בבא מציעאסט:
טוען את הדף…
כְּהַאי גַּוְנָא וַדַּאי צְרִיךְ לְאוֹדוֹעֵיהּ: זוּזֵי, מִי שָׁקֵיל טָבֵי וְשָׁבֵיק חַסִּרֵי? אֲמַר לֵיהּ: לָא. אֲמַר לֵיהּ: חַמְרָא, כּוּלֵּי עָלְמָא יָדְעִי דְּאִיכָּא דִּבְסִים וְאִיכָּא דְּלָא בְּסִים. גּוּפָא, אָמַר רַב נַחְמָן: זוּזֵי, כְּמַאן דִּפְלִיגִי דָּמוּ. הָנֵי מִילֵּי טָבֵי וְטָבֵי, תְּקוּלֵי וּתְקוּלֵי. אֲבָל טָבֵי וּתְקוּלֵי – לָא. רַב חָמָא הֲוָה מוֹגַר זוּזֵי בִּפְשִׁיטָא בְּיוֹמָא. כְּלוֹ זוּזֵי דְּרַב חָמָא. הוּא סָבַר: מַאי שְׁנָא מִמָּרָא? וְלָא הִיא מָרָא הָדְרָא בָּעֵינָא וִידִיעַ פְּחָתֵיהּ, זוּזֵי לָא הָדְרִי בְּעֵינַיְיהוּ וְלָא יְדִיעַ פְּחָתֵיהּ. אָמַר רָבָא: שְׁרֵי לֵיהּ לְאִינִישׁ לְמֵימַר לֵיהּ לְחַבְרֵיהּ: הֵילָךְ אַרְבְּעָה זוּזֵי וְאוֹזְפֵיהּ לִפְלָנְיָא זוּזֵי, לֹא אָסְרָה תּוֹרָה אֶלָּא רִבִּית הַבָּאָה מִלֹּוֶה לְמַלְוֶה. וְאָמַר רָבָא: שְׁרֵי לֵיהּ לְאִינִישׁ לְמֵימַר לֵיהּ לְחַבְרֵיהּ ״שְׁקֹל לָךְ אַרְבְּעָה זוּזֵי וֶאֱמוֹר לֵיהּ לִפְלוֹנִי לְאוֹזֹפַן זוּזֵי״. מַאי טַעְמָא – שְׂכַר אֲמִירָה קָא שָׁקֵיל. כִּי הָא דְּאַבָּא מָר בְּרֵיהּ דְּרַב פָּפָּא הֲוָה שָׁקֵיל אוּגְנָא דְקִירָא מִקִּירָאֵי, וַאֲמַר לֵיהּ לַאֲבוּהּ: אוֹזְפִינְהוּ זוּזֵי. אֲמַרוּ לֵיהּ רַבָּנַן לְרַב פָּפָּא: אָכֵיל בְּרֵיהּ דְּמָר רִבִּיתָא! אֲמַר לְהוּ: כֹּל כִּי הַאי רִבִּיתָא נֵיכוֹל, לֹא אָסְרָה תּוֹרָה אֶלָּא רִבִּית הַבָּאָה מִלֹּוֶה לְמַלְוֶה. הָכָא – שְׂכַר אֲמִירָה קָא שָׁקֵיל, וּשְׁרֵי. מַתְנִי׳ שָׁמִין פָּרָה וַחֲמוֹר וְכׇל דָּבָר שֶׁהוּא עוֹשֶׂה וְאוֹכֵל לְמֶחֱצָה. מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לַחְלוֹק אֶת הַוְּלָדוֹת מִיָּד – חוֹלְקִין. מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לְגַדֵּל – יְגַדֵּילוּ. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: שָׁמִין עֵגֶל עִם אִמּוֹ, וּסְיָח עִם אִמּוֹ, וּמַפְרִיז עַל שָׂדֵהוּ, וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ מִשּׁוּם רִבִּית. גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: מַפְרִיז עַל שָׂדֵהוּ וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ מִשּׁוּם רִבִּית, כֵּיצַד? הַשּׂוֹכֵר אֶת הַשָּׂדֶה מֵחֲבֵירוֹ בַּעֲשָׂרָה כּוֹרִים חִטִּין לְשָׁנָה, וְאוֹמֵר לוֹ: תֵּן לִי מָאתַיִם זוּז וַאֲפַרְנְסֶנָּה, וַאֲנִי אַעֲלֶה לְךָ שְׁנֵים עָשָׂר כּוֹרִין לְשָׁנָה – מוּתָּר. אֲבָל אֵין מַפְרִיז לֹא עַל חֲנוּת וְלֹא עַל סְפִינָה. אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: פְּעָמִים שֶׁמַּפְרִיז עַל חֲנוּת לָצוֹר בָּהּ צוּרָה, סְפִינָה לַעֲשׂוֹת לָהּ אִיסְקַרְיָא. חֲנוּת לָצוֹר בָּהּ צוּרְתָּא: דְּצָבוּ בַּהּ אִינָשֵׁי וְהָוֵי אַגְרָא טְפֵי. סְפִינָה לַעֲשׂוֹת לָהּ אִיסְקַרְיָא: כֵּיוָן דְּשַׁפִּירָא אִיסְקַרְיָא טְפֵי – אַגְרָא טְפֵי. סְפִינְתָּא, אָמַר רַב: אַגְרָא וּפַגְרָא. אֲמַרוּ לֵיהּ רַב כָּהֲנָא וְרַב אַסִּי לְרַב: אִי אַגְרָא – לָא פַּגְרָא, אִי פַּגְרָא – לָא אַגְרָא. שְׁתֵיק רַב. אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: מַאי טַעְמָא שְׁתֵיק רַב? לָא שְׁמִיעָא לֵיהּ הָא דְּתַנְיָא: אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ אֵין מְקַבְּלִין צֹאן בַּרְזֶל מִיִּשְׂרָאֵל, אֲבָל מְקַבְּלִין צֹאן בַּרְזֶל מִן הַגּוֹיִם. אֲבָל אָמְרוּ: הַשָּׁם פָּרָה לַחֲבֵירוֹ, וְאָמַר לוֹ: הֲרֵי פָּרָתְךָ עֲשׂוּיָה עָלַי בִּשְׁלֹשִׁים דִּינָר, וַאֲנִי אַעֲלֶה לְךָ סֶלַע בְּחֹדֶשׁ – מוּתָּר, לְפִי שֶׁלֹּא עֲשָׂאָהּ דָּמִים. וְלֹא עֲשָׂאָהּ?! אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: לֹא עֲשָׂאָהּ דָּמִים מֵחַיִּים, אֶלָּא לְאַחַר מִיתָה. אָמַר רַב פָּפָּא, הִלְכְתָא: סְפִינָה אַגְרָא וּפַגְרָא.טבי ותקולי - יש זוזי שמשקלם קל וצורתם יוצאת בהוצאה והורגלו בה וטובים בהוצאה יותר מצורה אחרת של זוזי שמשקלן יתר ואותן שמשקלן יתר חביבין למי ששוקל כסף מנה או פרס במאזנים הלכך טבי וטבי אי נמי תקולי ותקולי כמאן דפליגי דמי דאלו שהניח טובים כאלו שנטל: אבל שקל טבי ושבק תקולי - אי נמי שקל תקולי ושבק טבי לא: מוגר זוזי בפשיטא ליומא - בלשון שכירות ולא בלשון הלואה הנני משכיר לך זוז היום בפשוט דהיינו זוז מדינה דהיינו שמינית שבצורי: כלו זוזי דרב חמא - ירדו לטימיון כדאמרינן לקמן (בבא מציעא דף עא:) שהמלוין ברבית נכסיהן מתמוטטין: מ"ש ממרא - פושויי"ר בלעז הלא רשאי אני להשכיר את כלי: הדרא בעינא - אותו כלי חוזר בעצמו בעין ואינו הלואה אצלו בדמים ואין אחריותו עליו אם נאנס או נשבר מחמת מלאכה הלכך אין שכרו רבית: וידיע פחתיה - ועוד שניכר פגמו שהוא נפגם ומתקלקל מחמת מלאכה: זוזי לא הדרי בעינייהו - שהרי מוציאם ולפיכך אחריותו עליו ושכרו רבית אע"ג דאמר בלשון שכירות ועוד אי נמי אהדר ליה בעיניה לא ידיע פחתיה נמצא שכרו חנם ברבית: אוגנא דקירא - חלות הנתכות בכלים קטנים עגולים כאגנות: מקיראי - תגרי שעוה: מתני' שמין פרה - גדולה וחמור גדול שראוין למלאכה ומלאכתם כולה של מקבל: למחצה - לחלוק שבח שישביחו בדמים ובוולדות: לחלוק את הוולדות מיד - כשתבא שנת חלוקתן כדאמרן לעיל בדקה שלשים ובגסה חמשים יום: שמין עגל עם אמו - ואין צריך ליתן שכר עמל ומזון לעגל אלא לאם: מפרין על שדהו - לשון פרה ורבה ובגמ' מפרש כיצד מפרין ולי נראה מפריז בזיי"ן לשון מרחיב ומגדיל כמו (זכריה ב׳:ח׳) פרזות תשב ירושלם וכן מצינו בנדה (דף ד:) לא כהלל שהפריז על מדותיו וכן יסד רבינו משולם בפיוט חכמי מדות מפריזים: גמ' תן לי מאתים זוז - הלויני מאתים זוז ואוציאם בשדה לזבל לקצור ולזרוע ולחרוש: ואפרנסנה - כל צרכה כל דבר קרוי פרנסה: ואני אעלה - בחכירותיה שנים עשר כורין של חטין לשנה ואחזיר מעותיך: מותר - ואין זו רבית שכר מעות אלא שחוכר ממנו שדה משובחת ומעלה לו בחכירות שדה טובה יותר משדה רעה מאתים זוז שני כורים חטין: אבל לא מפריז לא על שכר חנות ולא על שכר ספינה - שאם שכר ממנו חנות או ספינה אסור ללות הימנו מעות לקנות פירות ולמכור בחנות או פרקמטיא להוליך בספינה ויעלה לו על דמי שכירותו כיון דלא בגופה דחנות וספינה קא מפיק להו להנך זוזי להשביח החנות או הספינה. אין תוספת השכר בשביל חנות וספינה אלא בשביל שכר מעות: לצור בה צורות - שיוציא מעות הללו לצור בו צורות שתהא נאה והכל רצין לתוכה לקנות ולאכול שם: אסקריא - וילון ושאר כלי הספינה כגון תורן: ספינתא אמר רב אגרא ופגרא - מותר להשכירה ע"מ שאם תישבר ישלם אותה השוכר: אי אגרא לא פגרא - כיון דנוטל שכר אין לו לתבוע דמי שבירתה: ואי פגרא לא אגרא - מאחר ששמאה בדמים שאם תישבר יש לה דמים. הויא ליה מלוה גביה והויא שכרה רבית: אין מקבלין צאן ברזל - עסקא שאדם מקבל מחבירו ומקבל אחריות שאם מתו מתו לו ואם אבדו אבדו לו והשכר יחלוקו והיינו צאן ברזל שקשה כברזל שקיים אצל בעליו ואינו פוחת אצלם ונראה לי שרוב המקבלים כך היו נוהגים לקבל בהמה דקה להכי קרי להו צאן: הרי פרתך עשויה עלי בל' דינר - אם לא אשיבנה לך: ואני אעלה לך בשכר - שאחרוש בה סלע בחודש: מותר - ואין זה רבית כדמפרש לפי שלא עשאה דמים מחיים שאם יוזלו פרות בשוק ויעמדו דמיה על עשרים לא ישלם אלא לאחר מיתה שאם תמות או אם תישבר אלמא כל כמה דלא קביל עליה זולא לאו מלוה היא גביה וגבי ספינה נמי לא קביל עליה זולא:כי האי גוונא ודאי צריך לאודועיה - משמע דוקא הכא לפי שהיה לו פתחון פה לחשדו קאמר דצריך לאודועיה משום והייתם נקיים מה' ומישראל (במדבר ל״ב:כ״ב) אבל בעלמא לא והא דאמר בסוף זה בורר (סנהדרין דף לא: ושם ד"ה ואם) שנים שנתעצמו לדין שכופין אותו ודן בעירו ואם אמר כתבוני מאיזה טעם דנתוני כותבין ונותנין : לו אר"ת מכח ההיא דהכא דוקא התם דלא רצה לדון אלא על ידי כפייה אבל אם מדעתו דנו אותו אין כותבין ונותנין לו וי"מ דהכא כל כה"ג צריך לאודועיה דלא איירי הודעה מאיזה טעם חייבו אלא היה משיבו כל כה"ג היה לך להודיעו כשחלקת ולא היה לך לחלוק שלא מדעתו: אוגר זוזא בפשיטי - מקבל היה עליו אחריות אונסין להכי ס"ד דשרי: מרא הדרא בעיניה וידיע פחתיה - ועוד שניכר פגמו שהוא נפגם אם יתקלקל מחמת מלאכה זוזי לא הדרי בעינייהו שהרי מוציאן ולפיכך אחריותן עליו ושכרן רבית אע"פ שאמר בלשון שכירות ועוד אי נמי מהדר להו בעינייהו לא ידיע פחתייהו נמצא שכרן בחנם והוי רבית כך פי' בקונטרס וקשה לפירושו דא"כ היה אסור להשכיר לחבירו קטלא וכוס של זהב וטבעת דלא ידיע פחתייהו כדתנן בפרק הנהנה (מעילה דף יח.) ושאין בו פגם כיון שנהנה מעל כיצד קטלא בצוארה וטבעת בידה ושתתה בכוס של זהב כיון שנהנה מעל ועוד דבהדיא תניא בתוספתא (פ"ד) משכיר אדם מעותיו אצל שולחני להתראות בהן ולהתלמד בהן וריב"ן לא גרס וידיע פחתיה ונראה דגרס ליה וה"פ מרא אינה מלוה כי לא ניתנה להוצאה ולהחזיר אחרת אלא צריך להחזיר בעינה והשכר אינו שכר מלוה אי נמי היה נותן המרא להוציא ולעשות הימנו כל חפצו ולשלם אחרת אעפ"כ מותר ליטול שכר ואין ללמוד היתר משם לאוגורי זוזי דבמרא השכירות אינה בעבור הלואה שיש לו רשות להוציאה אלא נותן השכירות עבור הפחת שתפחת על ידי מלאכה אם יחזיר השוכר בעינה אבל זוזי דרב חמא היה מלוה ולצורך הוצאה השכירם לו ולא בשביל קבלת שום פחת: