Bava Metzia 24a

וּבְאוּשְׁפִּיזָא. מַאי נָפְקָא מִינַּהּ? אָמַר מָר זוּטְרָא: לְאַהְדּוֹרֵי לֵיהּ אֲבֵידְתָּא בִּטְבִיעוּת עֵינָא. אִי יָדְעִינַן בֵּיהּ דְּלָא מְשַׁנֵּי אֶלָּא בְּהָנֵי תְּלָת – מַהְדְּרִינַן לֵיהּ, וְאִי מְשַׁנֵּי בְּמִילֵּי אַחֲרִינֵי – לָא מַהְדְּרִינַן לֵיהּ. מָר זוּטְרָא חֲסִידָא אִגְּנִיב לֵיהּ כָּסָא דְכַסְפָּא מֵאוּשְׁפִּיזָא. חַזְיֵאּ לְהָהוּא בַּר בֵּי רַב דְּמָשֵׁי יְדֵיהּ וְנָגֵיב בִּגְלִימָא דְחַבְרֵיהּ. אֲמַר: הַיְינוּ הַאי דְּלָא אִיכְפַּת לֵיהּ אַמָּמוֹנָא דְחַבְרֵיהּ. כַּפְתֵיהּ וְאוֹדִי. תַּנְיָא: מוֹדֶה רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר בְּכֵלִים חֲדָשִׁים שֶׁשְּׂבָעָתַן הָעַיִן שֶׁחַיָּיב לְהַכְרִיז. וְאֵלּוּ הֵן כֵּלִים חֲדָשִׁים שֶׁלֹּא שְׂבָעָתַן הָעַיִן שֶׁאֵינוֹ חַיָּיב לְהַכְרִיז, כְּגוֹן בַּדֵּי מְחָטִין, וְצִינּוֹרִיּוֹת, וּמַחְרוֹזוֹת שֶׁל קַרְדּוּמּוֹת. כׇּל אֵלּוּ שֶׁאָמְרוּ, אֵימָתַי מוּתָּרִים? בִּזְמַן שֶׁמְּצָאָן אֶחָד אֶחָד, אֲבָל מְצָאָן שְׁנַיִם שְׁנַיִם – חַיָּיב לְהַכְרִיז. מַאי ״בַּדֵּי״? שׂוֹכֵי. וְאַמַּאי קָרוּ לֵיהּ ״בַּדֵּי״? דָּבָר דְּתָלוּ בֵּיהּ מִידֵּי, ״בַּד״ קָרוּ לֵיהּ. כִּי הַהוּא דִּתְנַן הָתָם: עָלֶה אֶחָד בְּבַד אֶחָד. וְכֵן הָיָה רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: הַמַּצִּיל מִן הָאֲרִי וּמִן הַדּוֹב וּמִן הַנָּמֵר וּמִן הַבַּרְדְּלָס וּמִן זוֹטוֹ שֶׁל יָם וּמִשְּׁלוּלִיתוֹ שֶׁל נָהָר, הַמּוֹצֵא בִּסְרַטְיָא וּפְלַטְיָא גְּדוֹלָה, וּבְכׇל מָקוֹם שֶׁהָרַבִּים מְצוּיִין שָׁם – הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ, מִפְּנֵי שֶׁהַבְּעָלִים מִתְיָאֲשִׁין מֵהֶן. אִיבַּעְיָא לְהוּ: כִּי קָאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר – בְּרוֹב גּוֹיִם אֲבָל בְּרוֹב יִשְׂרָאֵל – לָא, אוֹ דִלְמָא אֲפִילּוּ בְּרוֹב יִשְׂרָאֵל נָמֵי אָמַר? אִם תִּמְצָא לוֹמַר אֲפִילּוּ בְּרוֹב יִשְׂרָאֵל נָמֵי אָמַר, פְּלִיגִי רַבָּנַן עֲלֵיהּ, אוֹ לָא פְּלִיגִי? וְאִם תִּמְצָא לוֹמַר פְּלִיגִי, בְּרוֹב יִשְׂרָאֵל וַדַּאי פְּלִיגִי, בְּרוֹב גּוֹיִם פְּלִיגִי אוֹ לָא פְּלִיגִי? וְאִם תִּמְצָא לוֹמַר פְּלִיגִי אֲפִילּוּ בְּרוֹב גּוֹיִם הֲלָכָה כְּמוֹתוֹ אוֹ אֵין הֲלָכָה כְּמוֹתוֹ? אִם תִּמְצָא לוֹמַר הֲלָכָה כְּמוֹתוֹ, דַּוְקָא בְּרוֹב גּוֹיִם אוֹ אֲפִילּוּ בְּרוֹב יִשְׂרָאֵל? תָּא שְׁמַע: הַמּוֹצֵא מָעוֹת בְּבָתֵּי כְנֵסִיּוֹת וּבְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת, וּבְכׇל מָקוֹם שֶׁהָרַבִּים מְצוּיִין שָׁם – הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ, מִפְּנֵי שֶׁהַבְּעָלִים מִתְיָאֲשִׁין מֵהֶן. מַאן שָׁמְעַתְּ לֵיהּ דְּאָזֵיל בָּתַר רוּבָּא? רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר, שָׁמְעַתְּ מִינַּהּ אֲפִילּוּ בְּרוֹב יִשְׂרָאֵל נָמֵי. הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן? בִּמְפוּזָּרִין. אִי בִּמְפוּזָּרִין מַאי אִרְיָא מָקוֹם שֶׁהָרַבִּים מְצוּיִין שָׁם? אֲפִילּוּ אֵין הָרַבִּים מְצוּיִין שָׁם! אֶלָּא לְעוֹלָם בִּצְרוּרִין, וְהָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – בְּבָתֵּי כְנֵסִיּוֹת שֶׁל גּוֹיִם, בָּתֵּי מִדְרָשׁוֹת מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? בָּתֵּי מִדְרָשׁוֹת דִּידַן דְּיָתְבִי בְּהוּ גּוֹיִם. הַשְׁתָּא דְּאָתֵית לְהָכִי, בָּתֵּי כְנֵסִיּוֹת נָמֵי דִּידַן דְּיָתְבִי בְּהוּ נָכְרִים. תָּא שְׁמַע: מָצָא בָּהּ אֲבֵידָה, אִם רוֹב יִשְׂרָאֵל – חַיָּיב לְהַכְרִיז, אִם רוֹב גּוֹיִם – אֵינוֹ חַיָּיב לְהַכְרִיז. מַאן שָׁמְעַתְּ לֵיהּ דְּאָמַר אָזְלִינַן בָּתַר רוּבָּא? רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר, שָׁמְעַתְּ מִינַּהּ: כִּי קָאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר בְּרוֹב גּוֹיִם, אֲבָל בְּרוֹב יִשְׂרָאֵל – לָא! מַנִּי? רַבָּנַן הִיא, תִּפְשׁוֹט מִינַּהּ דְּמוֹדוּ לֵיהּ רַבָּנַן לְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר בְּרוֹב גּוֹיִם. אֶלָּא לְעוֹלָם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר הִיא, וַאֲפִילּוּ בְּרוֹב יִשְׂרָאֵל נָמֵי. וְהָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן? בְּטָמוּן. אִי בְּטָמוּן, מַאי עֲבִידְתֵּיהּ גַּבֵּיהּ?! וְהָתְנַן: מָצָא כְּלִי בָּאַשְׁפָּה, מְכוּסֶּה – לֹא יִגַּע בּוֹ, מְגוּלֶּה – נוֹטֵל וּמַכְרִיז. כִּדְאָמַר רַב פָּפָּא, בְּאַשְׁפָּה שֶׁאֵינָהּ עֲשׂוּיָה לְפַנּוֹת, וְנִמְלַךְ עָלֶיהָ לְפַנּוֹתָהּ. הָכָא נָמֵי בְּאַשְׁפָּה שֶׁאֵינָהּ עֲשׂוּיָה לְפַנּוֹת, וְנִמְלַךְ עָלֶיהָ לְפַנּוֹתָהּ.

באושפיזא - שאלוהו על אושפיזו אם קבלו בסבר פנים יפות ואמר לאו מדה טובה היא כדי שלא יקפצו בו בני אדם שאינן מהוגנין לבא תמיד עליו ויכלו את ממונו: אגניב ליה כסא דכספא - כלי של אושפיזו היה: בדי מחטין וצינוריות - לקמיה מפרש בדי מחטין שתולין בו מחטין: וצינוריות - מזלגות קטנים שטוות בו זהב: חייב להכריז - דמנין הוי סימן: אחת אחת - בד אחת ומחרוז אחד: שוכי - ענפים של אילן: עלה אחד בבד אחד - במס' סוכה (דף מד:) גבי ערבה שנשרו מקצת עליה ונשתיירו בה שלשה עלין לחין ואיכא דאמרי אפילו עלה אחד בבד אחד כשירה: ברדלס - צבוע וי"א פוטיא"ש ודרך להרוג אווזים ותרנגולים: וכל מקום שהרבים כו' - ואפילו דבר שיש בו סימן: פליגי רבנן עליה - בתרוייהו: המוצא מעות - קא ס"ד צבורי מעות דקתני מתני' חייב להכריז והכא הואיל ורבים מצויין שם הרי אלו שלו שנתייאשו הבעלים: דאזיל בתר רובא - כלומר שהולך בדין מציאה אחר טעם רבים מצויים שם: ברוב ישראל - דסתם בתי כנסיות ישראל בהן: במפוזרים - ורבנן היא דמודו במפוזרין דתנן מעות מפוזרין הרי אלו שלו: כנסיות - אסיפת מקום שמתכנסים שם להתיעץ ולהוועד: דיתבי בהו כנענים - שהן חוץ לעיר ומושיבין בה כנענים לשמור: מצא בה אבידה - משנה היא בסדר טהרות בעיר שישראל וכנענים דרים בה במסכת מכשירין: ותפשוט מיהא - מקצת משאלותיך דמודו רבנן ברוב כנענים ופליגי ברוב ישראל: בטמון - דכיון דטמנו לאו אבידה היא הלכך ברוב ישראל יכריז: שאינה עשויה לפנות - רגילים היו בעלים להניחה ימים רבים ולא לפנותה מיד: ונמלך עליה לפנותה - מיד ועל כרחו או יטלנו או יהא הפקר להכי נקט שאינה עשויה לפנות דאי עשויה לפנות אבידה מדעת היא שהיה לו לחוש שמא יפנה:

באושפיזא - אם שאלוהו אם קבלוהו בסבר פנים יפות יאמר לא כדפירש רש"י דאמרינן בערכין (דף טז.) מברך רעהו בקול גדול בבקר השכם בערב קללה תחשב לו וא"ת והא אמרינן בברכות (דף נח.) אורח טוב אומר כל מה שטרח בעל הבית לא טרח אלא בשבילי וי"ל דהתם מיירי בין בני אדם מהוגנים והכא בין בני אדם שאינם מהוגנים והא דלא חשיב הכא מותר לשנות מפני דרכי שלום כדאמרינן פרק הבא על יבמתו (יבמות דף סה:) משום דהני נמי משום דרכי שלום הן ורגילין יותר מאחרים להכי נקט הני: ומודה ר"ש בכלים ששבעתן העין כו' - מדקאמר ומודה משמע דלרבנן אפילו לא שבעתן העין חייב להכריז וכן מצינו ברבה בר בר חנה דאמר בפ"ק (לעיל בבא מציעא דף יט.) אי טביעות עינא אית לי בגויה וגט לא שבעתו העין דלא משהה איניש גיטא בידיה וקשה דלא מצינו דאמרו רבנן זה בפירוש וי"ל דמדנקט במתני' כריכות ועיגולי דבילה ומחרוזות וככרות הרי אלו שלו ואלו דברים אין דרכן להיות בהן טביעות העין משמע דדברים שדרכן להיות בהן טביעות עין בכל ענין חייב להכריז אפילו לא שבעתן העין אי מצא במקום דשכיחי רבנן: אבל שנים חייב להכריז - דמנין הוי סימן ומתניתין דקתני מחרוזות וככרות הרי אלו שלו אי מיירי דרך נפילה אתי שפיר דאז לא היה מנין סימן שאינו יודע שנפלו בבת אחת א"נ מיירי דרך הינוח וליכא אלא מחרוזה אחת וכן עיגול וככר והא דקאמר מחרוזות היינו מחרוזות דעלמא ולקמן (בבא מציעא דף כה.) גבי צבורי פירות וגבי צבורי מעות דפריך ש"מ מנין הוי סימן ולא משני צבורי דעלמא דומיא דרישא מחרוזות ועיגול וככרות וכריכות היינו משום דלא הוה ליה למתני אלא מעות צבורות ופירות צבורות כדקתני מעות מפוזרות ופירות מפוזרות: כי קאמר ר"ש ברוב כנענים - וא"ת א"כ מה צריך טעם מפני שהבעלים מתיאשים ת"ל דיש לתלות דמכנענים נפל דהוו רובא וי"ל דאיצטריך דאפילו יודע ודאי שמישראל נפל קאמר הרי אלו שלו דהמפסיד מתיאש ואומר דכנענים שקלי ליה ואפילו אם ישראל ימצאם לא יכריז דתולה דמן הכנענים נפל דהן רובא: אפילו ברוב ישראל נמי - הוי שלו וטעמא משום דאיכא אינשי דלא מעלי ושקלי לה: אם תמצי לומר פליגי פליגי ברוב כנענים או לא - להך גירסא מספקא אי פליגי אפילו ברוב ישראל ואית ספרים דלא גרסי הכי אלא גרסי את"ל אפילו ברוב ישראל פליגי רבנן עליה ברוב כנענים או לא ולהך גירסא פשיטא ליה דרבנן פליגי עליה ברוב ישראל וחייב להכריז ולא חיישינן לאינשי דלא מעלי וכן נראה דהא תנן אלו שחייב להכריז מצא פירות בכלי וכן כולהו דאית בהו סימן ומשמע דאפילו ברה"ר דרבים מצוים שם חייב להכריז דלא מדכר רה"י אלא גבי כריכות ודוחק הוא להעמיד בסמטא וכן לקמן אמר לעולם רבנן כו' ומי קתני הרי אלו שלו אינו חייב להכריז קתני ויניח והשתא מ"מ תפשוט דפליגי רבנן ברוב ישראל דקתני אם רוב ישראל חייב להכריז אלא ודאי הא לא מספקא ליה אם פליגי ברוב ישראל ופשיטא ליה דפליגי מכח מתני' כדפרישית: מאן שמעת ליה דאזיל בתר רובא - פירוש גבי מציאה ולא שייך הא לפלוגתא דחיישינן למיעוט: ותפשוט מינה דמודו רבנן לר"ש כו' - וא"ת אי בעי למפשט דמודו רבנן נימא ר"ש היא וי"ל דמ"מ תפשוט דלא מצינו למימר דלר"ש אפילו ברוב ישראל הרי אלו שלו ולרבנן אפילו ברוב כנענים חייב להכריז דאי כר"ש אתיא אם כן ברוב ישראל חייב [להכריז] לר"ש ואי כרבנן אתיא א"כ ברוב כנענים הרי אלו שלו: בטמון - ולא בעי לאוקמה שאין רבים מצויין שם מדמפליג בין רוב העיר כנענים לרוב העיר ישראל משמע שמצא במקום שרוב בני העיר מצויים שם דאי מצא במקום שאין רבים מצויין לא הוה ליה למנקט רוב העיר אלא אם רוב כנענים או ישראל שכיחי במקום שמצא וא"ת ובטמון למה יגע בו אי משום שיפנה אותה המפנה יקחנה ויכריז וי"ל דשמא המפנה יהיה כנעני או שמא לא ימצאנה המפנה וישליכנה לחוץ עם הזבל וא"ת ואמאי יכריז יקחנה לעצמו דכשלא ימצאנה בעליה יתייאש ויאמר שאדם שאינו הגון לקחה ואע"ג דאיכא רובא ישראל דהיינו טעמא דר"ש דשרי ברוב ישראל וי"ל דהוי יאוש שלא מדעת דבשעה שלוקחה עדיין לא ידע האובד שנלקחה וברוב כנענים הוי שלו דתלינן דכנענים הטמינוה דהוו רובא:

בבא מציעא כד.

Navigate the library