בבא מציעא לו.

פרק ג׳ · המפקיד

Bava Metzia 36a · Chapter 3: HaMafkid

פְּעָמִים שֶׁשְּׁנֵיהֶם בְּאָשָׁם. פְּעָמִים שֶׁהַשּׂוֹכֵר בְּחַטָּאת וְהַשּׁוֹאֵל בְּאָשָׁם, פְּעָמִים שֶׁהַשּׂוֹכֵר בְּאָשָׁם וְהַשּׁוֹאֵל בְּחַטָּאת. הָא כֵּיצַד? כְּפִירַת מָמוֹן – אָשָׁם. בִּיטּוּי שְׂפָתַיִם – חַטָּאת. פְּעָמִים שֶׁשְּׁנֵיהֶם בְּחַטָּאת – כְּגוֹן שֶׁמֵּתָה כְּדַרְכָּהּ, וְאָמְרוּ נֶאֶנְסָה. שׂוֹכֵר דְּבֵין כָּךְ וּבֵין כָּךְ מִיפְּטַר פָּטוּר בְּחַטָּאת, שׁוֹאֵל דְּבֵין כָּךְ וּבֵין כָּךְ חַיּוֹבֵי מִיחַיַּיב בְּחַטָּאת. פְּעָמִים שֶׁשְּׁנֵיהֶם בְּאָשָׁם – כְּגוֹן שֶׁנִּגְנְבָה, וְאָמְרוּ מֵתָה מֵחֲמַת מְלָאכָה, דְּתַרְוַיְיהוּ קָא כָפְרִי מָמוֹנָא, דְּהָא מִיחַיְּיבִי, וְקָא פָטְרִי נַפְשַׁיְיהוּ. שׂוֹכֵר בְּחַטָּאת וְשׁוֹאֵל בְּאָשָׁם – כְּגוֹן שֶׁמֵּתָה כְּדַרְכָּהּ, וְאָמְרוּ מֵתָה מֵחֲמַת מְלָאכָה. שׂוֹכֵר דְּבֵין כָּךְ וּבֵין כָּךְ מִיפְּטַר פָּטוּר – חַיָּיב בְּחַטָּאת. שׁוֹאֵל דְּמִיחַיַּיב בְּמֵתָה כְּדַרְכָּהּ, וְקָא פָטַר נַפְשֵׁיהּ בְּמֵתָה מֵחֲמַת מְלָאכָה – בְּאָשָׁם. שׂוֹכֵר בְּאָשָׁם וְשׁוֹאֵל בְּחַטָּאת – כְּגוֹן שֶׁנִּגְנְבָה וְאָמְרוּ מֵתָה כְּדַרְכָּהּ. שׂוֹכֵר הוּא דְּמִיחַיַּיב בִּגְנֵיבָה וַאֲבֵידָה, וְקָא פָטַר נַפְשֵׁיהּ בְּמֵתָה כְּדַרְכָּהּ – בְּאָשָׁם. שׁוֹאֵל דְּבֵין כָּךְ וּבֵין כָּךְ חַיּוֹבֵי מִיחַיַּיב – בְּחַטָּאת. מַאי קָא מַשְׁמַע לַן? לְאַפּוֹקֵי מִדְּרַבִּי אַמֵּי, דְּאָמַר: כׇּל שְׁבוּעָה שֶׁהַדַּיָּינִים מַשְׁבִּיעִים אוֹתָהּ – אֵין חַיָּיבִין עָלֶיהָ מִשּׁוּם שְׁבוּעַת בִּיטּוּי, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אוֹ נֶפֶשׁ כִּי תִשָּׁבַע לְבַטֵּא בִשְׂפָתַיִם״ ״כִּי תִשָּׁבַע״ מֵעַצְמָהּ. קָא מַשְׁמַע לַן דְּלָא כְּרַבִּי אַמֵּי. אִתְּמַר: שׁוֹמֵר שֶׁמָּסַר לְשׁוֹמֵר, רַב אָמַר: פָּטוּר, וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: חַיָּיב. אָמַר אַבָּיֵי, לְטַעְמֵיהּ דְּרַב, לָא מִבַּעְיָא שׁוֹמֵר חִנָּם שֶׁמָּסַר לְשׁוֹמֵר שָׂכָר דְּעַלּוֹיֵי עַלְּיַיהּ לִשְׁמִירָתוֹ, אֶלָּא אֲפִילּוּ שׁוֹמֵר שָׂכָר שֶׁמָּסַר לְשׁוֹמֵר חִנָּם, דְּגָרוֹעֵי גָּרְעַהּ לִשְׁמִירָתוֹ – פָּטוּר. מַאי טַעְמָא? דְּהָא מְסָרָהּ לְבֶן דַּעַת. וּלְטַעְמֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן, לָא מִיבַּעְיָא שׁוֹמֵר שָׂכָר שֶׁמָּסַר לְשׁוֹמֵר חִנָּם דְּגָרוֹעֵי גָּרְעַהּ לִשְׁמִירָתוֹ, אֶלָּא אֲפִילּוּ שׁוֹמֵר חִנָּם שֶׁמָּסַר לְשׁוֹמֵר שָׂכָר, דְּעַלּוֹיֵי עַלְּיַיהּ לִשְׁמִירָתוֹ – חַיָּיב. דְּאָמַר לֵיהּ: ״אֵין רְצוֹנִי שֶׁיְּהֵא פִּקְדוֹנִי בְּיַד אַחֵר״. אָמַר רַב חִסְדָּא: הָא דְּרַב לָאו בְּפֵירוּשׁ אִתְּמַר, אֶלָּא מִכְּלָלָא. דְּהָנְהוּ גִּינָּאֵי, דְּכֹל יוֹמָא הֲווֹ מַפְקְדִי מָרַיְיהוּ גַּבַּהּ דְּהַהִיא סָבְתָּא. יוֹמָא חַד אַפְקְדֻינְהוּ לְגַבֵּי חַד מִינַּיְיהוּ, שְׁמַע קָלָא בֵּי הִלּוּלָא נְפַק אֲזַל. אַפְקְדִינְהוּ לְגַבַּהּ דְּהַהִיא סָבְתָּא, אַדַּאֲזַל וַאֲתָא אִגְּנוּב מָרַיְיהוּ. אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב וּפַטְרֵיהּ, מַאן דַּחֲזָא סָבַר מִשּׁוּם שׁוֹמֵר שֶׁמָּסַר לְשׁוֹמֵר פָּטוּר. וְלָא הִיא, שָׁאנֵי הָתָם דְּכֹל יוֹמָא נָמֵי אִינְהוּ גּוּפַיְיהוּ גַּבַּהּ דְּהַהִיא סָבְתָּא הֲווֹ מַפְקְדִי לְהוּ. יָתֵיב רַבִּי אַמֵּי וְקָאָמַר לַהּ לְהָא שְׁמַעְתָּא. אֵיתִיבֵיהּ רַבִּי אַבָּא בַּר מֶמֶל לְרַבִּי אַמֵּי: הַשּׂוֹכֵר פָּרָה מֵחֲבֵירוֹ וְהִשְׁאִילָהּ לְאַחֵר וּמֵתָה כְּדַרְכָּהּ – יִשָּׁבַע הַשּׂוֹכֵר שֶׁמֵּתָה כְּדַרְכָּהּ וְהַשּׁוֹאֵל מְשַׁלֵּם לַשּׂוֹכֵר. וְאִם אִיתָא, לֵימָא לֵיהּ: אֵין רְצוֹנִי שֶׁיְּהֵא פִּקְדוֹנִי בְּיַד אַחֵר! אֲמַר לֵיהּ: הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן? בְּשֶׁנָּתְנוּ לוֹ רְשׁוּת הַבְּעָלִים לְהַשְׁאִיל. אִי הָכִי לִבְעָלִים בָּעֵי לְשַׁלּוֹמֵי! דַּאֲמַרוּ לֵיהּ: לְדַעְתָּךְ. מֵתִיב רָמֵי בַּר חָמָא: הַמַּפְקִיד מָעוֹת אֵצֶל חֲבֵירוֹ צְרָרָן וְהִפְשִׁילָן לַאֲחוֹרָיו, מְסָרָן לִבְנוֹ וּבִתּוֹ הַקְּטַנִּים, וְנָעַל בִּפְנֵיהֶם שֶׁלֹּא כָּרָאוּי – חַיָּיב, שֶׁלֹּא שָׁמַר כְּדֶרֶךְ הַשּׁוֹמְרִים. טַעְמָא דִּקְטַנִּים, הָא גְּדוֹלִים – פָּטוּר. אַמַּאי? נֵימָא לֵיהּ: אֵין רְצוֹנִי שֶׁיְּהֵא פִּקְדוֹנִי בְּיַד אַחֵר! אָמַר רָבָא: כׇּל הַמַּפְקִיד

שניהם באשם - אם נשבעו לשקר והיו נשכרים בשבועתם להקל פרעון מעליהם כפירת ממון היא זו וקרבן שבועה שלהם אשם איל בן ב' שנים דכתיב (ויקרא ה׳:ט״ו) והביא את אשמו איל תמים בערכך כסף (שני) שקלים והוא אשם גזילות: נאנסה - ע"י לסטים ונשבעו שכך אע"פ שהשואל משלם אונסין משביעין אותו כדרב הונא שבועה שאינה ברשותו דחיישינן שמא נתן עיניו בה ונשבע שנאנסה ואינה ברשותו: שוכר דבין כך ובין כך מיפטר - מתשלומין קאי בחטאת: בין כך ובין כך - בין שנשבע באמת שמתה כדרכה בין שנשבע לשקר שנאנסה פטר עצמו מלשלם הלכך אין בשקר זה כפירת ממון דהא אם הודה על האמת היה פטור שבועת ביטוי היא ובחטאת: שואל דבין כך ובין כך חייב לשלם - נמצא שלא כפר ממון בשיקור שבועתו ושבועת ביטוי קאי בחטאת: כגון שנגנבה - והשוכר חייב לשלם לבעלים והשואל ישלם לשוכר: ואמרו מתה מחמת מלאכה - ופטר שואל עצמו בשקר מלשלם לשוכר והשוכר מלשלם לבעלים: שמתה כדרכה - ואם הודו על האמת שוכר פטור ושואל חייב: שנגנבה - ושניהם חייבין: ואמרו מתה כדרכה - השוכר פוטר עצמו בשקר אבל השואל לא נפטר בכך מלשלם: חיובי מיחייב - לשלם קאי על שבועתו בחטאת: מאי קמ"ל - רבי ירמיה משניות שלימות הן בשבועות המשנה מחובה לחובה ומפטור לפטור ומפטור לחובה פטור מאשם גזילות מחובה לפטור חייב: רב אמר פטור - מכל מה שהיה נפטר אם שמרה הוא עצמו: חייב - אפי' באונסין: ולא מיבעיא כו' - דפטור מן האונסין ואין לך לומר פשיעה היא זו שמסרה לאחר: מרייהו - פושויי"ר בלע"ז: מאן דחזא - אחד מן התלמידים ששמע מפיו דפטריה סבר שומר שמסר לשומר כו': הוו מפקדי לה - דלא מצו אמרי ליה אין רצוננו שיהא בידה: להא שמעתא - דר' יוחנן רביה: אי הכי לבעלים בעי לשלומי - שואל שהם השאילוה לו: דאמרי ליה - בעלים לשוכר: לדעתך - כרצונך אם תרצה להשאילה לו ימי שכירותך אין אנו מקפידין הלכך הוא השאילה והבעלים אין יכולין לומר אין רצוננו: מסרן לבנו כו' - או שמסרן לבנו ולבתו הקטנים: בפניהם - בפני אותם הקטנים שלא יצאו לחוץ ויאבדו המעות:

שוכר דמיחייב בגניבה ואבידה - מכאן יש להוכיח דהלכה כמ"ד דשוכר כשומר שכר דמי וכן מוכח בריש אלמנה לכ"ג (יבמות סו:) וכן פרק השואל (לקמן בבא מציעא דף צז. ושם) גבי מרימר בר חנינא אוגר כודנייתא לבי חוזאי: לאפוקי מדר' אמי - ה"ה דהוה מצי למימר לאפוקי מדשמואל דאמר פ"ג דשבועות (דף כה.) דשבועת ביטוי ליתא אלא ביכול להיות להבא אבל שבועה שזרק פלוני צרור לים פטור שאין יכול לומר שבועה שיזרוק והכא מיחייב שבועה כי נשבע שנאנסה אע"ג דליתא בלהבא: רב אמר פטור - וא"ת והא תנן פ"ג דגיטין (דף כט.) אם אמר טול הימנה חפץ פלוני לא ישלחנו ביד אחר וי"ל דאע"ג דאסור להפקידו ביד אחר מ"מ בשביל כך אינו חייב לפרוע: אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר - אין לפרש דטעמא דחייב לר' יוחנן אליבא דאביי משום דשינה מדעת המפקיד ולכך יתחייב בכל האונסין אפי' באונסין שהיו ראוין לבא ברשות שומר הראשון דא"כ מאי פריך אביי לרבא לקמן לימא ליה ר' אמי לר' אבא מלאך המות מה לי הכא מה לי התם כו' והלא כיון דשינה מדעת בעל הפרה הוא חייב אפילו באונסין שהיו באין אפי' אם היתה ברשותו לכך הוצרך לתרץ שהשאיל מדעת בעלים אלא י"ל דהטעם הוא דחשיב כאילו פירש לו שאם ישנה מדעתו כגון שימסרנה לאחר שיהיה כאילו פשע בה וכל אונסין שיארעו לה שנוכל לתלות שאם לא מסרה לאחר שלא היו נארעים חייב בה כגון אם מתה בבית שומר שני דיש לתלות דהבלא דאותו בית קטלה ושמא אם היתה בבית שומר הראשון לא היתה מתה שבריא בית אחד יותר מאחר והוי כפשע בה ויצאה לאגם שהוא מרעה שמן וטוב ומתה דחייב לאביי דאמר דהבלא דאגמא קטלה וכן לרב אם מסרה לחש"ו ומתה ברשותן חייב מהאי טעמא והיכא שלא פשע בה כגון לרב כשמסרה לבן דעת או שנעל בפניה כראוי ויצאה לאגם או שהוליכה בעצמו לאגם ומתה שם פטור אבל אם נעל בפניה שלא כראוי אע"פ שפשע אם מתה שם פטור כיון דאפילו נעל בפניה כראוי היתה מתה שם ואפילו למ"ד תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב היינו דוקא כמו צריפא דאורבני דאפשר אם לא פשע מתחילה לא היה נארע אונס של גניבה וכן מוכח פרק האומנין (לקמן בבא מציעא דף עח. ושם ד"ה הוחמה) דתנן השוכר את הפרה להוליכה בהר והוליכה בבקעה והוחלקה פטור הוחמה חייב והשתא למ"ד תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב כי נמי הוחלקה אמאי פטור הלא תחילתה בפשיעה לענין הוחמה וסופה באונס לענין הוחלקה אלא משום דאפילו הוליכה בהר כל שכן דהוחלקה לכך פריך לקמן אביי לרבא שפיר ואפי' למ"ד תחילתו בפשיעה וסופו באונס פטור הכא כשמסר לשומר אחר חייב דהתם בצריפא דאורבני לא היה האונס ראוי להיות נארע עד שבאו גנבים אבל הכא אגלאי מילתא שאותו הבל ואותו מקום היה מסוכן יותר להמית בהמה זו דמיד שבאת שם התחיל החולי וכן קאמר אביי לקמן דאפי' למ"ד פטור הכא חייב: