בבא מציעאנד.
טוען את הדף…
הַבְּעָלִים נוֹתְנִין עֶשְׂרִים וָשֵׁשׁ. עֶשְׂרִים וּשְׁנַיִם – הַבְּעָלִים נוֹתְנִין עֶשְׂרִים וָשֶׁבַע. בְּעֶשְׂרִים וְשָׁלֹשׁ – הַבְּעָלִים נוֹתְנִין עֶשְׂרִים וּשְׁמוֹנֶה. בְּעֶשְׂרִים וְאַרְבַּע – הַבְּעָלִים נוֹתְנִין עֶשְׂרִים וָתֵשַׁע. עֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ – הַבְּעָלִים נוֹתְנִין שְׁלֹשִׁים, לְפִי שֶׁאֵין מוֹסִיפִין חוֹמֶשׁ עַל עִילּוּי שֶׁל זֶה. שְׁמַע מִינַּהּ חוּמְשָׁא מִלְּבַר. שְׁמַע מִינַּהּ. כְּתַנָּאֵי: ״וְיָסַף חֲמִשִׁתוֹ עָלָיו״, שֶׁיְּהֵא הוּא וְחוּמְשׁוֹ חֲמִשָּׁה, דִּבְרֵי רַבִּי יֹאשִׁיָּה. רַבִּי יוֹנָתָן אוֹמֵר: חֲמִישִׁיתוֹ חוּמְשׁוֹ שֶׁל קֶרֶן. אִיבַּעְיָא לְהוּ: חוֹמֶשׁ מְעַכֵּב, אוֹ אֵינוֹ מְעַכֵּב? אַרְבְּעָה בְּאַרְבְּעָה פָּרֵיק, וְאַכְּנַפְשֵׁיהּ מוֹסִיף חוֹמֶשׁ, אַלְמָא חוֹמֶשׁ לָא מְעַכֵּב. אוֹ דִּלְמָא אַרְבְּעָה בְּחַמְשָׁה פָּרֵיק, וְחוֹמֶשׁ מְעַכֵּב. אָמַר רָבִינָא, תָּא שְׁמַע: הַדְּמַאי – אֵין לוֹ חוֹמֶשׁ, וְאֵין לוֹ בִּיעוּר. הָא קֶרֶן יֵשׁ לוֹ. מַאי טַעְמָא? קֶרֶן דִּמְעַכֵּב בִּדְאוֹרָיְיתָא – אִיתַהּ בִּדְרַבָּנַן, חוֹמֶשׁ דְּלָא מְעַכֵּב בִּדְאוֹרָיְיתָא – לֵיתַהּ בִּדְרַבָּנַן. לֵימָא כְּתַנָּאֵי: נָתַן אֶת הַקֶּרֶן, וְלֹא נָתַן אֶת הַחוֹמֶשׁ, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: יֹאכַל. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: לֹא יֹאכַל. אָמַר רַבִּי: נִרְאִין דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בַּשַּׁבָּת, וְדִבְרֵי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בַּחוֹל. מִדְּאָמַר נִרְאִין דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בַּשַּׁבָּת, מִכְּלָל דִּפְלִיגִי אֲפִילּוּ בְּחוֹל. מִדְּאָמַר נִרְאִין דִּבְרֵי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בַּחוֹל, מִכְּלָל דִּפְלִיגִי אֲפִילּוּ בְּשַׁבָּת. מַאי לָאו בְּהָא סְבָרָא קָמִיפַּלְגִי: דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר סָבַר חוֹמֶשׁ לָא מְעַכֵּב, וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ סָבַר חוֹמֶשׁ מְעַכֵּב? אָמַר רַב פָּפָּא: לָא, דְּכוּלֵּי עָלְמָא חוֹמֶשׁ לָא מְעַכֵּב. וְהָכָא בְּחָיְישִׁינַן לִפְשִׁיעוּתָא קָמִיפַּלְגִי. מָר סָבַר חָיְישִׁינַן לִפְשִׁיעוּתָא. וּמַר סָבַר לָא חָיְישִׁינַן לִפְשִׁיעוּתָא. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הַכֹּל מוֹדִים בְּהֶקְדֵּשׁ – שֶׁחִילֵּל, הוֹאִיל וְגִזְבָּרִין תּוֹבְעִין אוֹתוֹ בַּשּׁוּק. וּבְהֶקְדֵּשׁ לָא פְּלִיגִי? וְהָתַנְיָא: נָתַן אֶת הַקֶּרֶן, וְלֹא נָתַן לוֹ אֶת הַחוֹמֶשׁ, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: חִילֵּל, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: לֹא חִילֵּל. אָמַר רַבִּי: נִרְאִין דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּהֶקְדֵּשׁ, וְדִבְרֵי חֲכָמִים בְּמַעֲשֵׂר. מִדְּאָמַר נִרְאִין דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּהֶקְדֵּשׁ – מִכְּלָל דִּפְלִיג אֲפִילּוּ בְּמַעֲשֵׂר. מִדְּקָאָמַר נִרְאִין דִּבְרֵי חֲכָמִים בְּמַעֲשֵׂר – מִכְּלָל דְּאִינְהוּ פְּלִיגִי אֲפִילּוּ בְּהֶקְדֵּשׁ! אֶלָּא אִי אִתְּמַר, הָכִי אִתְּמַר: אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הַכֹּל מוֹדִים בְּשַׁבָּת בְּהֶקְדֵּשׁ שֶׁחִילֵּל. חֲדָא – דִּכְתִיב: ״וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג״. וְעוֹד, הוֹאִיל וְגִזְבָּרִין תּוֹבְעִין אוֹתוֹ בַּשּׁוּק. אָמַר רָמֵי בַּר חָמָא: הֲרֵי אָמְרוּ הֶקְדֵּשׁ אֵינוֹ מִתְחַלֵּל עַל הַקַּרְקַע, דְּרַחֲמָנָא אָמַר: ״וְנָתַן הַכֶּסֶף וְקָם לוֹ״. חוּמְשׁוֹ מַהוּ שֶׁיִּתְחַלֵּל עַל הַקַּרְקַע? תְּרוּמָה אֵינָהּ מִשְׁתַּלֶּמֶת אֶלָּא מִן הַחוּלִּין. דְּרַחֲמָנָא אָמַר: ״וְנָתַן לַכֹּהֵן אֶת הַקֹּדֶשׁ״, דָּבָר הָרָאוּי לִהְיוֹת קֹדֶשׁ. חוּמְשָׁהּ מַהוּ שֶׁיִּשְׁתַּלֵּם שֶׁלֹּא מִן הַחוּלִּין? מַעֲשֵׂר אֵין מִתְחַלֵּל עַל הָאֲסִימוֹן. דְּרַחֲמָנָא אָמַר: ״וְצַרְתָּ הַכֶּסֶף בְּיָדְךָ״, לְרַבּוֹת כׇּל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ עָלָיו צוּרָה. חוּמְשׁוֹ מַהוּ שֶׁיִּתְחַלֵּל עַל הָאֲסִימוֹן? אִתְגַּלְגַּל מִלְּתָא וּמְטָא לְקַמֵּיהּ דְּרָבָא. אֲמַר לְהוּ: אָמַר קְרָא ״עָלָיו״, לְרַבּוֹת חוּמְשׁוֹ כְּמוֹתוֹ. אָמַר רָבִינָא: אַף אֲנַן נָמֵי תְּנֵינָא, הַגּוֹנֵב תְּרוּמָה וְלֹא אֲכָלָהּ – מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל דְּמֵי תְרוּמָה. אֲכָלָהּ – מְשַׁלֵּם שְׁנֵי קְרָנִים וָחוֹמֶשׁ. קֶרֶן וָחוֹמֶשׁ מִן הַחוּלִּין, וְהַקֶּרֶן דְּמֵי תְרוּמָה.הבעלים נותנין - על כרחן עשרים ושש שאי אפשר לתת לזה באחד ועשרים שנמצא הקדש נפסד בחמשה סלעים ולבעלים נמי לא פחתינן מן הקרן ששמאה איש אחר הלכך נותנין כ"א לקרן וחמשה לתוספת חומש ועל עילויו של זה שהעלה בדמיו סלע אין מוסיף חומש אלא על קרן ששמאה הוא: עשרים וחמש הבעלים נותנין שלשים - והתם (ערכין ד' כז:) פריך ונימא לגיזבר אתא גברא בחריקאי הרי בא אחר תחתינו שחפץ ליתן כמה שעולה קרן וחומש שאמרתי ואין הקדש נפסד ולמה נכוף את זה לתת שלשים וסיום המשנה אמר אחד הרי הוא שלי בעשרים ושש. אומר הגעתיך: ש"מ חומשא מלבר - מדקתני חומש על עשרים סלעים חמש סלעים הרי חומש מן החוץ: הוא וחומשו חמשה - היינו חומש מלבר שהוא רביע של קרן: חומש מעכב - אכילה חוץ לחומה עד שיתן החומש: אכנפשיה - מאיליו אינו בכלל הפדיון שארבעה הזוזים פדו מעשר שהוא כנגדם: או דלמא ארבעה בחמשה פריק - כך הוא גזירת הכתוב שהחומש מן הפדיון הוא ואין שוה ארבעה נפדין בפחות מחמשה: הדמאי - מעשר שני של דמאי שחייבו חכמים להפריש הלוקח מעם הארץ: אין לו חומש - אם פודהו בעליו: ואין לו ביעור - בשנה שלישית שנצטוו ישראל לבער כל מעשרותיהם מן הבית ולתת למי שהם רוצים כדכתיב (דברים יד) מקצה שלש שנים וגו': הא קרן יש לו - דכל זמן שלא פדאו אסור לאוכלו חוץ לחומה: מ"ט - אין לו חומש ויש לו קרן: דמעכב מדאורייתא - במעשר דאורייתא: איתיה בדרבנן - במעשר דמאי דרבנן: בשבת - מפני כבוד שבת לא יעכב מלאכול בשביל חומש: מדקאמר רבי נראין דברי ר' אליעזר בשבת - אבל בחול אינו רואה את דבריו: מכלל דאיהו אפילו בחול - אמר יאכל ובמעשר ודאי קאמר: דכ"ע חומש לא מעכב - שיהא האוכלו לוקה עליו משום לא תוכל לאכול בשעריך (שם יב): והכא בחוששין לפשיעותא - הא דקאמר רבי יהושע לא יאכל מדרבנן קאמר שמא יפשע ויתיאש ולא יתן חומש עוד: הואיל וגזברין תובעין אותו - את החומש וליכא למיחש לפשיעותא: נראין דברי רבי אליעזר בהקדש - הואיל וגזברין תובעין אותו: הרי אמרו - במסכת בכורות בפרק בתרא (ד' נא.): ונתן הכסף - ואם המקדיש יגאל וגומר ויסף חמישית כסף ערכך עליו והיה לו: תרומה - זר האוכלה בשוגג: אינה משתלמת - מעות אלא פירות חולין שהתשלומין נעשין תרומה כדכתיב בו את הקודש מה שהוא נותן לו נעשה קודש אלמא מידי דחזי להכי בעינן: שלא מן החולין - מעות או בגדים שוה כסף: עליו - בכולהו חומשין כתיב יוסף עליו: ולא אכלה - דהיא חוזרת בעין: משלם את הכפל - של קנס גניבה במעות: דמי תרומה - כמה שהיא שוה לימכר בשוק ודמיה פחותין מדמי חולין שאינה ראויה אלא לכהנים ואינה ראויה בימי טומאתו ואם מטמאה אסורה באכילה לפיכך דמיה מועטים והיינו דקאמר דמי תרומה: אכלה - בשוגג דלא ידע שהיא תרומה: שני קרנין - אחד לקרן ואחד לכפל וחומש בשביל אכילתה: מן החולין - פירות מתוקנין: והקרן - השני שהוא בא מחמת כפל של קנס גניבה משלם נמי דמי תרומה כלומר מעות כמו שנמכרת תרומה בשוק:או דלמא ד' בה' פריק וחומש מעכב - וא"ת והלא בהקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה מחולל ומסתמא הוא הדין במעשר וי"ל דודאי אם אמר הוא וחומשו מחולל על פרוטה (פחות) מועיל אבל כי לא מזכיר בהדיא החומש לא מהני: אמר רבי נראין כו' - סבר חומש לא מעכב ולכך בשבת חילל אבל בחול לא חילל דחיישינן לפשיעה ובשבת לא חיישינן משום עונג: מכלל דפליג אפילו בהקדש - תימה לישני דה"ק נראין דברי ר' אליעזר לר' יהושע בהקדש שאף ר' יהושע לא פליג אלא במעשר דהכי משני בפ"ק דחולין (דף יב.) ואי גרסינן הכא תרי זימנין נראין ונראין אתי שפיר ולספרים דגרסינן נתן לו מוכח בהדיא דמיירי בהקדש דנתן לו משמע לגזבר: הקדש אינו מתחלל על הקרקע - הא דאמר שמואל לקמן (בבא מציעא דף נז:) בונין בחול ואח"כ מקדישין למ"ד (חולין דף טז.) תלוש ולבסוף חיברו הוי תלוש אתי שפיר ואפי' למ"ד חשוב כמחובר מ"מ כיון דאם לא היה קדוש סופו ליעקר מקרי תלוש: ונתן הכסף וקם לו - וא"ת אי כסף דוקא מטלטלין נמי לא ואי גמרי' מנזקין ועבד דכתיב בהן (שמות כא) ישיב לרבות שוה כסף ככסף א"כ קרקע נמי וי"ל דדרשינן בכלל ופרט ויסף חמישית כלל כסף פרט והיה לו חזר וכלל וכן משמע פ' יש בכור (בכורות ד' נא.) דתנן אין פודין את הבכור בקרקעות כו' ולא בהקדשות ומפרש בגמ' ולא הקדשות בכל אלו והתם גבי בכור דריש בכלל ופרט וכלל וא"ת דאי לא הוה כתב אלא כסף לחודיה ה"א שוה כסף ככסף והשתא דכתיבי כללי ממעטינן קרקעות וי"ל דהכא כסף מיותר דה"מ למכתב חמישית ערכך וגבי בכור נמי ופדויו מבן חדש תפדה בערכך ה' שקלים ומדכתיב כסף למדרשיה לפרטא הוא דאתא: עליו לרבות שחומשו כמותו - וא"ת והלא אין חומש מעכב א"כ אין חומש כמותו ובסמוך גבי מעשר נמי אמרינן דאין מוסיף חומש על החומש וי"ל דעליו לא מיירי אלא בדבר שמשלם קרן משלם חומש: אף אנן נמי תנינא - ה"מ לאתויי מתני' דמייתי בסמוך דמשלם חומשא דחומשא וכיון שנעשה החומש תרומה א"כ משתלם מדבר הראוי להיות קודש ומיהו יש לדחות דמצי לשלם בכל דבר וכי משלם דבר הראוי להיות קודש אז נעשה תרומה אי נמי מהך דהכא עדיפא ליה לאתויי דקתני בהדיא חומש מן החולין: