Bava Metzia 89a

מִכְּדֵי כֹּל מִילֵּי אִיתַנְהוּ בַּחֲסִימָה, דְּיָלְפִינַן ״שׁוֹר״ ״שׁוֹר״ מִשַּׁבָּת. אִם כֵּן, לִכְתּוֹב רַחֲמָנָא: ״לֹא תָּדוּשׁ בַּחֲסִימָה״, שׁוֹר דִּכְתַב רַחֲמָנָא לְמָה לִי? לְאַקּוֹשֵׁי חוֹסֵם לְנֶחְסָם וְנֶחְסָם לְחוֹסֵם. מַה חוֹסֵם אוֹכֵל בִּמְחוּבָּר – אַף נֶחְסָם אוֹכֵל בִּמְחוּבָּר. וּמַה נֶחְסָם אוֹכֵל בְּתָלוּשׁ – אַף חוֹסֵם אוֹכֵל בְּתָלוּשׁ. תָּנוּ רַבָּנַן: ״דַּיִשׁ״, מָה דַּיִשׁ מְיוּחָד – דָּבָר שֶׁגִּידּוּלֵי קַרְקַע, וּבִשְׁעַת גְּמַר מְלָאכָה, וּפוֹעֵל אוֹכֵל בּוֹ – אַף כֹּל שֶׁגִּידּוּלֵי קַרְקַע פּוֹעֵל אוֹכֵל בּוֹ. יָצָא הַחוֹלֵב וְהַמְחַבֵּץ וְהַמְגַבֵּן, שֶׁאֵין גִּידּוּלֵי קַרְקַע וְאֵין פּוֹעֵל אוֹכֵל בּוֹ. לְמָה לִי? מִ״כִּי תָבֹא בְּכֶרֶם רֵעֶךָ״ נָפְקָא. אִיצְטְרִיךְ: סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא, הוֹאִיל וּכְתִיב ״קָמָה״, לְרַבּוֹת כׇּל בַּעֲלֵי קֹמָה, לְרַבּוֹת נָמֵי מִידֵּי דְּלָאו גִּדּוּלֵי קַרְקַע נִינְהוּ, קָא מַשְׁמַע לַן. תַּנְיָא אִידַּךְ: ״דַּיִשׁ״ – מָה דַּיִשׁ מְיוּחָד, דָּבָר שֶׁבִּשְׁעַת גְּמַר מְלָאכָה פּוֹעֵל אוֹכֵל בּוֹ – אַף כֹּל שֶׁהוּא בִּשְׁעַת גְּמַר מְלָאכָה פּוֹעֵל אוֹכֵל בּוֹ. יָצָא הַמְנַכֵּשׁ בְּשׁוּמִים וּבִבְצָלִים, הוֹאִיל וְאֵין גְּמַר מְלָאכָה – אֵין פּוֹעֵל אוֹכֵל בָּהֶם. לְמָה לִי? מִ״וְאֶל כֶּלְיְךָ לֹא תִתֵּן״ נָפְקָא! לָא צְרִיכָא, אַף עַל גַּב דְּקָא מְשַׁלֵּיף קַטִּינֵי מִבֵּינֵי אַלִּימֵי. תַּנְיָא אִידַּךְ: ״דַּיִשׁ״, מָה דַּיִשׁ מְיוּחָד, דָּבָר שֶׁלֹּא נִגְמְרָה מְלַאכְתּוֹ לְמַעֲשֵׂר פּוֹעֵל אוֹכֵל בּוֹ – אַף כׇּל שֶׁלֹּא נִגְמְרָה מְלַאכְתּוֹ לְמַעֲשֵׂר פּוֹעֵל אוֹכֵל בּוֹ. יָצָא הַבּוֹדֵל בִּתְמָרִים וּבִגְרוֹגְרוֹת, הוֹאִיל וְנִגְמְרָה מְלַאכְתּוֹ לְמַעֲשֵׂר – אֵין פּוֹעֵל אוֹכֵל בּוֹ. וְהָתַנְיָא: הַבּוֹדֵל בִּתְמָרִים וּבִגְרוֹגְרוֹת פּוֹעֵל אוֹכֵל בּוֹ! אָמַר רַב פָּפָּא: כִּי תַּנְיָא הָהִיא – בְּתוּחְלָנֵי. תַּנְיָא אִידַּךְ: ״דַּיִשׁ״, מָה דַּיִשׁ מְיוּחָד, דָּבָר שֶׁלֹּא נִגְמְרָה מְלַאכְתּוֹ לְחַלָּה וּפוֹעֵל אוֹכֵל בּוֹ – אַף כׇּל דָּבָר שֶׁלֹּא נִגְמְרָה מְלַאכְתּוֹ לְחַלָּה פּוֹעֵל אוֹכֵל בּוֹ. יָצָא הַלָּשׁ וְהַמְקַטֵּף וְהָאוֹפֶה שֶׁנִּגְמְרָה מְלַאכְתּוֹ לְחַלָּה, דְּאֵין פּוֹעֵל אוֹכֵל בּוֹ. וַהֲלֹא נִגְמְרָה מְלַאכְתּוֹ לְמַעֲשֵׂר! לָא קַשְׁיָא: בְּחוּצָה לָאָרֶץ עָסְקִינַן, דְּלֵיכָּא מַעֲשֵׂר. אִי הָכִי, חַלָּה נָמֵי לֵיכָּא! אֶלָּא לְעוֹלָם בָּאָרֶץ, וְלָא קַשְׁיָא: בְּשֶׁבַע שֶׁכִּיבְּשׁוּ וּבְשֶׁבַע שֶׁחִילְּקוּ, דְּאָמַר מָר: שֶׁבַע שֶׁכִּיבְּשׁוּ וְשֶׁבַע שֶׁחִילְּקוּ נִתְחַיְּיבוּ בְּחַלָּה וְלֹא נִתְחַיְּיבוּ בְּמַעֲשֵׂר. מִידֵּי מַעֲשֵׂר קָא גָרֵים? גְּמַר מְלָאכָה קָא גָרֵים! אֶלָּא אָמַר רָבִינָא: כְּרוֹךְ וּתְנִי. ״דַּיִשׁ״, מָה דַּיִשׁ מְיוּחָד – דָּבָר שֶׁלֹּא נִגְמַר מְלַאכְתּוֹ לְמַעֲשֵׂר וּלְחַלָּה וּפוֹעֵל אוֹכֵל בּוֹ, אַף כׇּל שֶׁלֹּא נִגְמַר מְלַאכְתּוֹ לְמַעֲשֵׂר וּלְחַלָּה פּוֹעֵל אוֹכֵל בּוֹ. אִיבַּעְיָא לְהוּ: פּוֹעֵל, מַהוּ שֶׁיְּהַבְהֵב בָּאוּר וְיֹאכַל, מִי הָוֵי כַּעֲנָבִים וְדָבָר אַחֵר אוֹ לָא? תָּא שְׁמַע: רַשַּׁאי בַּעַל הַבַּיִת לְהַשְׁקוֹת פּוֹעֲלִים יַיִן כְּדֵי שֶׁלֹּא יֹאכְלוּ עֲנָבִים הַרְבֵּה, רַשָּׁאִין פּוֹעֲלִין לְטַבֵּל פִּיתָּם בְּצִיר כְּדֵי שֶׁיֹּאכְלוּ עֲנָבִים הַרְבֵּה!

מכדי כל מילי איתנהו בחסימה - כלומר על כרחך שור לאו דוקא וכל שאר בהמות איתנהו בתורת חסימה דילפינן שור שור משבת בפרק שור שנגח את הפרה (ב"ק דף נד:) דגבי שבת כתיב וכל בהמתך וכיון דשור לאו דוקא למה לי דכתביה רחמנא ליכתוב לא תדוש בחסימה: לאקושי חוסם לנחסם - אדם לשור ושור לאדם לענין אכילת פועלין: בשעת גמר מלאכה - זו היא שעת גמרו: המחבץ - מיני חריצי חלב: שבשעת גמר מלאכה - ועכשיו הוא גומר מלאכתו ומתניתין לאחר גמר מלאכה קאמר דאין אוכלין כגון נתפרסו עיגולין: המנכש - קא ס"ד שעוקר מביניהן שאינן יפות: דקא משליף קטיני - יש בבצלין שמסתרסין ולא יהו גסים לעולם וקורין אותם בלע"ז ציב"ש ועוקרין אותן מבין הגדולים להרחיב מקום ולהתפשט דאיכא השתא נתינה לכליו של בעל הבית ולא ממעט מאל כליך לא תתן וממעט להו מדיש דלאו שעת גמר מלאכה הוא דעיקר פעולה משום תקון גדולין הוא שהם מחוברין ועומדין: הבודל בתמרים ובגרוגרות - שמדובקות זו בזו ומבדילן במגריפה: בתוחלני - תמרים רעים שאין מתבשלין באילן ומכניסן לקיום בכלי של כפות תמרים ושמן חותלות ומתחממות ומתבשלות וקודם שנתבשלו קאמר דהבודל מהן פועל אוכל בהן דלא נגמרה למעשר: הלש - משנתן המים וגילגל נתחייב בחלה ועדיין צריכה ללוש ולשוף ולבעוט הרבה: והמקטף - עורך וטח פניה: ותיפוק ליה משום מעשר - והלא נגמרה מלאכתו למעשר וטחינה והרקדה דמקמי לישה נמי לא אכיל: נתחייבו בחלה ולא נתחייבו במעשר - (בפ"ק דקדושין) [ספרי פרשת שלח] דכתיב בבואכם אל הארץ שינה הכתוב ביאה זו מכל ביאות שבתורה שנאמר בהן כי תבואו וכאן נאמר בבואכם. משנכנסו לארץ נתחייבו בחלה אבל במעשר לא נתחייבו אלא לאחר ירושה וישיבה דכתיב עשר תעשר וכתיב בתריה במקום אשר יבחר עד שנבחרה שילה לא נתחייבו והיינו לאחר כיבוש וחילוק כדכתיב ביהושע וכל ימי כיבוש וחילוק היה אהל מועד בגלגל י"ד שנים כדאמר [בזבחים] (דף קיח:): מידי חיוב מעשר קא גרים - לסלק את הפועלין מדין אכילה: גמר מלאכה קא גרים - כדיליף מדיש לא שנא בזמן מעשר ול"ש בלא זמן מעשר דמעשר גבי אכילת פועל לא כתיב: אמר רבינא כרוך ותני - הנך תרתי מתניתין דלעיל לא תיתננהו לחודא למיתני בקמייתא מה דיש מיוחד דבר שלא נגמר מלאכתו למעשר דא"כ שמע מינה הא נגמרה למעשר לא אכיל וקשיא בתרייתא אלא כרוך ותני חדא מה דיש מיוחד שלא נגמר מלאכתו למעשר ולחלה שהן דברים הנהוגין בו אף כל שלא נגמרה מלאכתו לדבר הנהוג בו אם למעשר לחודיה למעשר אם לחלה לחלה יצא הבודל בתמרים דנגמר למעשר ואין בהם דבר מאוחר ממנו ויצא הלש שנגמרה מלאכתו למאוחר שבו: מהו שיהבהב באור - את המלילות והאור ממתק טעמו וכן הענבים:

גידולי קרקע יצא החולב כו' - בריש בכל מערבין (עירובין דף כז:) חשיב בעלי חיים גידולי קרקע דדריש ונתתה הכסף בבקר ובצאן מה הפרט מפורש פרי מפרי וגידולי קרקע התם קרי להו גידולי קרקע לפי שניזונין מן הקרקע אבל הכא מפיק שפיר חולב ומגבן דלא הוי בכלל דיש שהוא גודל וצומח מן הקרקע: ס"ד אמינא הואיל וכתיב קמה קמה שתי פעמים - ותימה הא איצטריך חד לרבות כל בעלי קמה וחד לרבות אדם בתלוש וי"ל דה"ק סד"א דלא נדרוש חד מהנך דרשות דלעיל אבל נדרוש לרבות חולב דמסתבר טפי למדרש הכי ולספרים דגרסי הואיל וכתיב קמה לרבות כל בעלי קמה נרבה נמי הא א"ש טפי דמכל בעלי קמה משמע שפיר בעלי חיים שהם בעלי קומה ותימה אכתי נרבה מקמה דבר שאין גידולו מן הארץ כגון חולב וכי תימא דיש דכתב רחמנא ל"ל איצטריך לרבות תלוש דאי לא כתיב דיש אלא לא תחסום שור במלאכה הוה מוקמינא ליה דוקא במחובר דומיא דפועל דה"נ פריך ל"ל דיש להוציא חולב מכי תבא נפקא דוקא במחובר אלמא אית לן לאוקמי שור דומיא דאדם ועוד דאיצטריך דיש לכמה דרשות דבסמוך: יצא המנכש בבצלים - נראה דאי לאו ואל כליך לא תתן לא הוה דרשינן מדיש אלא מה דיש מיוחד שלא נגמרה מלאכתו למעשר אבל לשעת גמר מלאכתו שאין צריך לקרקע לא הוה דרשינן ליה אבל השתא דכתב ואל כליך למדרש בשעת גמר מלאכה דרשינן נמי מדיש להני: והבודל בתמרים - אע"פ דליכא מעשר אלא מדרבנן חשיבא גמר מלאכתן למעשר כיון דאי הוה בהו מעשר מדאורייתא הוה אזלינן בתר גמר מלאכתו למעשר: יצא הלש המקטף והאופה - תימה לר"י דבשלמא אופה איצטריך למיתני אע"ג דתנא לש משום דמשכחת דחייב בחלה אפילו לא לש ע"י אפייה דאמרינן בפרק כל שעה (פסחים דף לז. ע"ש) הדובשנין והאיסקריטין כו' אפאן באילפס פטורין בתנור חייבין אלא מקטף אמאי תני לה וכי יש מקטף בלא לישה: אי הכי חלה נמי לא - דחלה בחוצה לארץ לא הויא אלא מדרבנן כדמוכח בפ' עד כמה (בכורות דף כז.): מידי מעשר קגרים גמר כו' - דכיון דאם היו חייבין במעשר הוה חשיב גמר מלאכה למעשר אחר המירוח והיינו הולכים בתר אותה גמר מלאכה כי אין חייבין נמי לא הוי פחות וניזיל בתרה ואמאי אזלינן בתר חלה: אמר רבינא כרוך ותני - דהשתא דקתני בחדא למעשר ולחלה מוכח שפיר דלא נקט למעשר אלא לאפוקי היכא דלא שייך חלה כגון בודל בתמרים אבל היכא דשייך חלה לא חשיב אלא שנגמרה מלאכתה לחלה אבל כי הוה בחדא ברייתא למעשר לחוד הוה משמע דבכ"מ אזלינן בתר. גמר מלאכה למעשר: פועל מהו שיהבהב - פי' בקונטרס שאור ממתקו ובעי אם שרי להבהב ולמתוק שע"י כן יאכל יותר אי הוה כענבים ודבר אחר או לא וקשה לר"ת דמאי קאמר בסמוך מפריק ע"ג סלע מאי מתוקי פירא איכא היכא ס"ד דמקשה דליכא מתוקי פירא א"כ למה מפריך ועוד למאי דמסיק הכא דלא יספות במלח הוה משום מעשר הא לאו הכי שרי לספות במלח א"כ כ"ש דשרי להבהב דספיתא במלח דמיא טפי לענבים ודבר אחר מהבהוב כדמוכח בסמוך ומתוך הסוגיא משמע שלא פשט כלום ונראה לר"ת דבראוי לאכילה פשיטא ליה דשרי הבהוב דלא הוי אלא בסומי פירא אלא באותן שאינן ראויין לאכילה אלא ע"י הדחק ומהבהבן כדי שיהיו טובים לאכול מבעיא ליה אי הוי כענבים ודבר אחר כיון דע"י הבהוב אוכל הרבה או דלמא לא שנא הבהוב זה מהבהוב בפירות מתוקים דשרי ופשיט מרשאים פועלים לטבל פתן בציר וסבר השתא בפועלין שאין יכולין לאכול אלא ע"י הדחק ומדמי ליה לאוכל שאינו ראוי אלא ע"י הדחק ומיהו לישנא דשיאכלו ענבים הרבה משמע שיכולין לאכול בלאו הכי ותו פשיט מאוכלין בראשי אומניות ובלבד שלא יהבהבו ולא קאי אראשי אומניות דהנהו שרי להבהב שראוין לאכילה אלא ובלבד שלא יהבהבו בדברים שאינם ראויים לאכילה קאמר והשתא קאמר שפיר מאי מתוקי פירא איכא דעל ידי הפרכה לא יתקנו יותר אותן שאינן ראויין לאכילה דאינן אלא למתק אותן שכבר היו ראויין והא פשיטא דשרי וא"כ משום ביטול מלאכה הוא דקאסרה ברייתא ואתי נמי שפיר הא דקאמר רבא לא יספות במלח משום מעשר אבל אי לאו הכי שרי היינו בראויין לאכילה אבל בשאינם ראויים לאכילה מיבעיא לן הבהוב וספיתא פשיטא לן דהוי כענבים וד"א כדקאמר מעיקרא ונראה לר"י דלפי' ר"ת לא אסור ענבים וד"א אלא דוקא באין ראויין ואתי שפיר הא דקאמר דמלח כענבים וד"א היינו דוקא באין ראויין דבראויין שרי כדמשמע במילתיה דרבא ויש ליישב שיטת הקונט' דמה שהקשה דאי ליכא מיתוק אמאי מפרך איכא למימר מפרך ומשבר לחתיכות קטנות כדי שיוכל לתת בפיו במעט מעט דשרי לספות במלח לרבא אי לאו משום מעשר משום שנתן לו בעה"ב רשות לאכול דבהכי איירי וברייתא נמי דשרי לספות באחת אחת היינו משום דמיירי בקצץ:

בבא מציעא פט.

Navigate the library