹא רְאִי זֶה כִּרְאִי זֶה. הַצַּד הַשָּׁוֶה שֶׁבָּהֶן – שֶׁכֵּן דָּבָר שֶׁגִּידּוּלֵי קַרְקַע, וּבִשְׁעַת גְּמַר מְלָאכָה פּוֹעֵל אוֹכֵל בּוֹ. אַף כׇּל דָּבָר שֶׁגִּידּוּלֵי קַרְקַע בִּשְׁעַת גְּמַר מְלָאכָה פּוֹעֵל אוֹכֵל בּוֹ. מָה לְהַצַּד הַשָּׁוֶה שֶׁבָּהֶן, שֶׁכֵּן יֵשׁ בָּהֶן צַד מִזְבֵּחַ. וַאֲתָא נָמֵי זַיִת, דְּאִית בֵּיהּ צַד מִזְבֵּחַ! וְזַיִת בְּמָה הַצַּד אָתֵי? הוּא גּוּפֵיהּ כֶּרֶם אִיקְּרִי, דִּכְתִיב: ״וַיַּבְעֵר מִגָּדִישׁ וְעַד קָמָה וְעַד כֶּרֶם זָיִת״! אָמַר רַב פָּפָּא: ״כֶּרֶם זַיִת״ – אִקְּרֵי, ״כֶּרֶם״ סְתָמָא – לָא אִקְּרֵי. מִכׇּל מָקוֹם קַשְׁיָא! אֶלָּא אָמַר שְׁמוּאֵל: אָמַר קְרָא ״וְחֶרְמֵשׁ״ לְרַבּוֹת כׇּל בַּעֲלֵי חֶרְמֵשׁ. וְהַאי ״חֶרְמֵשׁ״ מִיבְּעֵי לֵיהּ: בִּשְׁעַת חֶרְמֵשׁ – אֱכוֹל, שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת חֶרְמֵשׁ – לָא תֵּיכוֹל! הָהוּא מִ״וְּאֶל כֶּלְיְךָ לֹא תִתֵּן״ נָפְקָא. תִּינַח דְּבַר חֶרְמֵשׁ, דְּלָאו בַּר חֶרְמֵשׁ מְנָא לַן? אֶלָּא אָמַר רַבִּי יִצְחָק: אָמַר קְרָא ״קָמָה״ לְרַבּוֹת כׇּל בַּעֲלֵי קֹמָה. וְהָא אָמְרַתְּ: ״קָמָה״, קָמָה דְּמִיחַיְּיבָא בְּחַלָּה! הָנֵי מִילֵּי מִקַּמֵּי דְּנֵיתֵי ״חֶרְמֵשׁ״, הַשְׁתָּא דְּאָתֵי ״חֶרְמֵשׁ״ – אִיתְרַבִּי לֵיהּ כֹּל דְּבַר חֶרְמֵשׁ, וְאַף עַל גַּב דְּלָא מִיחַיַּיב בְּחַלָּה. ״קָמָה״ לְמָה לִי – לְרַבּוֹת כׇּל בַּעֲלֵי קֹמָה. וְהַשְׁתָּא דְּנָפְקָא לַן מֵחֶרְמֵשׁ וּמִקָּמָה ״כִּי תָבֹא בְּכֶרֶם רֵעֶךָ״ לְמָה לִי? אָמַר רָבָא, לְהִלְכוֹתָיו. כִּדְתַנְיָא: ״כִּי תָבֹא״, נֶאֱמַר כָּאן בִּיאָה, וְנֶאֱמַר לְהַלָּן ״לֹא תָבוֹא עָלָיו הַשֶּׁמֶשׁ״, מָה לְהַלָּן בְּפוֹעֵל הַכָּתוּב מְדַבֵּר, אַף כָּאן בְּפוֹעֵל הַכָּתוּב מְדַבֵּר. ״בְּכֶרֶם רֵעֶךָ״, וְלֹא בְּכֶרֶם נׇכְרִי. הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר גֶּזֶל נׇכְרִי אָסוּר, הַיְינוּ דְּאִיצְטְרִיךְ קְרָא לְמִישְׁרֵי פּוֹעֵל. אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר גֶּזֶל נׇכְרִי מוּתָּר – הַשְׁתָּא גְּזֵילָה מוּתָּר, פּוֹעֵל מִיבַּעְיָא?! מוֹקֵים לַהּ: ״בְּכֶרֶם רֵעֶךָ״ – וְלֹא שֶׁל הֶקְדֵּשׁ. ״וְאָכַלְתָּ״ – וְלֹא מוֹצֵץ. ״עֲנָבִים״ וְלֹא עֲנָבִים וְדָבָר אַחֵר. ״כְּנַפְשְׁךָ״ – כְּנֶפֶשׁ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת כָּךְ נַפְשׁוֹ שֶׁל פּוֹעֵל. מָה נַפְשְׁךָ אוֹכֵל וּפָטוּר, אַף נַפְשׁוֹ שֶׁל פּוֹעֵל אוֹכֵל וּפָטוּר. ״שׇׂבְעֶךָ״, וְלֹא אֲכִילָה גַּסָּה. ״וְאַל כֶּלְיְךָ לֹא תִתֵּן״, בְּשָׁעָה שֶׁאַתָּה נוֹתֵן לְכֶלְיוֹ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת – אַתָּה אוֹכֵל, וּבְשָׁעָה שֶׁאִי אַתָּה נוֹתֵן לְכֶלְיוֹ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת – אִי אַתָּה אוֹכֵל. אָמַר רַבִּי יַנַּאי: אֵין הַטֶּבֶל מִתְחַיֵּיב בְּמַעֲשֵׂרבשעה שאינה גמר מלאכה - כגון המנכש בבצלים: מאחר שנגמרה מלאכתן - כגון נתפרסו עגוליו דמתניתין: ובדבר שאין גידולו מן הארץ - כגון החולב בהמותיו והמגבן: גמ' מנא הני מילי - דפועל אוכל במחובר: אתיא קמה קמה - והמקשה אומר גזירה שוה זו כדי להקשות ולומר אימא דלא אישתעי קרא אלא בחייבת בחלה כגון קמת מין דגן אבל בקמת קטנית לא: כי תבא ואכלת ענבים - לקמן דריש ליה בפועל וסיפיה דקרא ואל כליך לא תתן משמע אלא לכליו של בעל הבית תתן אלמא בשעת גמר מלאכת חיבורן קאי: כי תבא בקמת רעך - וגו' וחרמש לא תניף אלמא בשעת חרמש קאי: מהחל חרמש בקמה - הוא עומר הקרב בפסח שהוא בא מן השעורין שחייבין בחלה: צד מזבח - יין לנסכים וסולת למנחות: ואתי נמי זית - בהאי דינא דאית בה צד מזבח והוא שמן למנחות אבל שאר מיני אילנות וזרעים לא: וזית במה הצד אתי - בתמיה וכי מדרשא בעי למילפיה הא בכלל כרם הוא: בשעת חרמש - שהוא גמר מלאכה: מאל כליך - כדמפרש לה לעיל ולקמן קדריש לה הכי: תינח דבר חרמש הוא - כגון קטנית: דלאו בר חרמש - כגון המוסק בזיתים והגודר בתמרים: בעלי קמה - העומדים בקומה בארץ והכל בכלל: והא אמרת קמה דמיחייבא בחלה הוא - כלומר והא כבר אותבינא דאיכא למילף בג"ש דבקמה בת חלה קאי: הני מילי - דאיכא למיפרך ההיא פרכא: מקמי דדרשינן חרמש - לרבות קטנית: השתא - דדרשינן חרמש ליתא לג"ש ואיתרבי קמה לרבות כל בעלי קמה: כרם רעך - ואל כליך לא תתן אבל כרם כותי תתן: הניחא וכו' - פלוגתא בהגוזל ומאכיל (ב"ק דף קיג.): ולא של הקדש - אסור לאכול: ולא מוצץ - היין וזורק החרצנים: ולא ענבים ודבר אחר - לטבול ענבים במלח למתקן שיאכל הרבה: כנפשך - כאילו הן שלך: מה נפשך אוכל ופטור מן המעשר - דהא לא נגמרה מלאכתו למעשר דתנן (מעשרות פ"א מ"ז) יין משירד לבור: אף פועל אוכל ופטור - ולא אמרינן הואיל דבאגריה אכיל על כרחו של בעל הבית הוה ליה כמקח ומקח קובעת למעשר אף דבר שלא נגמרה מלאכתו כיון דזבניה אחשביה: אין הטבל מתחייב - אפילו מירחו בכרי בשדה:אימא דבר חרמש אכול דלאו בר חרמש - כגון אילנות לא תיכול ואם תאמר ואמאי לא נילף מחרמש והא ליכא שום פירכא וי"ל דלהכי לא ילפינן מחרמש משום דהוו שני כתובים הבאים כאחד דאמאי איצטריך קרא למכתב כי תבא בכרם רעך לילף מחרמש אלא ודאי שני כתובים הבאים כאחד נינהו ואין מלמדין וכי דריש מקמה כל בעלי קמה על כרחך אצטריך כרם להלכותיו כדקאמרינן בסמוך: אמר רבא להלכותיו דתניא כו' - תימה דמכל מקום למה נכתב כרם דהוה ליה למכתב כי תבא בשל רעך דהא קמה קמה דכתיב ב' פעמים דרשינן תרוייהו חד לרבות כל בעלי קמה וחד לאדם בתלוש והיינו משום דלא הוה ליה למכתב בקמת רעך אלא בשל רעך ושמא אצטריך ליה לשום דרשא: אלא למ"ד גזל כותי מותר כו' - פי' בקונטרס דפלוגתייהו בהגוזל ומאכיל (ב"ק דף קיג.) וקשיא דהתם אפילו מאן דשרי לא שרי אלא הפקעת הלואתו אבל גזילה ממש מודו כולי עלמא דאסור אלא אור"י דפלוגתייהו לקמן בהמקבל (בבא מציעא דף קיא: ושם) דאיכא דשרי גזילתו ממש וא"ת למאן דאמר גזל כותי מותר מאי עביד ליה לקרא דוחשב עם קונהו דדרשינן בהגוזל בתרא (ב"ק דף קיג:) ידקדק עם קונהו שלא יגלום עליו ולא יבא עליו בעקיפין ודרש מהתם דגזל הכותי אסור וליכא למימר דס"ל דקרא איירי כשידם תקיפה על עצמם דאם כן היכי קאמר קרא דיצא ביובל איך יצא ביובל והלא הכותי לא יניחנו לצאת ויש לומר דהיכא דאיכא חילול השם מודה דאסור שהכותי בטח עליו ונותן לו כל שכרו והוה חילול השם אם היה יוצא בחזקה קודם היובל: רעך ולא של הקדש - דס"ד כי היכי דשרי רחמנא איסור גזל שאוכל משל חבירו הכי נמי הוה אמינא דשרי בשל הקדש תימה דתניא בפ' ולד חטאת (מעילה דף יג.) הפועלים לא יאכלו גרוגרות הקדש וכן פרה לא תאכל כרשיני הקדש ומפיק לה בגמרא מדכתיב לא תחסום שור בדישו דישו שלך ולא דישו של הקדש ואף אפועלים יליף ליה דה"נ לענין גמר מלאכה דמעשר לא גמרינן בפועל אלא מדיש וא"כ רעך למה לי למעוטי הקדש ועוד למאי אצטריך רעך ג' פעמים חד בכרם ושנים בקמה דחד למעוטי הקדש וחד דריש ליה לקמן (בבא מציעא דף פח:) לשור במחובר ושלישי למאי אתא ולמאן דדריש לשור במחובר מקרא אחרינא גם השני אייתר ושמא לשום דרשא אצטריך ליה: שבעך ולא אכילה גסה - אי לאו דכתיב שבעך הוה ממעטינן מואכלת אכילה גסה דאכילה גסה לא שמה אכילה ולא הוה דרשינן ואכלת ולא מוצץ דשתיה. בכלל אכילה אבל השתא דכתיב שבעך ולא אכילה גסה אייתר ואכלת למדרש מיניה ולא מוצץ: