בבא מציעא סה:

פרק ה׳ · איזהו נשך

Bava Metzia 65b · Chapter 5: Eizehu Neshekh

וְהִלְכְתָא כְּרַב חָמָא, וְהִלְכְתָא כְּרַבִּי אֶלְעָזָר, וְהִלְכְתָא כְּרַבִּי יַנַּאי, דְּאָמַר: מָה לִי הֵן וּמָה לִי דְּמֵיהֶן. מַתְנִי׳ מָכַר לוֹ אֶת הַשָּׂדֶה, וְנָתַן לוֹ מִקְצָת דָּמִים, וְאָמַר לוֹ: אֵימָתַי שֶׁתִּרְצֶה הָבֵא מָעוֹת וְטוֹל אֶת שֶׁלְּךָ – אָסוּר. הִלְוָהוּ עַל שָׂדֵהוּ, וְאָמַר לוֹ: אִם אִי אַתָּה נוֹתֵן לִי מִכָּאן וְעַד שָׁלֹשׁ שָׁנִים – הֲרֵי הִיא שֶׁלִּי, הֲרֵי הִיא שֶׁלּוֹ. וְכָךְ הָיָה בַּיְתוֹס בֶּן זוֹנִין עוֹשֶׂה עַל פִּי חֲכָמִים. גְּמָ׳ מִי אוֹכֵל פֵּירוֹת? רַב הוּנָא אָמַר: מוֹכֵר אוֹכֵל פֵּירוֹת. רַב עָנָן אָמַר: מְשַׁלְּשִׁין אֶת הַפֵּירוֹת. וְלָא פְּלִיגִי. הָא דְּאָמַר: לְכִי מַיְיתֵית קְנִי. הָא דְּאָמַר: לְכִי מַיְיתֵית קְנִי מֵעַכְשָׁיו. תָּנֵי רַב סָפְרָא בְּרִבִּית דְּבֵי רַבִּי חִיָּיא: פְּעָמִים שֶׁשְּׁנֵיהֶם מוּתָּרִין, פְּעָמִים שֶׁשְּׁנֵיהֶם אֲסוּרִין, וּפְעָמִים שֶׁהַמּוֹכֵר מוּתָּר וְלוֹקֵחַ אָסוּר, וּפְעָמִים שֶׁהַלּוֹקֵחַ מוּתָּר וּמוֹכֵר אָסוּר. עָנֵי רָבָא בָּתְרֵיהּ: פְּעָמִים שֶׁשְּׁנֵיהֶם מוּתָּרִין, דְּאָמַר לֵיהּ: קְנִי כְּשִׁיעוּר זוּזָךְ. פְּעָמִים שֶׁשְּׁנֵיהֶם אֲסוּרִין, דְּאָמַר לֵיהּ: לְכִי מַיְיתֵית קְנִי מֵעַכְשָׁיו. פְּעָמִים מוֹכֵר מוּתָּר וְלוֹקֵחַ אָסוּר, דְּאָמַר לֵיהּ: לְכִי מַיְיתֵית קְנִי. פְּעָמִים שֶׁהַלּוֹקֵחַ מוּתָּר וּמוֹכֵר אָסוּר, דְּאָמַר לֵיהּ: קְנִי מֵעַכְשָׁיו וְזוּזַאי לִהְווֹ הַלְוָאָה גַּבָּךְ. מַאן תָּנָא שְׁנֵיהֶם אֲסוּרִין? אָמַר רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ, דְּלָא כְּרַבִּי יְהוּדָה. דְּאִי רַבִּי יְהוּדָה, הָאָמַר: צַד אֶחָד בְּרִבִּית – מוּתָּר. מִשְׁכֵּן לוֹ בַּיִת, מִשְׁכֵּן לוֹ שָׂדֶה, וְאָמַר לוֹ: ״לִכְשֶׁתִּרְצֶה לְמוֹכְרָם – לֹא תִּמְכְּרֵם אֶלָּא לִי בַּדָּמִים הַלָּלוּ״ – אָסוּר. ״בְּשׇׁוְיֵיהֶן״ – מוּתָּר. מַאן תַּנָּא ״בַּדָּמִים הַלָּלוּ״ אָסוּר? אָמַר רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ: דְּלָא כְּרַבִּי יְהוּדָה, דְּאִי רַבִּי יְהוּדָה, הָאָמַר: צַד אֶחָד בְּרִבִּית – מוּתָּר. מָכַר לוֹ בַּיִת, מָכַר לוֹ שָׂדֶה, וְאָמַר לוֹ: ״לִכְשֶׁיִּהְיוּ לִי מָעוֹת הַחְזִירֵם לִי״ – אָסוּר. ״לִכְשֶׁיִּהְיוּ לְךָ מָעוֹת אַחֲזִירֵם לָךְ״ – מוּתָּר. מַאן תַּנָּא? אָמַר רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ: דְּלָא כְּרַבִּי יְהוּדָה. דְּאִי רַבִּי יְהוּדָה, הָאָמַר צַד אֶחָד בְּרִבִּית – מוּתָּר. מַאי שְׁנָא רֵישָׁא וּמַאי שְׁנָא סֵיפָא? אָמַר רָבָא: רֵישָׁא – דְּלָא אֲמַר לֵיהּ מִדַּעְתֵּיהּ. סֵיפָא – דְּאָמַר לֵיהּ מִדַּעְתֵּיהּ. הָהוּא גַּבְרָא דְּזַבֵּין לֵיהּ אַרְעָא לְחַבְרֵיהּ שֶׁלֹּא בְּאַחְרָיוּת, חַזְיֵיהּ דַּהֲוָה (קָא) עֲצִיב. אֲמַר לֵיהּ: אַמַּאי עֲצִיבַתְּ? אִי טָרְפוּ לַהּ מִינָּךְ, מַגְבֵּינָא לָךְ שׁוּפְרָא, שְׁבָחָא, וּפֵירֵי. אָמַר אַמֵּימָר:

והלכתא כר' אלעזר - דרבית קצוצה יוצאה בדיינין: מתני' ה"ג במתניתין - מכר לו את השדה ונתן לו מקצת דמים ואמר לו אימתי שתרצה הבא מותר המעות שעליך וטול שדה שלך: אסור - לעשות כן ודוקא דאמר ליה לכי מייתית מותר המעות קנה מעכשיו לפיכך אסור לעשות כן שאם יאכל מוכר פירות בתוך כך לכשיביא זה המעות נמצא שהשדה קנויה לו מיום המכר וזה אכל הפירות בשכר המתנת מעותיו ואם יאכל לוקח פירות מעכשיו. שמא לא יביא מותר המעות ויחזור לו זה מה שקיבל ונמצא שלא היתה שדה קנויה לו דהא לכי מייתית קני מעכשיו אמר ליה והא לא אייתי ומעות הראשונות כמלוה בעלמא היו אצל מוכר וזה אכל פירות בשכרו: גמ' מי אוכל פירות - מכר וקבל מקצת מי אוכל פירות בתוך כך: מוכר אוכל פירות - לקמיה מוקי שפיר כדמפרש ולא פליגי כו': משלשין - מפקידין אותו ביד שליש אם יגמור מקחו יתנם ללוקח ואם לא יחזיר המוכר מה שקיבל ויטול פירותיו: הא דאמר ליה לכי מייתית קני - מוכר אוכל פירות שאין השדה קנויה לו אלא מכאן ולהבא ועד השתא דידיה אכל: הא דאמר לכי מייתית קני מעכשיו - אין זה אלא תנאי שאם יקיים תנאו יהא השדה קנוי לו מן היום ואם קיים תנאו נמצא שאכל המוכר פירות של לוקח עד עכשיו בשכר המתנת מעותיו: תני רב ספרא - ולא היה מפורש במשנה מתי שניהן מותרין ומתי אסורין ופי' רבא מסברא: קני מהשתא כשיעור זוזך - והשאר לכי מייתית קני זה אוכל פירות קרקע המגיע לדמים שנתן והמוכר אוכל השאר: לכי מייתית קני - הכל מעכשיו שניהם אסורין כדפרישית לעיל: לכי מייתית קני - עד דמייתי שדה של מוכר הוא: קני מעכשיו וזוזי ליהוו הלוואה גבך - כיון דאקנייה מעכשיו הרי היא של לוקח ואם יאכל מוכר פירות בשכר המתנת מעות יאכלם: צד אחד - דלמא אתי לידי רבית דלמא לא אתי כיצד אם מוכר אוכלם ולא גמר לוקח מקחו אין כאן רבית גמר יש כאן רבית הלכך דלא כרבי יהודה אבל סיפא קתני מוכר מותר ולוקח אסור לוקח מותר מוכר אסור אפי' רבי יהודה מודה דהתם ודאי איכא רבית דכי אמר ליה לכי מייתית קני אין לו עכשיו בה כלום ואפילו גמר הלכך פירי דהשתא רבית הן אצלו והיכא דאמר ליה קני מעכשיו וזוזי ניהוו הלוואה גבך הרי קנויה לו מעכשיו ואם יאכל מוכר פירות הרי הוא רבית: משכן לו בית - ברייתא היא: בדמים הללו - פסק לו דמים מועטים להוסיף לו על מעות הלואה להצמיתה לו אם בא למוכרה: צד אחד - האי נמי דלמא לא אתי לידי רבית דלא ירצה למוכרה לעולם ולרבי יהודה אם ירצה למוכרה מותר לזה לקבלה בדמים שפסק דמתחילת התנאי צד אחד הוא דהוה ברבית: מכר לו בית - ונתן לו כל דמיו: ואמר לו - מוכר ע"מ כן אני מוכר לך שכשיהיו לי מעות החזירם לי וטול מעותיך: אסור - דנמצא שאין זה מכר וכשאכל פירות שכר מעותיו עומד ונוטל: לכשיהיו לך מעות אחזירם לך - הלוקח אמר לו מאיליו כן: מותר - ולקמיה מפרש טעמא: מאן תנא - אאיסור קאי: ה"ג דאמר ליה מדעתו - אם ארצה אחזירם ולא שתתבעני בדין הלכך מותר דאי נמי חזר וקיבל מעותיו עד עכשיו שלו היתה וחוזר ומוכרה לו אבל רישא שע"כ צריך להחזיר מעיקרא לאו מכר הוא: שלא באחריות - שאם יטרפנה בעל חוב שלי לא אחזיר לך כלום וכגון דפריש ליה הכי בהדיא בשטרא דאי מסתמא הא מוקמינא (לעיל בבא מציעא ד' טו:) כשמואל דאמר אחריות טעות סופר: מגבינא שופרא שבחא ופירי - מעידית שבנכסי אפרע לך אף את השבח שתשביח והפירות שיטרפו ממך:

והלכתא כרב חמא - אור"ת דהלכתא נמי כר"נ בטרשא מדקאמר לקמן (בבא מציעא דף סח.) לית הלכתא כטרשא דפפונאי מכלל דבהנך הוי הלכתא והא דנקט הכא הלכתא כרב חמא לא אתא לאשמועינן אלא לאפוקי דרב פפא והיינו טעמא דר"נ לא שרי אלא בדלא קץ אבל רב פפא ורב חמא איירו אפילו בקץ או כשהשער קבוע דהוי כקץ ורב פפא אשינויא דרב נחמן קאי דשאני הכא דקץ לה ולא גרסי' במילתא דרב פפא טרשא דידי ודאי שרי דמשמע לישנא דודאי דיותר שרי מדרב נחמן אלא גרסינן טרשא דידי שרי ואי גרס ליה איכא למימר דלסברא דרב פפא דלא אזיל בתר לוקח שרי טפי אבל לפי האמת דרב נחמן שריא ודרב פפא אסור וכן פסק רב האי גאון בשער מ"ב דהלכתא כטרשא דרב נחמן אך פירש טרשא דר"נ בע"א ממה שאנו מפרשים: רב הונא אמר מוכר אוכל פירות כו' - ולא רצו לפרש לוקח אוכל פירות וכדאמר ליה ארעא קנויה לך מעכשיו וזוזי ליהוי הלואה גבך כדבסמוך דאמתני' קיימי דקתני הבא מעות וטול את שלך ומשמע להו וטול את שלך זכי את שלך וקני מקחך דע"י הבאת מעות קני מעתה או למפרע ולא משמע להו טול את שלך שכבר קנית אלא שבתורת משכון נשאר בידו: לא תמכרם אלא לי בדמים הללו אסור - מה שפירש בקונטרס פסק לו דמים מועטין להוסיף על מעות הללו להעמידה בידו אם בא למוכרה משום דלאו אורחא דמילתא הוא שימחול לו לגמרי בדמי הלואה דלמה יעשה כן דטוב לו שתהא בתורת משכון שיפדה מתי שירצה ובחנם פירש כן דבלאו תוספת דמים פוסק עמו להצמיתה בידו אם בא למוכרה דכשידחוק אותו מלוה ממעותיו ע"כ יהא זקוק לפדותה או למוכרה וא"ת אמאי אסרינן הכא והא תנן לקמן (בבא מציעא ד' סה.) הלוהו על שדהו וא"ל אם אי אתה נותן לי מכאן ועד ג' שנים הרי היא שלי הרי היא שלו ומסתמא איירי בלוקח בפחות משויה וכן משמע בגמרא (לקמן בבא מציעא סו.) דקאמר לאחר מתן מעות לא קנה אלא כנגד מעותיו וי"ל דלמאי דמוקי לה מעכשיו א"ש דלא הויא הלואה ואפילו למאן דמוקי לה בלא מעכשיו מ"מ התם הלוה היה יכול למכור מן השדה לאחר כנגד המלוה וליקח לעצמו המותר וכשהוא מניח לו כולה אינו עושה משום רבית אלא מילתא בעלמא הוא דעבד (מלוה לגביה) שמחל לו בחנם: לכשיהיו לי מעות החזירם לי אסור - דלא כרבי יהודה ולא דמי למשכנתא בלא נכייתא (לקמן בבא מציעא ד' סז:) דהכא אם לא יפדה אין זה מלוה אלא מכר אבל משכנתא יכולים לעולם לפדות או הוא או יורשיו אבל כאן נהי דהוא יכול לפדות יורשיו אין יכולין לפדות: