בבא מציעא נח.

פרק ד׳ · הזהב

Bava Metzia 58a · Chapter 4: HaZahav

נִשְׁבָּעִין לַגִּזְבָּרִין, וְאִם לָאו – נִשְׁבָּעִין לִבְנֵי הָעִיר, וּבְנֵי הָעִיר שׁוֹקְלִין אֲחֵרִים תַּחְתֵּיהֶן. נִמְצְאוּ, אוֹ שֶׁהֶחְזִירוּם הַגַּנָּבִים – אֵלּוּ וְאֵלּוּ שְׁקָלִים הֵם, וְאֵין עוֹלִין לָהֶם לַשָּׁנָה הַבָּאָה. אָמַר שְׁמוּאֵל: הָכָא בְּנוֹשֵׂא שָׂכָר עָסְקִינַן, וְנִשְׁבָּעִין לִיטּוֹל שְׂכָרָן. אִי הָכִי, נִשְׁבָּעִין לַגִּזְבָּרִין? לִבְנֵי הָעִיר מִבְּעֵי לֵיהּ! אָמַר רַבָּה: נִשְׁבָּעִין לִבְנֵי הָעִיר בְּמַעֲמַד גִּזְבָּרִין, כִּי הֵיכִי דְּלָא נִחְשְׁדִינְהוּ, וְאִי נָמֵי, כִּי הֵיכִי דְּלָא לִקְרוֹ לְהוּ ״פּוֹשְׁעִים״. וְהָא נִגְנְבוּ אוֹ שֶׁאָבְדוּ קָתָנֵי, וְשׁוֹמֵר שָׂכָר בִּגְנֵיבָה וַאֲבֵידָה חַיּוֹבֵי מִיחַיַּיב! וְהָכָא נָמֵי, נְהִי דְּשַׁלּוֹמֵי לָא מְשַׁלְּמִי, אַגְרַיְיהוּ מִיהָא לַפְסֵיד. אָמַר רַבָּה: נִגְנְבוּ – בְּלִסְטִים מְזוּיָּין, אָבְדוּ – שֶׁטָּבְעָה סְפִינָתוֹ בַּיָּם. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: הָא מַנִּי? רַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא, דְּאָמַר: קָדָשִׁים שֶׁחַיָּיב בְּאַחְרָיוּתָן – יֵשׁ לָהֶן אוֹנָאָה, וְנִשְׁבָּעִין עֲלֵיהֶם. הָתִינַח עַד שֶׁלֹּא נִתְרְמָה הַתְּרוּמָה. מִשֶּׁנִּתְרְמָה הַתְּרוּמָה, קָדָשִׁים שֶׁאֵינוֹ חַיָּיב בְּאַחְרָיוּתָן נִינְהוּ, דְּתַנְיָא: תּוֹרְמִין עַל הָאָבוּד, וְעַל הַגָּבוּי, וְעַל הֶעָתִיד לִגָּבוֹת. אֶלָּא אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: שְׁבוּעָה זוֹ תַּקָּנַת חֲכָמִים הִיא, שֶׁלֹּא יְהוּ בְּנֵי אָדָם מְזַלְזְלִים בַּהֶקְדֵּשׁוֹת. נוֹשֵׂא שָׂכָר אֵינוֹ מְשַׁלֵּם. רָמֵי לֵיהּ רַב יוֹסֵף בַּר חָמָא לְרַבָּה: תְּנַן, נוֹשֵׂא שָׂכָר אֵינוֹ מְשַׁלֵּם, וּרְמִינְהוּ: הַשּׂוֹכֵר אֶת הַפּוֹעֵל לִשְׁמוֹר אֶת הַפָּרָה, לִשְׁמוֹר אֶת הַתִּינוֹק, לִשְׁמוֹר אֶת הַזְּרָעִים – אֵין נוֹתְנִים לוֹ שְׂכַר שַׁבָּת, לְפִיכָךְ אֵין אַחְרָיוּת שַׁבָּת עָלָיו. הָיָה שְׂכִיר שַׁבָּת, שְׂכִיר חֹדֶשׁ, שְׂכִיר שָׁנָה, שְׂכִיר שָׁבוּעַ – נוֹתְנִין לוֹ שְׂכַר שַׁבָּת, לְפִיכָךְ אַחְרָיוּת שַׁבָּת עָלָיו. מַאי לָאו לְשַׁלֵּם? לָא, לְהַפְסִיד שְׂכָרוֹ. אִי הָכִי, רֵישָׁא דְּקָתָנֵי: ״אֵין אַחְרָיוּת שַׁבָּת עָלָיו״ – הָכִי נָמֵי דִּלְהַפְסִיד שְׂכָרוֹ? וּמִי אִית לֵיהּ שְׂכַר שַׁבָּת? וְהָא קָתָנֵי: ״אֵין נוֹתְנִין לוֹ שְׂכַר שַׁבָּת״! אִשְׁתִּיק. אֲמַר לֵיהּ: מִידֵּי שְׁמִיעַ לָךְ בְּהָא? אֲמַר לֵיהּ: הָכִי אָמַר רַב שֵׁשֶׁת, בְּשֶׁקָּנוּ מִיָּדוֹ. וְכֵן אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, בְּשֶׁקָּנוּ מִיָּדוֹ. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: קָדָשִׁים שֶׁחַיָּיב בְּאַחְרָיוּתָן – יֵשׁ לָהֶן אוֹנָאָה. וְשֶׁאֵינוֹ חַיָּיב בְּאַחְרָיוּתָן – אֵין לָהֶן אוֹנָאָה. תָּנֵי תַּנָּא קַמֵּיהּ דְּרַבִּי יִצְחָק בַּר אַבָּא: קָדָשִׁים שֶׁחַיָּיב בְּאַחְרָיוּתָן, חַיָּיב, שֶׁאֲנִי קוֹרֵא בָּהֶן: ״בַּה׳ וְכִחֵשׁ״. וְשֶׁאֵינוֹ חַיָּיב בְּאַחְרָיוּתָן, פָּטוּר, שֶׁאֲנִי קוֹרֵא בָּהֶן: ״בַּעֲמִיתוֹ וְכִחֵשׁ״. אֲמַר לֵיהּ: כְּלַפֵּי לְיָיא?!

נשבעין לגזברים - שלא פשעו בהן שהן בעלי הדין דמכיון שתרמו את הלשכה אין אחריות אבידה על הבעלים אלא על ההקדש כדאמרינן לקמן תורמין על האבוד שיהא חלק בקופות הללו למי ששלח שקלו ואבד ואינו יודע עכשיו שאבד: ואם לאו - שנודע להם מקודם לכן שוב אין תורמין עליהם אלא על מנת שישלחו להם אחרים תחתיהם לפיכך בני העיר הן בעלי הדין של שלוחים: נמצאו - קאי אאבדו: שהחזירום - קאי אנגנבו: אלו ואלו שקלים הם - דכיון דקדוש קדוש: הכא בנושא שכר עסקינן - כלומר שבועה זו לא ליפטר מתשלומין היא דלאו שומר חנם נשבע על הפשיעה ולא נושא שכר משלם גניבה ואבידה כי מתני' ושבועה זו. כדי ליטול שכרן נשבעין שאינן ברשותן וגובין שכרן מן בני העיר ולקמיה פריך והא כיון דשומר שכר יש עליו לשומרו מגניבה ואבידה ולא שמר לא השלים עבודתו אין לו ליטול שכר: נשבעים לגזברים - בתמיה והלא אין שכרן אלא על בני העיר: נשבעים לבני העיר - ליטול שכרן ובמעמד הגזברים מפני שההפסד על ההקדש: והכא נמי נהי דשלומי לא משלמי - דאימעיט הקדשות מתשלומי שומרים: אגרייהו מיהא לפסיד - שהרי נשתעבדו לשומרן מגניבה ואבידה ועל מנת כן היו נוטלין שכר והרי לא השלימו מלאכתן: בלסטים מזוין - דאונס הוי ולשמירה זו לא קבלו עליהם: הא מני ר"ש היא - במסכת שבועות (דף מב:): יש להן אונאה - בכדי גרס לה ומאן דגריס לה. לא ידע שאמר ר"ש בהדיא לגבי שבועה והוצרך ללמדה ממשנתנו: שחייב באחריות - שהמפקיד חייב באחריות הלכך כדידיה דמי לר"ש והכא נמי חייבין כל בני העיר לשקול אחרים תחתיהן: תורמין על האבוד - כשהיו ממלאים שלש קופות מכסף הלשכה והיא תרומה ליקח מכסף הקופות כל קרבנות צבור ותורמין אותן ע"מ שיהו שלש קופות ראש ותרומה לשיריים שיהו אותן שהביאו שקלים הנשארים בלשכה זוכים בתרומת הקופה להיות הקרבנות גם עליהם ותורמין אותן אע"פ ששלח שקלו ואבד לו ואין ידוע לו: ועל הגבוי - ועודנו בדרך: ועל העתיד לגבות - מי שנאנס ולא שלח שקלו באדר היה משלחו כל השנה כולה ונותנין בשופר שכתוב עליו תקלין חדתין והלשכה היתה נתרמה ג' פעמים בשנה בפרוס הפסח ובפרוס עצרת ובפרוס החג וכשמגיע זמן לתרום נותנין מעות השופר בלשכה ותורמין וכשתורמין תרומה ראשונה מתנין אף על העתיד לגבות וגם בשניה ובשלישית והמביא אחר שנתרמה השלישית נותנו לשופר ששמו תיקלין עתיקין ונופל לשירי הלשכה ומהן באין חומת העיר ומגדלותיה: אלא אר"א - לעולם שבועה זו ליפטר מן התשלומין היא ובשומר חנם ודקשיא לך מתני' דאורייתא פטור לגמרי ורבנן הוא דתקון לה שלא יזלזלו בהקדשות בשמירתן: השוכר את הפועלים - גזבר של הקדש ששכר פועלים משל הקדש: לשמור את הפרה - אדומה שלקחוה ושומרין אותה שלא תיפסל בעליית עול או במום: לשמור את התינוקות - שלא יטמאו שהיו מגדלין אותן לפרה בחצירות הבנויות בסלעים ותחתיהן חלל כדאמרינן בסוכה בהישן תחת המטה (דף כא.) לפי שעשו מעלה בכהן השורף את הפרה שתהא פרישתו בטהרה ואין אחיו הכהנים נוגעין בו כל שבעה כדאמרינן בסדר יומא (דף ח:) והתינוקות הללו שלא נטמאו מעולם ממלאים מים למקדשין ומזין עליו כל שבעה: ולשמור הזרעים - שדה המבכרת וזרועה לעומר קודם לפסח שבעים יום כדאמרינן במנחות (דף פה.) אי נמי בשביעית ספיחים לעומר ושתי הלחם: אין נותנין לו שכר שבת - אם שכיר יום הוא: לפיכך אין אחריות שבת עליו - אם אירע בהן קלקול בשבת אין חייב לשלם: שכיר שבת - שבוע: שכיר שבוע - שמיטה שלימה: נותנין לו שכר שבת - שנבלע בשכר שאר הימים ואינו מפורש לשבת: בשקנו מידו - שאם יקלקל שמירתו ישלם הא ודאי שלם שהרי הוריד עצמו לכך ושיעבד נכסיו: תני תנא - לענין שבועת הפקדון אשם גזילות: קדשים שהבעלים חייבין באחריותן - כגון דאמר הרי עלי והפרישן והפקידן לזה וכפר ונשבע והודה חייב קרבן שבועה: שאני קורא בהן בה' וכחש - קס"ד טעם דחיובא משום דהן של גבוה קרינן בהו ומעלה מעל בה' וכחש: ושאינן חייבין הבעלים באחריותן פטור - הנשבע שאני קורא בהן בעמיתו וכחש מפני שהם קרוין של עמיתו ודעמיתו פטור דבעינן בה': כלפי לייא - כלפי היכן הדבר נוטה. לייא היכא כגון (ברכות דף נח.): חצבי לנהרא כגני לייא:

נשבעין לגזברים - פרש"י אם משנתרמה התרומה באו לדין נשבעים לגזברים דתנן תורמין על האבוד משמע שרוצה לפרש תורמין על האבוד שאבדו שליח קודם שנתרמה אך לא באו לדין אלא אחר שתרמו וקשה לפירושו דהוה ליה זו ואין צ"ל זו דכ"ש על הגבוי שלא נאבד שתורמין עליו וגם הפשט לא מיירי בבואם לדין ויש לפרש תורמין על האבוד שבא ליד הגזבר ונאבד קודם שתרמו כיון שהגיע ליד הגזבר ועל הגבוי ועודנו ביד השליח בדרך תורמין אע"ג שנאבד אחר שתרמו ועל העתיד לגבות אחר זמן ולשולחו לגזבר אע"פ שבשעת הרמה לא נתנה עדיין לשליח ובפרק בתרא דכתובות (ד' קח. ושם ד"ה ועל) גבי מודר הנאה דפריך בשלמא שוקל שקלו דתנן תורמין על האבוד כו' פירוש אותו שנאבד משליח אחר שתרמו דאין זה הנאה כיון שהוא פטור ולא כפרש"י דהתם דפי' דמעתיד לגבות מוכיח דתורמין אע"פ שלא יגבה לעולם ואין משמע כן בשמעתין: דתנן תורמין על כו' - דתניא גרסינן דאין זו משנה בשקלים ותימה אמאי לא מוכח מגופא דאינו חייב באחריות מדקאמר נשבעין לגזברין ולא לבני העיר: לשמור הזרעים - וא"ת והיאך מותר לעומר כיון ששומר הא כתיב (יחזקאל מה) ממשקה ישראל מן המותר לישראל ודרשינן (ת"כ פ' בהר) ואת ענבי נזיריך לא תבצור מן המשומר אי אתה בוצר אבל אתה בוצר מן ההפקר משמע דאסור אם ליקט מן המשומר וכי תימא אינו אסור כי אם לבצור אבל אם עבר ובצר שרי לאכול הא אפילו מן ההפקר אסור לבצור דבצירה תולדה דקצירה כדאמרינן בריש מועד קטן (ד' ג.) וי"ל שלא היה מוחה לעולם מליקח רק שהיה מודיען שיחדום לעומר ומעצמן היו נמנעין מליקח: אמר רבי יוחנן בשקנו מידו - וא"ת דבפ' הפועלים (לקמן בבא מציעא ד' צד. ע"ש) תנא מתנה שומר חנם להיות כשואל להתחייב באונסין ופריך במאי מתנה בדברים ומשני אמר שמואל בשקנו מידו ור' יוחנן אמר אפילו תימא לא קנו מידו בההוא הנאה דקא מהימן ליה גמר ומשעבד נפשיה א"כ מאי בעי קנין וי"ל דהכא דפטור אפי' משבועה לא משעבד נפשיה בלא קנין אי נמי התם כיון שמתחייב כשואל סבורים העולם שהשאיל לו ובההיא הנאה משעבד נפשיה: