Bava Metzia 88b

״עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר וְאָכַלְתָּ״ – וְלֹא מוֹכֵר. ״תְּבוּאַת זַרְעֶךָ״ – וְלֹא לוֹקֵחַ. אֶלָּא מִדְּרַבָּנַן, וּקְרָא אַסְמַכְתָּא בְּעָלְמָא. אֶלָּא ״כְּנַפְשְׁךָ״ לְמַאי אֲתָא? לְכִדְתַנְיָא: ״כְּנַפְשְׁךָ״, מָה נַפְשְׁךָ אִם חָסַמְתָּ – פָּטוּר, אַף פּוֹעֵל אִם חָסַמְתָּ – פָּטוּר. מֵתִיב מָר זוּטְרָא: אֵיזֶהוּ גּוֹרְנָן לְמַעַשְׂרוֹת? בַּקִּישּׁוּאִים וּבַדִּלּוּעִים מִשֶּׁיְּפַקֵּסוּ. וְאָמַר רַבִּי אַסִּי: מִשֶּׁיִּנָּטֵל פֵּיקֶס שֶׁלָּהֶן. מַאי לָאו מִשֶּׁיְּפַקֵּסוּ – אֲפִילּוּ בַּשָּׂדֶה! לֹא מִשֶּׁיְּפַקְּסוּ בַּבַּיִת. אִי הָכִי, ״מִשֶּׁיְּפַקֵּסוּ״ ״עַד שֶׁיְּפַקֵּסוּ״ מִיבְּעֵי לֵיהּ! אִי תְּנָא עַד שֶׁיְּפַקֵּסוּ – הֲוָה אָמֵינָא: עַד דְּגָמַר לְפִיקּוּסַיְיהוּ, קָא מַשְׁמַע לַן: מִשֶּׁיְּפַקְּסוּ, מִכִּי (אַתְחוֹלֵי) [מַתְחֵיל] פִּיקּוּסַיְיהוּ. מֵתִיב מָר זוּטְרָא בְּרֵיהּ דְּרַב נַחְמָן: גּוֹרְנוֹ לְמַעֲשֵׂר לְחַיֵּיב עָלָיו מִשּׁוּם טֶבֶל מִשֶּׁתִּגָּמֵר מְלַאכְתָּן. וְאֵיזֶהוּ גְּמַר מְלַאכְתָּן – מְלֶאכֶת הַכְנָסָתָן. מַאי לָאו הַכְנָסָתָן אֲפִילּוּ בַּשָּׂדֶה! לָא, הַכְנָסָתָן לַבַּיִת – זֶה הוּא גְּמַר מְלַאכְתָּן. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: כִּי קָאָמַר רַבִּי יַנַּאי בְּזֵיתִים וַעֲנָבִים, דְּלָאו בְּנֵי גוֹרֶן נִינְהוּ. אֲבָל חִטִּין וּשְׂעוֹרִין – ״גּוֹרֶן״ בְּהֶדְיָא כְּתִיב בֵּיהּ. אַשְׁכְּחַן אָדָם בִּמְחוּבָּר וְשׁוֹר בְּתָלוּשׁ. אָדָם בְּתָלוּשׁ מְנָלַן? קַל וָחוֹמֶר מִשּׁוֹר: וּמָה שׁוֹר שֶׁאֵינוֹ אוֹכֵל בִּמְחוּבָּר – אוֹכֵל בְּתָלוּשׁ, אָדָם שֶׁאוֹכֵל בִּמְחוּבָּר אֵינוֹ דִּין שֶׁאוֹכֵל בְּתָלוּשׁ? מָה לְשׁוֹר שֶׁכֵּן אַתָּה מְצֻוֶּוה עַל חֲסִימָתוֹ, תֹּאמַר בְּאָדָם שֶׁאִי אַתָּה מְצֻוֶּוה עַל חֲסִימָתוֹ! וִיהֵא אָדָם מְצֻוֶּוה עַל חֲסִימָתוֹ מִקַּל וָחוֹמֶר מִשּׁוֹר: וּמָה שׁוֹר שֶׁאִי אַתָּה מְצֻוֶּוה לְהַחְיוֹתוֹ, אַתָּה מְצֻוֶּוה עַל חֲסִימָתוֹ. אָדָם שֶׁאַתָּה מְצֻוֶּוה לְהַחְיוֹתוֹ – אֵינוֹ דִּין שֶׁאַתָּה מְצֻוֶּוה עַל חֲסִימָתוֹ?! אָמַר קְרָא ״כְּנַפְשְׁךָ״, כְּנַפְשׁוֹ שֶׁל פּוֹעֵל: מָה נַפְשׁוֹ אִם חֲסַמְתּוֹ פָּטוּר – אַף פּוֹעֵל אִם חֲסַמְתּוֹ פָּטוּר. וְאֶלָּא, אָדָם בְּתָלוּשׁ מְנָלַן? אָמַר קְרָא ״קָמָה״ ״קָמָה״ – שְׁתֵּי פְּעָמִים, אִם אֵינוֹ עִנְיָן לְאָדָם בִּמְחוּבָּר, תְּנֵהוּ עִנְיָן לְאָדָם בְּתָלוּשׁ. רַבִּי אַמֵּי אָמַר: אָדָם בְּתָלוּשׁ לָא צְרִיךְ קְרָא. כְּתִיב: ״כִּי תָבֹא בְּכֶרֶם רֵעֶךָ״ – מִי לָא עָסְקִינַן שֶׁשְּׂכָרוֹ לְכַתֵּף, וְאָמַר רַחֲמָנָא לֵיכוֹל. שׁוֹר בִּמְחוּבָּר מְנָלַן? קַל וָחֹמֶר מֵאָדָם: וּמָה אָדָם שֶׁאֵינוֹ אוֹכֵל בְּתָלוּשׁ – אוֹכֵל בִּמְחוּבָּר, שׁוֹר שֶׁאוֹכֵל בְּתָלוּשׁ – אֵינוֹ דִּין שֶׁאוֹכֵל בִּמְחוּבָּר? מָה לְאָדָם – שֶׁכֵּן אַתָּה מְצֻוֶּוה לְהַחְיוֹתוֹ, תֹּאמַר בְּשׁוֹר שֶׁאִי אַתָּה מְצֻוֶּוה לְהַחְיוֹתוֹ! וִיהֵא שׁוֹר מְצֻוֶּוה לְהַחְיוֹתוֹ, מִקַּל וָחוֹמֶר: וּמָה אָדָם שֶׁאִי אַתָּה מְצֻוֶּוה עַל חֲסִימָתוֹ – אַתָּה מְצֻוֶּוה לְהַחְיוֹתוֹ, שׁוֹר שֶׁאַתָּה מְצֻוֶּוה עַל חֲסִימָתוֹ – אֵינוֹ דִּין שֶׁאַתָּה מְצֻוֶּוה לְהַחְיוֹתוֹ?! אָמַר קְרָא: ״וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ״, אָחִיךָ וְלֹא שׁוֹר. וְאֶלָּא, שׁוֹר בִּמְחוּבָּר מְנָלַן? אָמַר קְרָא: ״רֵעֶךָ״ ״רֵעֶךָ״ שְׁתֵּי פְּעָמִים, אִם אֵינוֹ עִנְיָן לְאָדָם בִּמְחוּבָּר – תְּנֵהוּ עִנְיָן לְשׁוֹר בִּמְחוּבָּר. רָבִינָא אָמַר: לָא אָדָם בְּתָלוּשׁ וְלֹא שׁוֹר בִּמְחוּבָּר צְרִיכִי קְרָאֵי, דִּכְתִיב: ״לֹא תַחְסֹם שׁוֹר בְּדִישׁוֹ״.

עשר תעשר ואכלת - תרי קראי דסמיכי להדדי: אלא כנפשך למאי אתא - הואיל וגבי לוקח נמי פטור פועל ל"ל קרא: אם חסמת - קצצת דמים שלא לאכול או בחזקה: פטור - מלאו דלא תחסום ולא תילף מינה לחיובא מקל וחומר כדלקמן: איזהו גורנן של פירות למעשרות - שיהא קרוי גורן וגמר מלאכה לאסור בהן אכילת עראי: משיפקסו - (מפרש במסכת ביצה) משינטל פיקס שלהן והוא פרח הגדל בראשו ודבוק בו ולאחר זמן הוא נופל בתלוש: עד שיפקסו מיבעי ליה - הואיל ולאשמועינן אתא דאף בית אינו קובע עד שיפקסו. הכי איבעי ליה למיתני והשתא דתניא משיפקסו לאשמועינן אתא דמשיפקסו נתחייבו בכל מקום שהן: ה"ג גורנו למעשר להתחייב עליו משום טבל משתיגמר מלאכתו ואיזו גמר מלאכתו מלאכת הכנסתן: מאי לאו בשדה - ומאי הכנסתו צבירתו ואסיפתו לכרי לשום כינוס: לא הכנסתו לבית - ולשון כניסה הוא: כי קאמר ר' ינאי - דבית קובע: בענבים וזיתים - העומדין לאכילה ואף הן בכלל תבואה ומעשר שלהן מן התורה וכיון דלאו בני גורן נינהו כניסתן לבית קובעתן שאין להם קביעות אחר: אבל חטין וכו' - והדאמר בעלמא (פסחים דף ט.) גבי חבר שמת והניח מגורה מליאה פירות מעיקרא אימור דלא טבול כרבי אושעיא דאמר אדם מערים על תבואתו וכו'. לית ליה האי תירוצא אלא אפי' בחטין ושעורין נמי אמרה רבי ינאי: שור בתלוש - לא תחסום שור בדישו: שאינו אוכל במחובר - כלומר דלא אשכחן ליה בהדיא: שאתה מצווה להחיותו - וחי אחיך עמך: קמה קמה - כי תבא בקמת רעך על קמת רעך: לכתף - לשאת הענבים וחביריו בוצרין דהוה מלאכתו בתלוש: אדם שאינו אוכל בתלוש - כלומר דלא אשכחן קרא בהדיא: אם אינו ענין לאדם במחובר - דמחד מינייהו נפקא:

תבואת זרעך ולא לוקח - וא"ת דאמר בסוף פ"ק דבכורות (דף יא: ושם ד"ה טבלים) אמר שמואל ברבי נתן הלוקח טבלים ממורחים מן הנכרי מעשרן והן שלו וקאמר אי מרחינהו נכרי דגנך ולא דיגון נכרי אלא דמרחינהו ישראל פי' אחר שקנאם מן הנכרי מעשרן דאין קנין לנכרי בארץ ישראל להפקיעם מיד מעשר והם שלו דאתינא מכח מאן דלא מצית לאשתעויי דינא בהדיה וליכא למימר מעשרן מדרבנן דא"כ אמאי קאמר דאין קנין לנכרי אפי' יש קנין צריך לעשר מדרבנן כדמוכח בסוף הקומץ רבה (מנחות דף לא. ושם ד"ה קסבר) דתניא אמר ר' שמעון [שזורי] פעם [אחת] נתערב לי טבל בחולין ושאלתי לרבי טרפון ואמר לי לך קח [לך] מן השוק ופריך ולימא ליה קח מן הנכרי קסבר אין קנין כו' והוה ליה מן החיוב על הפטור משמע דאי יש קנין הוה לוקח מן הנכרי דהוי ליה מן הפטור על הפטור דהא תרוייהו דרבנן ואומר ר"ת דהכא איירי בלוקח אחר מירוח אבל לוקח קודם מירוח כי התם תבואת זרעך קרינא ביה וא"ת ובמנחות אמאי לא קאמר ליה לך וקח הממורח דלא הוי חיוב אלא מדרבנן וי"ל דמ"מ דמי מן החיוב על הפטור כיון דאילו הדר מוכר קני ליה הוה חיוב וה"נ משמע התם דאין להפריש מדבר הדומה חיוב על הפטור דאיכא מ"ד שאמר ליה לך וקח מן הנכרי ופריך ולימא ליה קח מן השוק קסבר אין רוב עמי הארץ מעשרים והוה ליה מן החיוב על הפטור והא ליכא למימר דס"ל דודאי הוא דהא ליכא מאן דפליג דתבואת עם הארץ דמאי היא אלא משום דדמי לחיוב על הפטור קאמר וצריך עיון דכי משני התם קסבר אין קנין לנכרי מ"מ לימא ליה קח מן הנכרי (מן) הממורח. דלמ"ד אין קנין מ"מ דריש דגנך ולא דיגון נכרי בס"פ השולח (גיטין דף מז. ושם ד"ה מר) ואם תאמר לפר"ת דהכא משמע דלוקח קודם מירוח פטור מדאורייתא דהא פועל אוכל בדבר שלא נגמרה מלאכתו למעשר היינו קודם מירוח ומתחיל מקחו משעה שעושה מלאכתו ואז אינו מתוקן ואהא פריך ולוקח מדאורייתא מי מחייב וי"ל שהמקח אינו מתחיל עד שאוכל ואותה שעה כבר נתקן ורבינו יצחק ב"ר מרדכי הקשה על פר"ת דהא לוקח תבואה ממורחת מעם הארץ הוי דמאי משום דספק הוא אבל אם ודאי לא עישר חייב לעשר מן התורה אף על פי שנתמרח כבר ולאו פירכא היא דנהי דדמאי לא הוי מ"מ מדאורייתא לא מחייב אלא מעשר ודאי הוי מדרבנן וצריך ליתנו לכהן וללוי אבל לרבי יצחק בר' מרדכי נראה לפרש איפכא בלוקח שאינו ממורח פטור שעדיין לא נתחייב ברשות מוכר אבל לוקח ממורח הואיל ונתחייב ברשות מוכר תו לא פקע שם טבל מיניה כמו בהקדש ובהפקר שאם הקדיש והפקיר קודם מירוח מפקיע מידי מעשר אבל לאחר מירוח אינו מפקיע כמו שפירש ריב"א בבבא קמא ומביא ראיה מן הירושלמי ולוקח מן הנכרי הוי איפכא דאם נתמרח ברשות הנכרי פטור משום דגנך ולא דיגון נכרי וכשלא נתמרח ברשותו חייב דאין קנין לנכרי בא"י להפקיע מידי מעשר ולא מקריא תבואת זרעך של מוכר אלא תבואת הלוקח ממנו ולא חשיב לוקח: מאי לאו משיפקסו בשדה - לא מצי לשנויי מדרבנן הוי כדמוכח בסוף המביא [כדי יין] (ביצה דף לה.) דאפי' מדרבנן לא קבע בגמר מלאכה לחודה דבתר גמר מלאכה בעינן שבת וחצר ומקח לקבוע ואם תאמר אדפריך מיניה לר' ינאי ור' יוחנן תקשה מיניה על המשנה שמצריכה חצר אחר גמר מלאכה בסוף המביא כדי יין (שם) וי"ל דהוה מצי למימר וליטעמיך אי נמי דשמא קישואין ודלועין בני גורן נינהו כמו חטין ושעורים ולכך אין קשה על המשנה דמצרכה חצר דאיכא לאוקמה במידי דלאו בני גורן ולא פריך אלא על ר' ינאי ור' יוחנן דאפילו בחטין ושעורים מצרכי חצר ולבסוף כי משני אי בעית אימא דרבי ינאי לא מיירי אלא בזיתים וענבים משני נמי פירכא דהכא: לא משיפקסו בבית - אין לפרש משיפקסו בשדה ואחר כך הכניסן לבית דהא לישנא לא משמע הכי ועוד דפריך עד שיפקסו מיבעי ליה פירוש דהוה משמע דאפילו הכניסם בבית אינו חייב במעשר עד שיפקסו אלמא ה"פ משיפקסו בתוך הבית ותימה כיון דהכניסם לבית קודם גמר תקנה אמאי חייבים מ"ש ממכניס תבואה במוץ שלה דאמר ר' אושעיא (פסחים דף ט.) דפטור מן המעשר ואין לומר דהא דקאמר רבי אושעיא כדי שתהא בהמתו אוכלת ופטורה מן המעשר היינו קודם מירוח דא"כ אין זו הערמה ועוד בפ"ק דפסחים (דף ט. ושם) פריך ואין ספק מוציא מידי ודאי (והתנן) [והתניא] חבר שמת והניח מגורה מליאה פירות אפילו הם בני יומן הרי הם בחזקת מתוקנין (דחזקה על חבר) כו' והא התם דודאי טבל ספק עשרינהו ספק לא עשרינהו וקאתי ספק ומוציא מידי ודאי ומשני התם ספק וספק הוא דאימור עביד כדר' אושעיא ואם היה צריך לעשרינהו אחר מירוח מאי קאמר דאפילו עביד כר' אושעיא השתא שהם ממורחים חייב במעשר ואמאי הוו בחזקת מתוקנין ויש לומר דודאי חטין ושעורין שדרכן למרחן בשדה ולהכניס לבית ממורחים אין מחויבים במעשר אא"כ ראו פני הבית ממורחים אבל קישואין ודלועין רגילות להכניסן בבית עם הפיקוס: עד שיפקסו מיבעי ליה - וכן דייק בסוף פרק ארבע מיתות (סנהדרין דף סו:) עד שתהא נערה מיבעי ליה ואם תאמר שלהי ר' ישמעאל בע"ז (דף נו. ושם ד"ה ר"ע) דאמר ר' עקיבא משיקפה עד שיקפה מבעי ליה לאפוקי מתנא קמא דאומר משירד לבור ויש לומר דהתם ליכא למיטעי כי הכא אי נמי התם נקט משיקפה לאפוקי ממ"ד דתניא בתר הכי משישלה ומשישלה אתא לאפוקי תוסס בן ארבעים יום א"נ איידי דתנא משירד לבור לכך נקט בכולהו כן: כי קאמר רבי ינאי בזיתים וענבים דלאו בני גורן נינהו - ואע"ג דתירוש ויצהר כתיב (דברים יד) והיינו לאחר שדרכן לעשותם יין ושמן ר' ינאי מיירי בשאין דעתו לדרכן אלא לאוכלן כך דחייב לעשר מן התורה בראיית פני הבית אע"ג דבפסוק לא מצינו אלא תירוש ויצהר אבל דגן אין רגילות לאוכלו בשבלים ולכך לא מחייב לעשר אלא עד שתמרח: ומה שור שאינו אוכל במחובר - במסקנא דריש דשור אוכל במחובר והשתא אכתי לא מסיק אדעתיה ובלאו הכי לא קאי האי ק"ו ואם תאמר אמאי עביד ק"ו שאינו אמת לפי המסקנא הוה ליה למיעבד ק"ו ומה שור שאי אתה מצווה להחיותו אוכל כו' ויש לומר דניחא ליה לעשות קל וחומר מאכילה בשעת מלאכה שבא ללמוד:

בבא מציעא פח:

Navigate the library