בבא מציעא צא:

פרק ז׳ · השוכר את הפועלים

Bava Metzia 91b · Chapter 7: HaSokher et HaPoalim

אִלּוּ נֶאֱמַר ״בְּהֶמְתְּךָ לֹא תַרְבִּיעַ״ הָיִיתִי אוֹמֵר: לֹא יֶאֱחוֹז אָדָם אֶת הַבְּהֵמָה כְּדֵי שֶׁיַּעֲלֶה עָלֶיהָ זָכָר, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״כִּלְאַיִם״. כִּלְאַיִם הוּא דְּאָסוּר, הָא מִין בְּמִינוֹ – שְׁרֵי. וּמִין בְּמִינוֹ נָמֵי: אֲחִיזָה אִין, הַכְנָסָה – לָא! מַאי ״אֲחִיזָה״ – הַכְנָסָה, וְאַמַּאי קָרֵי לֵיהּ ״אֲחִיזָה״ – לִישָּׁנָא מְעַלְּיָא. אָמַר רַב אָשֵׁי: הָא מִילְּתָא בְּעוֹ מִינַּאי דְּבֵי רַב נְחֶמְיָה רֵישׁ גָּלוּתָא: מַהוּ לְהַכְנִיס מִין וּמִינוֹ וְשֶׁאֵינוֹ מִינוֹ לַדִּיר? כֵּיוָן דְּאִיכָּא מִינֵיהּ – בָּתַר מִינֵיהּ גְּרִיר. אוֹ דִלְמָא אֲפִילּוּ הָכִי לָא? וּפְשַׁטִי לְהוּ לְאִיסּוּרָא דְּלָא כְּהִלְכְתָא, מִשּׁוּם פְּרִיצוּתָא דְּעַבְדֵי. מַתְנִי׳ הָיָה עוֹשֶׂה בְּיָדָיו אֲבָל לֹא בְּרַגְלָיו, בְּרַגְלָיו אֲבָל לֹא בְּיָדָיו, אֲפִילּוּ בִּכְתֵיפוֹ – הֲרֵי זֶה אוֹכֵל. רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: עַד שֶׁיַּעֲשֶׂה בְּיָדָיו וּבְרַגְלָיו. גְּמָ׳ מַאי טַעְמָא? ״כִּי תָבֹא בְּכֶרֶם רֵעֶךָ״, בְּכֹל מַאי דְּעָבֵיד. רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: עַד שֶׁיַּעֲשֶׂה בְּיָדָיו וּבְרַגְלָיו. מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה? כִּי שׁוֹר, מָה שׁוֹר עַד שֶׁיַּעֲשֶׂה בְּיָדָיו וּבְרַגְלָיו – אַף פּוֹעֵל עַד שֶׁיַּעֲשֶׂה בְּיָדָיו וּבְרַגְלָיו. בָּעֵי רַבָּה בַּר רַב הוּנָא: דָּשׁ בַּאֲווֹזִין וְתַרְנְגוֹלִים, לְרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה מַהוּ? בְּכׇל כֹּחוֹ בָּעֵינַן – וְהָא אִיכָּא, אוֹ דִלְמָא בְּיָדָיו וּבְרַגְלָיו בָּעֵינַן – וְהָא לֵיכָּא. תֵּיקוּ. אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: פּוֹעֲלִים, עַד שֶׁלֹּא הִילְּכוּ שְׁתִי וָעֵרֶב בַּגַּת – אוֹכְלִין עֲנָבִים וְאֵין שׁוֹתִין יַיִן. מִשֶּׁהִילְּכוּ שְׁתִי וָעֵרֶב בַּגַּת – אוֹכְלִין עֲנָבִים וְשׁוֹתִין יַיִן. מַתְנִי׳ הָיָה עוֹשֶׂה בִּתְאֵנִים – לֹא יֹאכַל בַּעֲנָבִים. בַּעֲנָבִים – לֹא יֹאכַל בִּתְאֵנִים. אֲבָל מוֹנֵעַ אֶת עַצְמוֹ עַד שֶׁמַּגִּיעַ לִמְקוֹם יָפוֹת וְאוֹכֵל. וְכוּלָּן לֹא אָמְרוּ אֶלָּא בִּשְׁעַת מְלָאכָה, אֲבָל מִשּׁוּם הָשֵׁב אֲבֵידָה לַבְּעָלִים אָמְרוּ: פּוֹעֲלִין אוֹכְלִין בַּהֲלִיכָתָן מֵאוֹמָן לְאוֹמָן, וּבַחֲזִירָתָן מִן הַגַּת, וּבַחֲמוֹר כְּשֶׁהִיא פּוֹרֶקֶת. גְּמָ׳ אִיבַּעְיָא לְהוּ: עוֹשֶׂה בְּגֶפֶן זֶה, מַהוּ שֶׁיֹּאכַל בְּגֶפֶן אַחֵר? מִמִּין שֶׁאַתָּה נוֹתֵן לְכֵלָיו שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת בָּעֵינַן – וְהָא אִיכָּא, אוֹ דִלְמָא מִמַּה שֶׁאַתָּה נוֹתֵן לְכֵלָיו שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת בָּעֵינַן – וְהָא לֵיכָּא? וְאִם תִּמְצֵי לוֹמַר עוֹשֶׂה בְּגֶפֶן זֶה לֹא יֹאכַל בְּגֶפֶן אַחֵר, שׁוֹר בִּמְחוּבָּר הֵיכִי אָכֵיל? אָמַר רַב שִׁישָׁא בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי: בִּשְׁרָכָא. תָּא שְׁמַע: הָיָה עוֹשֶׂה בִּתְאֵנִים – לֹא יֹאכַל בַּעֲנָבִים. הָא תְּאֵנִים וּתְאֵנִים דּוּמְיָא דִּתְאֵנִים וַעֲנָבִים – אוֹכֵל. וְאִי אָמְרַתְּ: עוֹשֶׂה בְּגֶפֶן זֶה אֵינוֹ אוֹכֵל בְּגֶפֶן אַחֵר, הֵיכִי מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ? אָמַר רַב שִׁישָׁא בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי: בְּמוּדְלֵית. תָּא שְׁמַע: אֲבָל מוֹנֵעַ אֶת עַצְמוֹ עַד שֶׁמַּגִּיעַ לִמְקוֹם הַיָּפוֹת, וְאוֹכֵל. וְאִי אָמְרַתְּ עוֹשֶׂה בְּגֶפֶן זֶה אוֹכֵל בְּגֶפֶן אַחֵר, נֵיזִיל וְנֵיתֵי וְנֵיכוֹל! הָתָם מִשּׁוּם בִּיטּוּל מְלָאכָה לָא קָא מִיבַּעְיָא לַן, כִּי קָא מִבַּעְיָא לַן הֵיכָא דְּאִיכָּא אִשְׁתּוֹ וּבָנָיו, מַאי? תָּא שְׁמַע: וְכוּלָּם לֹא אָמְרוּ אֶלָּא בִּשְׁעַת מְלָאכָה, אֲבָל מִפְּנֵי הָשֵׁב אֲבֵידָה לַבְּעָלִים אָמְרוּ: פּוֹעֲלִים אוֹכְלִים בַּהֲלִיכָתָן מֵאוֹמָן לְאוֹמָן וּבַחֲזִירָתָן מִן הַגַּת. סַבְרוּהָ מְהַלֵּךְ כְּעוֹשֶׂה מַעֲשֶׂה דָּמֵי, וּמִשּׁוּם הָשֵׁב אֲבֵידָה לִבְעָלִים הוּא דְּאָכֵיל, מִדְּאוֹרָיְיתָא לָא אָכֵיל. אַלְמָא עוֹשֶׂה בְּגֶפֶן זֶה אֵינוֹ אוֹכֵל בְּגֶפֶן אַחֵר. לָא, לְעוֹלָם אֵימָא לָךְ: עוֹשֶׂה בְּגֶפֶן זֶה אוֹכֵל בְּגֶפֶן אַחֵר, וּמְהַלֵּךְ לָאו כְּעוֹשֶׂה מַעֲשֶׂה דָּמֵי. אִיכָּא דְּאָמְרִי סַבְרוּהָ מְהַלֵּךְ לָאו כְּעוֹשֶׂה מַעֲשֶׂה דָּמֵי. וְהַיְינוּ טַעְמָא דְּמִדְּאוֹרָיְיתָא לָא אָכֵיל – מִשּׁוּם דְּלָאו כְּעוֹשֶׂה מַעֲשֶׂה דָּמֵי, הָא עוֹשֶׂה מַעֲשֶׂה – אָכֵיל מִדְּאוֹרָיְיתָא, אַלְמָא עוֹשֶׂה בְּגֶפֶן זֶה אוֹכֵל בְּגֶפֶן אַחֵר! לָא. לְעוֹלָם אֵימָא לָךְ: עוֹשֶׂה בְּגֶפֶן זֶה אֵינוֹ אוֹכֵל בְּגֶפֶן אַחֵר,

מתני' ואפילו בכתיפו - דאינו מזיז ידיו ורגליו: גמ' כי שור - דהא אקשת חוסם לנחסם: דש באווזים - דאין להם ידים להשען . וכל משענותם על רגליהן: עד שלא הילכו וכו' - דרכן להטיל ענבים על הגת ודורכין ברגליהם על הגת ועד שלא הילכו בה שתי וערב: אין מלאכתן ניכרת ביין אלא בענבים לפיכך אין שותין יין דהוה ליה עושה במין זה ואוכל במין אחר: מתני' אבל מונע הוא עצמו וכו' - ואוכל כל אכילתו מהן: וכולן לא אמרו - שיאכל אלא בשעה שהוא עוסק במלאכה ולא שישב לו ויאכל לומר הרי מנעתי עצמי עד כאן לא בטלתי לאכול עכשיו אשב לי ואוכל: אבל מפני השב אבידה לבעלים - שלא יבטל ממלאכתו ויאכל: אמרו פועלין אוכלין בהליכתן מאומן לאומן - כשגמרו שורה זו והולכין להתחיל בחבירתה ואע"ג דההיא שעתא לאו שעת מלאכה היא ניחא ליה לבעל הבית בהא: וחמור כשהיא פורקת - בגמרא מפרש לה: גמ' מהו שיאכל בגפן אחר - שיקוץ אשכול גפן יפה וילך למקום שהוא עושה שם ויאכל: ואי אמרת - למה לי למיבעי להא פשיטא דאוכל דאי אינו אוכל שור במחובר דרבינן לעיל דאכיל היכי אכיל הרי מלאכת שור במחובר אי אפשר לו לאכול מגפן שהוא עושה בה שהרי קשור לצמד לפני העגלה והבוצרים עושין בגפן שאצל העגלה ונותנים בעגלה: אי משום הא לא תפשוט אמר רב שישא בשרכא - בזמורה ארוכה מאד ומגעת עד לפני השור: דומיא דתאנים וענבים - שעושה בתאנה זו ואוכל בחברותיה: אמר רב שישא בריה דרב אידי - לעולם תרוייהו בעינן ממין וממה והאי דאיצטריך למיתני תאנים וענבים ודייקת הא תאנים ותאנים אוכל בתאנה המודלת על הגפן או גפן מודלה על תאנה ואשמועינן היה עושה במין זה לא יאכל במין אחר ואע"ג דהוי עסוק בשניהם שהרי צריך להגביה ולהפריד הענפים של זה מזה כשהוא חותך ומיהו לא ממין שאתה נותן הוא הא תאנים ותאנים דומיא דהני כגון המודלת על חבירתה אין צריך להבחין מאיזה מהן יאכל דממין שאתה נותן וממה שאתה נותן הוא דבשניהם הוא עסוק: ליזיל וליתי למקום שהוא עושה - ולמה ליה למנוע: משום ביטול מלאכה - שביטל בהליכתו ובחזירתו: אשתו ובניו מהו - שלא נשכרו אצל בעל הבית וקא מייתו ליה: סברוה - רבנן דבי מדרשא דבעו למיפשט מהא בעיין: מהלך - בצרכי בעל הבית כגון זה בלכתו מאומן לאומן: כעושה מעשה דמי - ויש לו לאכול ואפילו הכי אי לאו דתקון ליה רבנן דניחא ליה לבעל הבית מדאורייתא לא אכיל מפני שהליכתו צורך. גפן שהולך אצלה הוא ואכילתו מענבים שקוצץ מזו שיצא ממנה הוא אלמא עושה בזה אין אוכל בזה: לאו כעושה מעשה דמי - הלכך אי לאו מפני השבת אבידה לא הוה ליה למיכל: הא עושה מעשה - כגון נשא בכתף והולך מזו אל זו ואכיל:

מין במינו נמי אחיזה אין הכנסה לא - תימה כיון דלא איירי קרח אלא בכלאים מנלן לאסור הכנסה מין במינו וי"ל דדייק מדנקט תנא לא יאחוז דלא יכניס הוה ליה למינקט דלא תרביע הכנסה משמע אלא משום הכי נקט אחיזה דלהכנסה לא איצטריך דקים ליה לתנא דאפילו מין במינו אסורה מונשמרת מכל דבר רע דדריש מיניה בפ"ק דע"ז (דף כ:) שלא יסתכל אדם לא בחמור ולא בחמורה לא בחזיר ולא בחזירה לא בעוף ולא בעופפת בשעה שנזקקין זה לזה ולהכי מוקי לא תרביע באחיזה באם אינו ענין: דש באווזין ובתרנגולין לרבי יוסי ברבי יהודה מהו - יש לפרש דמיבעיא ליה בדשין ברגליהן ולא בכנפיהם דאין יכולין לדוש בכנפיהן דאי בכל כחו בעינן האיכא או דלמא ידיו ורגליו בעינן והא ליכא דאין דשין בכנפיהן אי נמי יש לומר דאפילו דשין בכנפיהן מיבעיא ליה דדומיא דשור ממש בעינן וא"ת דמשמע דפשיטא ליה דאי איכא ידיו ורגליו כי שור דאוכל ולא בעי שור ממש וא"כ יליף שור שור משבת וא"כ עוף נמי נילף כדתנן בסוף הפרה (דף נד:) דשוין שור ובהמה חיה ועוף לענין חסימה א"כ מאי מיבעיא ליה וי"ל כיון דבעי רבי יוסי ברבי יהודה דומיא דשור מיבעי ליה דלמא עוף אינו שוה לתור לענין חסימה ומתניתין דהתם כתנא קמא דהכא: שור במחובר היכי משכחת לה - פירש בקונטרס הלא הבהמה אינה יכולה להגיע ולאכול מגפן שעל העגלה שהיא נושאה שהבהמה לפני העגלה ואין נראה לר"י דההוא גפן הוי תלוש ולא מחובר אלא הכי פירושו במחובר היינו כשהוא דש במחובר היכי משכחת לה שיאכל אותן שבלין עצמן שהוא דש דבשלמא שור בתלוש אתי שפיר שכל תבואה התלושה אשר שם חשובה כאגודה אחת ואין צריך לאכול מאותה שהוא דש ממש אבל מחובר כל קלח וקלח חשוב בפני עצמו ומשני בשרכא פירוש בקטניות או בתבואה שהיא ארוכה שיכול לאכול אותן שבלין עצמן שהוא דש: הא עושה מעשה אוכל מן התורה - תימה מנלן למידק הכי דמתניתין לא משמע כלל דלא קתני אלא שאוכל משום השבת אבידה אבל אי לאו משום הכי לא היה אוכל אפילו מהלך כעושה מעשה דמי דעושה בגפן זה אינו אוכל בגפן אחר וי"ל דדייק מדלא נקט במתניתין משום השבת אבידה אמרו הפועלים אוכלים כשמביאים כלים מאומן לאומן דהוו עושין מעשה ומינה הוה ידעינן דאפילו בעושה מעשה אין אוכלים אלא מפני השבת אבידה אלא ודאי מדנקט בהליכתן מאומן לאומן שאין עושין מעשה משמע דאי הוו עבדי מעשה הוו אכלי מדאורייתא: