בבא מציעא מ.

פרק ג׳ · המפקיד

Bava Metzia 40a · Chapter 3: HaMafkid

וְכֵן אָמַר רַבָּה: הִשְׁבִּיחוּ לָאֶמְצַע. אָמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: מִי דָּמֵי? הָתָם, גְּדוֹלִים גַּבֵּי קְטַנִּים יָדְעִי וְקָא מָחֲלִי, הָכָא מִי יָדַע דְּלֵיחִיל? אִגַּלְגַּל מִלְּתָא וּמְטָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי אַמֵּי. אֲמַר לְהוּ: גְּדוֹלָה מִזּוֹ אָמְרוּ: שָׁמִין לָהֶם כְּאָרִיס, הַשְׁתָּא דִּידֵיהּ לָא יָהֲבִינַן לֵיהּ? אַהְדְּרוּהָ (הָא) לְקַמֵּיהּ דְּרַב חִסְדָּא. אֲמַר לְהוּ: מִי דָּמֵי? הָתָם בִּרְשׁוּת נָחֵית, הָכָא לָאו בִּרְשׁוּת נָחֵית. וְעוֹד: קָטָן הוּא, וְאֵין מוֹרִידִין קָרוֹב לְנִכְסֵי קָטָן. אַהְדְּרוּהָ לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי אַמֵּי, אֲמַר לְהוּ: לָא סַיְּימוּהָ קַמַּי דְּקָטָן הוּא. מַתְנִי׳ הַמַּפְקִיד פֵּירוֹת אֵצֶל חֲבֵירוֹ, הֲרֵי זֶה יוֹצִיא לוֹ חֶסְרוֹנוֹת: לְחִטִּים וּלְאוֹרֶז – תִּשְׁעָה חֲצָאֵי קַבִּין לְכוֹר, לִשְׂעוֹרִין וּלְדוֹחַן – תִּשְׁעָה קַבִּין לְכוֹר, לְכוּסְּמִין וּלְזֶרַע פִּשְׁתָּן – שָׁלֹשׁ סְאִין לְכוֹר, הַכֹּל לְפִי הַמִּדָּה וְהַכֹּל לְפִי הַזְּמַן. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי: וְכִי מָה אִכְפַּת לָהֶן לָעַכְבָּרִין? וַהֲלֹא אוֹכְלוֹת בֵּין מֵהַרְבֵּה וּבֵין מִקִּמְעָה! אֶלָּא אֵינוֹ יוֹצִיא לוֹ חֶסְרוֹנוֹת אֶלָּא לְכוֹר אֶחָד בִּלְבַד. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אִם הָיְתָה מִדָּה מְרוּבָּה, אֵינוֹ מוֹצִיא לוֹ חֶסְרוֹנוֹת, מִפְּנֵי שֶׁמּוֹתִירוֹת. גְּמָ׳ אוֹרֶז טוּבָא חָסֵר! אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: בְּאוֹרֶז קָלוּף שָׁנוּ. לְכוּסְּמִין וּלְזֶרַע פִּשְׁתָּן שְׁלֹשָׁה סְאִין לְכוֹר וְכוּ׳. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר רַבִּי חִיָּיא: זֶרַע פִּשְׁתָּן בְּגִבְעוֹלִין שָׁנוּ. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: לְכוּסְּמִין וּלְזֶרַע פִּשְׁתָּן בַּגִּבְעוֹלִין, וּלְאוֹרֶז שֶׁאֵינוֹ קָלוּף – שְׁלֹשָׁה סְאִין לְכוֹר. הַכֹּל לְפִי הַמִּדָּה וְכוּ׳. תָּנָא: כֵּן לְכׇל כּוֹר וָכוֹר, וְכֵן לְכׇל שָׁנָה וְשָׁנָה. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי וְכוּ׳. תַּנְיָא, אָמְרוּ לוֹ לְרַבִּי יוֹחָנָן: הַרְבֵּה אוֹבְדוֹת מֵהֶן, הַרְבֵּה מִתְפַּזְּרוֹת מֵהֶן. תָּנָא: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? שֶׁעֵירְבָן עִם פֵּירוֹתָיו. אֲבָל יִחֵד לוֹ קֶרֶן זָוִית, אוֹמֵר לוֹ: הֲרֵי שֶׁלְּךָ לְפָנֶיךָ. וְכִי עֵירְבָן עִם פֵּירוֹתָיו מַאי הָוֵי? לִיחְזֵי לְדִידֵיהּ כַּמָּה הָוְיָין! בְּמִסְתַּפֵּק מֵהֶם. וְלִיחְזֵי כַּמָּה אִסְתַּפַּק! דְּלָא יָדְעִי כַּמָּה אִסְתַּפַּק. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אִם הָיְתָה וְכוּ׳. כַּמָּה מִדָּה מְרוּבָּה? אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: עֲשָׂרָה כּוֹרִין. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: כַּמָּה מִדָּה מְרוּבָּה? עֲשָׂרָה כּוֹרִין. תָּנֵי תַּנָּא קַמֵּיהּ דְּרַב נַחְמָן: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? שֶׁמָּדַד לוֹ מִתּוֹךְ גּוֹרְנוֹ וְהֶחְזִיר לוֹ מִתּוֹךְ גּוֹרְנוֹ. אֲבָל מָדַד לוֹ מִתּוֹךְ גּוֹרְנוֹ וְהֶחְזִיר לוֹ מִתּוֹךְ בֵּיתוֹ – אֵינוֹ יוֹצִיא לוֹ חֶסְרוֹנוֹת, מִפְּנֵי שֶׁמּוֹתִירוֹת. אֲמַר לֵיהּ: וְכִי בְּשׁוּפְטָנֵי עָסְקִינַן דְּיָהֲבִי בִּכְיָילָא רַבָּא וְשָׁקְלִי בִּכְיָילָא זוּטָא? דִּלְמָא בִּימוֹת הַגּוֹרֶן קָאָמְרַתְּ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – שֶׁמָּדַד לוֹ בִּימוֹת הַגּוֹרֶן וְהֶחְזִיר לוֹ בִּימוֹת הַגּוֹרֶן. אֲבָל מָדַד לוֹ בִּימוֹת הַגּוֹרֶן וְהֶחְזִיר לוֹ בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים – אֵינוֹ יוֹצִיא לוֹ חֶסְרוֹן מִפְּנֵי שֶׁמּוֹתִירוֹת. אֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְאַבָּיֵי: אִם כֵּן, לִפְקַע כַּדָּא! הֲוָה עוֹבָדָא וּפְקַע כַּדָּא. אִיבָּעֵית אֵימָא, מִשּׁוּם אִיצְצָא. מַתְנִי׳ יוֹצִיא לוֹ שְׁתוּת לְיַיִן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: חוֹמֶשׁ. יוֹצִיא לוֹ שְׁלֹשָׁה לוּגִּין שֶׁמֶן לְמֵאָה: לוֹג וּמֶחֱצָה שְׁמָרִים, לוֹג וּמֶחֱצָה בָּלַע. אִם הָיָה שֶׁמֶן מְזוּקָּק – אֵינוֹ יוֹצִיא לוֹ שְׁמָרִים. אִם הָיוּ קַנְקַנִּים יְשָׁנִים – אֵינוֹ יוֹצִיא לוֹ בֶּלַע. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף הַמּוֹכֵר שֶׁמֶן מְזוּקָּק לַחֲבֵירוֹ כׇּל יְמוֹת הַשָּׁנָה – הֲרֵי זֶה מְקַבֵּל עָלָיו לוֹג וּמֶחֱצָה שְׁמָרִים לְמֵאָה. גְּמָ׳ וְלָא פְּלִיגִי: מָר כִּי אַתְרֵיהּ וּמָר כִּי אַתְרֵיהּ. בְּאַתְרֵיהּ דְּמָר חָפוּ בְּקִירָא וְלָא מָיֵיץ טְפֵי, בְּאַתְרֵיהּ דְּמָר חָפוּ בְּכוּפְרָא וּמָיֵיץ טְפֵי. אִיבָּעֵית אֵימָא מִשּׁוּם גַּרְגִּישְׁתָּא, הָא מָיְיצָא טְפֵי וְהָא לָא מָיְיצָא טְפֵי. בְּאַתְרֵיהּ דְּרַב יְהוּדָה רָמוּ אַרְבָּעִים וְתַמְנֵי כּוּזֵי בְּדַנָּא. אָזֵיל דַּנָּא בְּשִׁיתָּא זוּזֵי, פָּרֵיס רַב יְהוּדָה שִׁיתָּא שִׁיתָּא בְּזוּזָא,

וכן אמר רבה השביחו לאמצע - לא גרסינן שאין זה לשון גמרא להביא דברי האמוראים סיוע למשנה ועוד רבה תלמידיה דרב חסדא הוה והיכי אמר רב חסדא שמעתא משמיה ואי גרס ליה וכן אמר רב גרסינן שהיה רבו של רב חסדא משום דאיכא למ"ד בבבא בתרא (דף קמג:) לא שנו אלא ששבחו נכסים מחמת נכסים אבל שבחו מחמת עצמן של אחים השביחו לעצמן אמרה רב חסדא להא דרב הכא למימר דלית לן ההיא שמעתא אלא אפילו השביחו מחמת טורחן של משביחין כי הכא דשתל פרדס השביחו לאמצע: ידעו - אלו שיטלו חלקם: מי ידע - שיש לו אחים: גדולה מזו - קרוב היורד לנכסי שבוי שאם יבאו הבעלים יטלו שלהם: אמרו שמין להם כאריס הכא דידיה לא יהבינן ליה - בתמיה זה שעשה והשביחן לדעת עצמו לא יהבי' ליה כאריס בחלק השני: ברשות ב"ד נחתי - דמורידין קרוב לנכסי שבוי: הכא לא ברשות נחית - כשירד זה לתוכו לא נמלך בב"ד: ועוד - אם בא לימלך לא היו מורידין אותו דהא אחיו קטן הוה ואין מורידין קרוב לנכסי קטן: מתני' הרי זה יוציא לו חסרונות - כשיחזירם לו יפחות כמה הם רגילים לחסור ובגמ' מוקי לה בשעירבן עם פירותיו: אורז - מי"ל: דוחן - פטי"ל ודומה לאורז: הכל לפי המדה - וכן לכל כור וכור: הכל לפי הזמן - שהניחן בידו לכל שנה ושנה יניח לו כך: ר' יוחנן בן נורי אמר - אהכל לפי המדה פליג: אם היתה מדה מרובה - שהפקיד אצלו הרבה ובגמרא מפרש י' כורים לא יוציא לו חסרונות מפני שהם מותירות שבימות הגורן כשמפקיד החיטין יבשין ובימות הגשמים כשמחזיר נופחות ובאכילת עכברים אינן נחסרים כל כך לכל כור וכור דכולי האי לא אכלי עכברים מי' כורין הלכך נפיחתו משלמת חסרון המגיע לשני כורים או שלשה שהעכברים אוכלין: גמ' זרע פשתן בגבעולין - חסר כל כך לפי שהגבעולין מתייבשין ונופלים והרוח מנשבתן אבל זרע פשתן נקי אינו חסר כ"כ: לכל כור וכור - פירוש דמתניתין הוא: ליחזי דידיה כמה הוו כו' - ויראה כמה חסרו ויטול על של חברו כפי חשבון: מדת הגורן - היתה יתירה על של בתים: בשופטני - שוטים: בכיילא - במדה: בימות הגורן - סמוך ליובשן שנתיבשו בחמה: והחזיר לו בימות הגשמים - חזרו ונתפחו מלחלוחית הגשם והקור: א"כ - שדרכו לתפוח: לפקע כדא - כשממלאין כד חיטין או שעורין בימות הגורן וגפין את הכד יפקע בימות הגשמים מחמת תפיחת התבואה: איצצא - דוחק מתוך שהם במקום צר נדחקו יחד ואין תפוחין: מתני' ליין - אם הפקיד אצלו יין ועירבו עם יינו הקנקנים בולעין שתות: אף המוכר כו' - כשם שאמרו במפקיד כן אמרו במוכר שהמוכר שמן לחבירו ונותן לו מתוך חביותיו כשהוא מסתפק תמיד והוא מזוקק הרי הלוקח מקבל עליו לפחות לו לוג ומחצה מחמת שמרים: למאה - למאה לוג: גמ' חפו בקירא - טחו החביות מבפנים בשעוה כדרך שעושין אנו בזפת: כופרא - זפת: גרגישתא - קרקע שעושין ממנה החביות ארדלי"א בלע"ז: הא - באתריה דר"י מייץ טפי מההיא דאתריה דתנא קמא: באתריה דרב יהודה - מילתא באפי נפשיה היא ולאו אמתניתין קאי: רמו ארבעין ותמניא כוזי בדנא - מדה קטנה היתה במקומו שארבעים ושמונה ממלאין את החבית: אזיל דנא בשיתא - בששה זוזים היתה נמכרת ביחד בימות הבציר: פריס ליה רב יהודה שיתא שיתא בזוזא - נעשה רב יהודה חנווני והיה מוכרן שש כוזי בזוז:

וכן אמר רבה גרס - רש"י גרס וכן אמר רב ופליג אמ"ד בפ' מי שמת (ב"ב דף קמג: ושם ד"ה לא) נכסים ששבחו מחמת עצמן של אחין השבח לעצמן וקאמר דאפי' שבחו מחמת טרחם של משביחין כי הכא דשתל פרדיסא השביחו לאמצע וזהו תימה שחולק רבא על רב דהתם רבא קאמר ולא מייתי התם מילתיה דרב ונראה דגרס רבה וכן בספר ר"ת ולא מדברי רב חסדא הוא שהגמ' מביא שמעשה כיוצא בזה בא לפני רבה ופסק דהשביחו לאמצע כמו רב חסדא והביאו הגמרא משום קושית אביי דא"ל אביי לרבה מי דמי כו' ולא חשש רבה מקושיותיו ודן דהשביחו לאמצע: אגלגל מלתא - פסק של רב חסדא ומטא לקמיה דרבי אמי: וכי מה אכפת להו לעכברים - וטעמייהו דרבנן מפרש בירושלמי הני עכברי רשיעי נינהו כד חמיין עיבור לא מסתייהו דאכלי אלא קריין לחבריהון דאכלי עמהון והא דאמרינן בגמרא אמרו לו הרבה אובדות מהם הרבה מתפזרות מהם י"ל דלדבריו דרבי יוחנן קאמר אפילו לית לך טעמא דמפרש בירושלמי מ"מ הרבה אובדות מהם: אלא לכור בלבד - וא"ת אם כן בפחות מכור נמי יוציא כמו לכור וי"ל דאין להם ריוח להטמן בתוכה ומ"מ לפי חשבון הראוי להתחסר יוציא דאי אפשר שלא יתחסרו: ולאורז שאינו קלוף ג' סאין לכור - וא"ת ואמאי לא חשיב במתניתין אורז שאינו קלוף עם זרע פשתן כיון דאית להו חד שיעורא וי"ל דפשוט לו דבאורז תתחסר כל כך וברישא גבי אורז קלוף לא חשיב זרע פשתן קלוף דשמא דינם חלוק: מדה מרובה י' כורין - וא"ת אפי' ב' כורין או ג' מתנפחין לפי חשבון החסרונות העולה להם וי"ל דבי' כורין עולה להם הנפוח חסרון של כור אחד ולא יוציא להם חסרונות היינו כל החסרון דחסרון של כור אחד לא יוציא ולהכי נקט י' כורים לאפוקי פחות: