בבא מציעאעד:
טוען את הדף…
יְמוֹת הַגְּשָׁמִים – אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ. וּפוֹסֵק עִמּוֹ כְּשַׁעַר הַגָּבוֹהַּ. הָהוּא גַּבְרָא דִּיהַיב זוּזֵי לִנְדוּנְיָא דְּבֵי חֲמוּהּ, לְסוֹף זַל נְדוּנְיָא. אֲתוֹ לְקַמֵּיהּ דְּרַב פָּפָּא. אֲמַר לֵיהּ: אִי פְּסַקְתְּ (עִמּוֹ) כְּשַׁעַר הַגָּבוֹהַּ – שְׁקֹל כִּהַשְׁתָּא. וְאִי לָא – שְׁקֹל כִּי מֵעִיקָּרָא. אֲמַרוּ לֵיהּ רַבָּנַן לְרַב פָּפָּא: וְאִי לָא פְּסַק – שָׁקֵיל כְּמֵעִיקָּרָא? מָעוֹת נִינְהוּ, וּמָעוֹת לָא קָנוּ! אֲמַר לְהוּ: אֲנָא נָמֵי לְקַבּוֹלֵי עֲלֵיהּ ״מִי שֶׁפָּרַע״ קָא אָמֵינָא. אִי פְּסַק כְּשַׁעַר הַגָּבוֹהַּ, מוֹכֵר קָא הָדַר בֵּיהּ, מְקַבֵּל עֲלֵיהּ מוֹכֵר ״מִי שֶׁפָּרַע״. אִי לָא פְּסַק – לוֹקֵחַ קָא הָדַר בֵּיהּ, מְקַבֵּל עֲלֵיהּ לוֹקֵחַ ״מִי שֶׁפָּרַע״. אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב פָּפָּא: וּמִמַּאי דְּרַבָּנַן הִיא דִּפְלִיגִי עֲלֵיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן דְּאָמְרִי מָעוֹת לָא קָנוּ, וַאֲפִילּוּ הָכִי: אִי פְּסַק כְּשַׁעַר הַגָּבוֹהַּ – שָׁקֵיל כִּדְהַשְׁתָּא, אִי לָא פְּסַק – שָׁקֵיל כִּדְמֵעִיקָּרָא, דִּלְמָא רַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא, דְּאָמַר מָעוֹת קוֹנוֹת: וְכִי פְּסַק כְּשַׁעַר הַגָּבוֹהַּ – שָׁקֵיל כִּי הַשְׁתָּא, אִי לָא פְּסַק – שָׁקֵיל כְּמֵעִיקָּרָא, מִשּׁוּם דְּקָנֵי לְהוּ זוּזֵי. אֲבָל לְרַבָּנַן, בֵּין פְּסַק בֵּין לָא פְּסַק – שָׁקֵיל כִּי הַשְׁתָּא, דְּדַעְתֵּיהּ דְּאִינִישׁ אַתַּרְעָא זִילָא! אֲמַר לֵיהּ: אֵימוֹר דְּאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בְּחַד תַּרְעָא, בִּתְרֵי תַּרְעֵי מִי אָמַר? דְּאִי לָא תֵּימָא הָכִי, ״מִי שֶׁפָּרַע״ בְּלוֹקֵחַ – לְרַבִּי שִׁמְעוֹן לֵית לֵיהּ! וְכִי תֵּימָא: הָכִי נָמֵי, וְהָתַנְיָא: מִכׇּל מָקוֹם כָּךְ הֲלָכָה, אֲבָל אָמְרוּ חֲכָמִים ״מִי שֶׁפָּרַע״ כּוּ׳. מַאי מִכׇּל מָקוֹם? לָאו דְּלָא שְׁנָא לוֹקֵחַ וְלָא שְׁנָא מוֹכֵר מְקַבֵּל עֲלֵיהּ ״מִי שֶׁפָּרַע״? אֶלָּא כִּי קָאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: בְּחַד תַּרְעָא, בִּתְרֵי תַּרְעֵי לָא אָמַר. אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא לְרַב אָשֵׁי: וְתִיפּוֹק לֵיהּ דְּשָׁלִיחַ שַׁוְּיֵיהּ מֵעִיקָּרָא! אֲמַר לֵיהּ: בְּתַגָּרָא דְּזָבֵין וּמְזַבֵּין. מַתְנִי׳ מַלְוֶה אָדָם אֶת אֲרִיסָיו חִטִּין בְּחִטִּין לְזֶרַע, אֲבָל לֹא לֶאֱכוֹל. שֶׁהָיָה רַבָּן גַּמְלִיאֵל מַלְוֶה אֶת אֲרִיסָיו חִטִּין בְּחִטִּין לְזֶרַע, בְּיוֹקֶר וְהוּזְלוּ, אוֹ בְּזוֹל וְהוּקְרוּ – נוֹטֵל מֵהֶן כְּשַׁעַר הַזּוֹל. וְלֹא מִפְּנֵי שֶׁהֲלָכָה כֵּן, אֶלָּא שֶׁרָצָה לְהַחְמִיר עַל עַצְמוֹ. גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: מַלְוֶה אָדָם אֶת אֲרִיסָיו חִטִּים בְּחִטִּים לְזֶרַע. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – שֶׁלֹּא יָרַד, אֲבָל יָרַד אָסוּר. מַאי שְׁנָא תַּנָּא דִּידַן דְּלָא קָא מְפַלֵּיג בֵּין יָרַד וּבֵין לֹא יָרַד, וּמַאי שְׁנָא תַּנָּא בָּרָא דְּקָא מְפַלֵּיג בֵּין יָרַד וּבֵין לֹא יָרַד? אָמַר רָבָא, רַבִּי אִידִי אַסְבְּרַהּ נִיהֲלִי: בְּאַתְרָא דְּתַנָּא דִּידַן, אֲרִיסָא יָהֵיב בִּיזְרָא, בֵּין יָרַד וּבֵין לֹא יָרַד – כַּמָּה דְּלָא יָהֵיב בִּיזְרָא מָצֵי מְסַלֵּיק לֵיהּ, וְכִי קָא נָחֵית – לִבְצִיר מֵהָכִי קָא נָחֵית. בְּאַתְרָא דְּתַנָּא בָּרָא, מָרֵי אַרְעָא יָהֵיב בִּיזְרָא, אִי לֹא יָרַד דְּמָצֵי מְסַלֵּיק לֵיהּ, כִּי קָא נָחֵית – לִבְצִיר מֵהָכִי קָא נָחֵית, אִי יָרַד דְּלָא מָצֵי מְסַלֵּיק לֵיהּ – אָסוּר. תָּנוּ רַבָּנַן, אוֹמֵר אָדָם לַחֲבֵירוֹ:ימות הגשמים איכא בינייהו - תנא קמא כל ימות השנה קאמר ופליג עליה רבי יוסי ואומר לא שנא ימות החמה ולא שנא ימות הגשמים עד שיהא לו למוכר זבל באשפות וחכמים מתירין אף על פי שאין לו יש לאחרים אם ימות החמה הן שהכל יש להן זבל שכבר נרקב ונישוף בימות הגשמים ונעשה זבל אבל בימות הגשמים לא: ופוסק עמו כשער הגבוה - אכולה מתניתין קאי שצריך לפסוק עמו שאם יוזלו ויפחתו דמי השער ויגבה שער הפירות שיתנו יותר בסלע שיתן לו כשער הזול ואם לא פסק כן. יקבל על כרחו כשער שפסק: ההוא גברא דיהיב זוזי לנדוניא דבי חמוה - ופסק עם מוכרי נדוניא תכשיטי הבנות ונתן להם מעות להיות מוכנים ליום פלוני ועשאו חמיו שליח לפסוק: זל נדוניא - ורצה לחזור שאין חמיו רצה לקבלה בדמים הללו: מוכר קהדר ביה - כשאינו מקיים תנאו ליתן כשער הזול: וממאי - דמתני' דמצריך ליה לפסוק כשער הגבוה אפילו לרבנן קאמר דפליגי עליה דר' שמעון בפרק הזהב (לעיל בבא מציעא דף מד.) ואמרי דלוקח יכול לחזור בו כמוכר ואין לו עליו אלא מי שפרע בחוזר בו אף בלא נשתנה השער ואפילו הכי אמרינן במתני' כי נשתנה השער ואיכא למימר הואיל ולא נתן המעות על מנת לקבל עכשיו אלא לאחר זמן ובתוך כך נשתנה השער דעתיה אתרעא זילא הוא לא אמרינן הכי אלא אם כן פסק בפירוש שער הגבוה דשקיל כהשתא ואי לא שקיל כמעיקרא או יקבל מי שפרע: דלמא מתני' - דאצרכא לפרושי: רבי שמעון היא דאמר מעות קונות - וגבי מוכר הוא דתקון רבנן חזרה כי לא משיך מיניה ומקבל מי שפרע אבל לוקח לא מצי הדר ביה מכי יהיב זוזי (אף) כי לא נשתנה השער ומשום הכי כי נשתנה השער נמי הואיל ומעות קונות לא מצי הדר ביה האי לוקח דמתני' דקנו ליה זוזי אבל לרבנן דאמרי אף לוקח יכול לחזור בו אפילו בשעה שלא נשתנה ולא קני אלא לקבולי מי שפרע היכא דנשתנה השער והוא לא נתן מעות אלא ע"מ לקבל לאחר זמן אימא לך דמי שפרע נמי ליכא ואפילו לא פירש: דדעתיה דאיניש - שפוסק עד לאחר זמן: אתרעא זילא הוא - אם ישתנה בתוך הזמן: אימור דאמר רבי שמעון - דלוקח לא מצי הדר ביה: בחד תרעא - כגון שלא נשתנה השער או הפוסק ע"מ לקבל מיד ונשתהה ובתוך כך נשתנה השער דכי פסק לאו אדעתא דתרעא זילא פסק: בתרי תרעי - כי מתניתין: מי אמר - מודה הוא דחוזר ואין עליו אלא מי שפרע וכי נמי אוקמת לה כרבי שמעון להנצל מקללת מי שפרע מצריך לה לפסוק כשער הגבוה ואם לא פירש וחוזר בו מקבל מי שפרע וה"ה לרבנן דבתרי תרעי לא פליגי: דאי לא תימא - דמודי ר"ש בתרי תרעי דלוקח יכול לחזור בו ויקבל מי שפרע: לית ליה - בתמיה: והתניא מכל מקום כך הלכה כו' - ור"ש קאמר לה בפרק הזהב (לעיל בבא מציעא מח.): ותיפוק ליה - דאין כאן מי שפרע אצל לוקח נדוניא זו דהא שליח שויה של בית חמיו עשאוהו שליח לפסוק וחמיו חוזר בו ומה בידו של זה לעשות שב"ד מקללין אותו וחמוה נמי לאו בר קבולי מי שפרע הוא דמצי אמר היה לך לפסוק כשער הגבוה ולתקוני שדרתיך ולא לעוותי ובדבר עיוות במה שהיה עליו לתקן לא נעשה שלוחו: בתגרא דזבין ומזבין - לא שליח נעשה אלא הוא פסק עם חתנו וחתנו פסק עם אחרים ומשתכר א"כ לא פסק חמיו עמו וזה פסק כדי למוכרה לחמיו ולהשתכר: מתני' חטין בחטין לזרע - סאה בסאה ובגמרא מפרש טעמא: שהיה ר"ג - כלומר לכך הוצרך לשנות משנה זו לפי שהיה ר"ג מחמיר שאם הוזלו נוטל מהן כשער הזול ואשמועינן מתניתין לא שהלכה כן אלא שרצה להחמיר על עצמו: גמ' שלא ירד - עדיין לא ירד האריס לתוכה לעובדה בשום עבודה: אבל ירד אסור - כדמפרש ואזיל: רבי אידי אסברה לי - פירש והבינה לי: ביזרא - הזרע: מצי מסלק ליה - בעה"ב הלכך אפילו ירד וכבר חרשה הואיל וביד בעה"ב לסלקו בשביל שאין לו זרע כשלוה ממנו וזורע וכשיוקרו חטין יתן חטין אין זו הלואה אלא לבציר מהכי נחית הרי הוא כיורד לתוכה מעכשיו ע"מ שיטול בעה"ב הזרע תחלה. מחלק המגיע לאריס והאריס יטול השאר בשכר טרחו ויטול פחות משאר אריסין כשיעור הזרע ועל מנת כן ירד שיטול פחות משאר אריסין כשיעור הזרע: מרי ארעא יהיב ביזרא - וזה היה קרקע שלו יפה ושינה ממנהג העיר להטיל על האריס הלכך אם פסק כן עמו בתחילתו קודם שירד דמצי מסלק ליה כי נחית לבציר מהכי נחית ואין זו הלואה אבל ירד ומתחילתו לא פסק עמו שיהא הזרע שלו ואחר מיכן נתרצה מאליו ע"י קבלת דמים או מתנה אין ירידתו עכשיו לתוכה דנימא לבציר מהכי נחית והלואה היא גביה ואסור:דלמא רבי שמעון היא כו' - אבל לרבנן בין פסק ובין לא פסק שקיל כדהשתא וניחא ליה לאוקמה כרבי שמעון טפי דהשתא לא הוי אלא שתי מחלוקת דרבנן דרבי שמעון כר' יהודה דמתניתין אבל אי מתני' רבנן היא איכא שלש מחלוקת בלא פסק דלר' שמעון אין הלוקח יכול לחזור בו כלל אפי' אם הוא רוצה לקבל מי שפרע ולרבנן יכול לחזור בו וקאי במי שפרע ולרבי יהודה אפילו מי שפרע ליכא ועוד דסברא הוא דלרבנן דרבי שמעון כיון דלא נתקיים המקח בשעת מתן מעות ויכול לחזור הלוקח אפי' לא הוזל אלא שהיה במי שפרע אם כן כשהוזל השער אפילו במי שפרע לא יהיה דדעתיה דאיניש אתרעא זילא אבל לר' שמעון דסבר דלוקח לא מצי הדר ביה להכי אי פסק כשער הגבוה שקיל כדהשתא אי לאו שקיל כדמעיקרא דליכא למימר לדידיה לישקול כדהשתא משום דדעתיה דלוקח אתרעא זילא דהרי נתקיים המקח משעת נתינת המעות לענין שלא יוכל לחזור אפילו יקבל עליו מי שפרע: תיפוק ליה דשליח שוייה - ארב פפא פריך דאמר לעיל אנא נמי לקבל מי שפרע קאמינא ופריך דלא שייך מי שפרע בשליח ולשון תיפוק ליה יש ליישב דה"ק דנהי דלא נתבטלו דברי רב פפא מחמת קושיא של רבינא מכל מקום תיפוק ליה דשוייה שליח: