בבא מציעאנב:
טוען את הדף…
יָתֵר עַל כֵּן מוֹכְרָהּ בְּשׇׁוְיָהּ. מַאי לָאו: שֶׁפָּחֲתָה יוֹתֵר מִכְּדֵי אוֹנָאָתָהּ? לָא, יְתֵירָה: דְּאַכַּתִּי לָא פָּחֲתָה בִּכְדֵי אוֹנָאָתָהּ, מוֹכְרָהּ בְּשׇׁוְיָהּ. מֵתִיבִי: עַד כַּמָּה תִּיפָּחֵת, וִיהֵא רַשַּׁאי לְקַיְּימָהּ? בְּסֶלַע – עַד שֶׁקֶל. מַאי לָאו דִּפְחַית פּוּרְתָּא פּוּרְתָּא! לָא, דִּנְפִיל לְנוּרָא וְאִפְּחִית בַּחֲדָא זִימְנָא. אָמַר מָר: יִקֳּבֶנָּה וְיִתְלֶנָּה בְּצַוַּאר בְּנוֹ אוֹ בְּצַוַּאר בִּתּוֹ. וּרְמִינְהוּ: לֹא יַעֲשֶׂנָּה מִשְׁקָל בֵּין מִשְׁקְלוֹתָיו, וְלֹא יִזְרְקֶנָּה בֵּין גְּרוּטוֹתָיו, וְלֹא יִקֳּבֶנָּה וְיִתְלֶנָּה בְּצַוַּאר בְּנוֹ וּבְצַוַּאר בִּתּוֹ. אֶלָּא: אוֹ יִשְׁחוֹק, אוֹ יִתּוֹךְ, אוֹ יָקוֹץ, אוֹ יוֹלִיךְ לְיָם הַמֶּלַח! אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, וְאָמְרִי לַהּ רַב הוּנָא אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, לָא קַשְׁיָא: כָּאן – בָּאֶמְצַע, כָּאן – מִן הַצַּד. עַד מָתַי מוּתָּר לְהַחֲזִיר בִּכְרַכִּים? עַד שֶׁיַּרְאֶה לַשּׁוּלְחָנִי. בִּכְפָרִים? עַד עַרְבֵי שַׁבָּתוֹת. מַאי שְׁנָא בְּסֶלַע דִּמְפַלֵּיג, וּמַאי שְׁנָא בְּטַלִּית דְּלָא מְפַלֵּיג? אֲמַר אַבָּיֵי: כִּי תְּנַן נָמֵי מַתְנִיתִין – בְּטַלִּית בִּכְרַכִּין תְּנַן. רָבָא אָמַר: טַלִּית, כֹּל אִינִישׁ קִים לֵיהּ בְּגַוַּהּ. סֶלַע, כֵּיוָן דְּלָאו כֹּל אִינִישׁ קִים לֵיהּ בְּגַוַּהּ אֶלָּא שׁוּלְחָנִי, הִלְכָּךְ בִּכְרַכִּים דְּאִיכָּא שׁוּלְחָנִי – עַד שֶׁיַּרְאֶה לַשּׁוּלְחָנִי. בִּכְפָרִים דְּלֵיכָּא שׁוּלְחָנִי – עַד עַרְבֵי שַׁבָּתוֹת דְּסָלְקִין לְשׁוּקָא. וְאִם הָיָה מַכִּירָהּ אֲפִילּוּ לְאַחַר שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ כּוּ׳. הֵיכָא? אִי בִּכְרַכִּין, הָא אָמְרַתְּ עַד שֶׁיַּרְאֶה לַשּׁוּלְחָנִי. אִי בִּכְפָרִים, הָא אָמְרַתְּ עַד עַרְבֵי שַׁבָּתוֹת! אָמַר רַב חִסְדָּא: מִידַּת חֲסִידוּת שָׁנוּ כָּאן. אִי הָכִי, אֵימָא סֵיפָא: אֵין לוֹ עָלָיו אֶלָּא תַּרְעוֹמֶת. לְמַאן? אִי לְחָסִיד – לָא קַבּוֹלֵי לִיקַבְּלַהּ מִינֵּיהּ, וְלָא תַּרְעוֹמֶת תֶּיהְוֵי לֵיהּ. וְאֶלָּא לְהַאיְךְ דְּקַבְּלַהּ מִינֵּיהּ, וּלְבָתַר דִּמְקַבְּלַהּ מִינֵּיהּ – תַּרְעוֹמֶת תֶּיהְוֵי לֵיהּ? הָכִי קָאָמַר: הָא אַחֵר, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין מְקַבְּלָהּ הֵימֶנּוּ – אֵין לוֹ עָלָיו אֶלָּא תַּרְעוֹמֶת. וְנוֹתְנָהּ לְמַעֲשֵׂר שֵׁנִי, וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ, שֶׁאֵינוֹ אֶלָּא נֶפֶשׁ רָעָה. אָמַר רַב פָּפָּא, שְׁמַע מִינַּהּ: הַאי מַאן דְּמוֹקֵים אַזּוּזֵי, מִיקְּרֵי נֶפֶשׁ רָעָה. וְהָנֵי מִילֵּי הוּא דְּסָגֵי לְהוּ. מְסַיַּיע לֵיהּ לְחִזְקִיָּה, דְּאָמַר חִזְקִיָּה: בָּא לְפוֹרְטָהּ – פּוֹרְטָהּ בְּשׇׁוְיָהּ, בָּא לְחַלְּלָהּ – מְחַלְּלָהּ בְּיָפָה. מַאי קָאָמַר? הָכִי קָאָמַר: אַף עַל פִּי כְּשֶׁבָּא לְפוֹרְטָהּ – פּוֹרְטָהּ בְּשׇׁוְיָהּ, כְּשֶׁהוּא מְחַלְּלָהּ – מְחַלְּלָהּ בְּיָפָה. לְמֵימְרָא דְּסָבַר חִזְקִיָּה דִּמְזַלְזְלִינַן בְּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי? וְהָאָמַר חִזְקִיָּה: מַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁאֵין בּוֹ שָׁוֶה פְּרוּטָה, אוֹמֵר: הוּא וְחוּמְשׁוֹ מְחוּלָּל עַל מָעוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת. לְפִי שֶׁאִי אֶפְשָׁר לוֹ לְאָדָם לְצַמְצֵם מְעוֹתָיו! מַאי ״בְּיָפָה״, בְּתוֹרַת יָפָה. דִּתְרֵי זִילֵי לָא מְזַלְזְלִינַן בֵּיהּ. גּוּפָא. אָמַר חִזְקִיָּה: מַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁאֵין בּוֹ שָׁוֶה פְּרוּטָה, אוֹמֵר: ״הוּא וְחוּמְשׁוֹ מְחוּלָּל עַל מָעוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת״, לְפִי שֶׁאִי אֶפְשָׁר לוֹ לְאָדָם לְצַמְצֵם מְעוֹתָיו. מֵיתִיבִי: הַתְּרוּמָה וְהַבִּיכּוּרִים חַיָּיבִין עֲלֵיהֶן מִיתָה וָחוֹמֶשׁ,יתר על כן מוכרה בשויה - לעיל קתני לה גבי סלע שפיחתה מוכרה בשויה לפי דמיה ולא ביפה אלמא מותר לקיימה: יתר על כן - על כדי אונאה דלא פחתה כדי אונאה לכל חד וחד כדאית ליה: מוכרה בשוויה - ביפה: מאי לאו דפחת' פורתא פורתא - וקאמר מותר לקיימה עד שקל אלמא לא מיחלפא בסלע ותיובתא דרב הונא: גרוטותיו - שברי כלי כסף: מן הצד לא יקבנה - לפי שהרמאי שימצאנה יקוץ אותה סביב עד שיוציא את הנקב ומרמה בה את האחרים ויוציאנה בשקל: ה"ג או יקוץ או יתוך - לשון התכה ולא גרסינן יחתוך: באמצע - יקבנה דמשנקבה לא סגיא: דמפליג - בין כפרים לכרכים: ומאי שנא טלית דלא מפליג - דקתני בכדי שיראה לתגר או לקרובו לא שנא כרך לא שנא כפר: דסלקין לשוקא - לקנות צורך סעודת שבת: מדת חסידות - וה"ק אם חסיד הוא מקבלה: למאן - מי המתרעם: אם לחסיד - קאמר דיש לו תרעומת על המחזיר מי כופהו לקבל שיתרעם טוב לו שלא יקבלנה משיקבלנה ויוציא דיבה על חבירו: ואחר שאינו חסיד - ולא רצה לקבלה אין לזה עליו אלא תרעומת דאיהו הוא דאפסיד אנפשיה שלא החזירו בזמנו: דמוקי אזוזא - מעמיד עצמו מלקבלם כשמוצא בהם פגם: מסייע ליה - מתני' דקתני נותנה למעשר שני: בא לפורטה - בא להחליף סלע חסירה בפרוטות: פורטה בשויה - לפי חסרונה ולא ירמה את חבירו לפורטה ביפה: בא לחללה - לחלל מעשר שני עליה: מחלל עליה - מעשר בדמי סלע יפה: ביפה - כאילו היא יפה: מאי קאמר - בא לפורטה פורטה בשויה מתניתין אתא לאשמועינן דכיון דפיחתה כדי אונאה אסור להוציאה ביפה: ה"ק - אע"פ שכשבא לפורטה בירושלים בפרוטות ליקח סעודת מעשר על כרחו יפרטנה בשויה ולא ביפה אפילו הכי סלע שמה שאינה אלא נפש רעה וכשחילל מעשר עליה מחלל ביפה ואשמועינן חזקיה דמתני' דקתני נותנה למעשר שני כאילו היא יפה קאמר: דמזלזלינן - לצמצם דמי פדיונו: שאין בו שוה פרוטה - ואין בו כח לתפוס פדיונו שיתן פרוטה ויחללנה כדאמר לקמן ממעשרו ולא כל מעשר כו': אומר הוא וחומשו - שאני צריך להוסיף עליו: יהא מחולל על מעות הראשונות - שחיללתי עליה מעשר שני ועודן בידי יהא אף זה מחולל על אותו מעשר: שאי אפשר לאדם לצמצם מעותיו - לחלל בשווין בצמצום שמתוך שהוא ירא מלפחות ונמצא אוכלו בלא חילוף הוא מוסיף על דמיו הילכך פחות משוה פרוטה זה מחלל על אותו עודף אלמא לא פרקינן בצמצום וכ"ש בפחות: בתורת יפה - בשויה וה"ק כשם שכשבא לפורטה בירושלים לא יקבלוה הימנו להדיא אלא בשויה ויש מזלזלין בדמיה יותר מכדי פחתה כך כשבא לחללה מחללה בשויה דמים פחותים: בתורת יפה - משחלל עליה כפי דמים ודאין שלה כך לא יחלל על זו אלא בדמים ודאין שלה: דתרי זילי לא מזלזלינן ביה - דאע"ג דתנן נותן למעשר שני חד זילותא אשמועינן דמתחלל על סלע חסירה ולא אמרינן הרי הוא כאסימון או כמעות הניתנות באסימון אבל תרי זילי לחלל עליה מעשר בדמי סלע יפה לא: ביכורים - הוקשו לתרומה דקרינהו רחמנא תרומה דאמר מר (מכות דף יז.) ותרומת ידך אלו ביכורים: חייבין עליהן מיתה - זר או כהן טמא האוכלו במזיד: וחומש - זר האוכלן בשוגג דכתיב (ויקרא כ״ב:י״ד) ואיש כי יאכל קדש בשגגה וגו':שיהא שוקל בה משקלות - וא"ת דהכא משמע שעושי' משקל בשל מתכת ובהמוכר את הספינה (ב"ב דף פט: ושם ד"ה ולא) אמרינן אין עושין משקלות משל מתכת וי"ל דדוקא לשקול בשר ושמן שהלחלוחית נדבק בהם ומתיבש ומכביד אסור אבל לשקול בהם כסף וזהב שרי אלא צריך לחופן בעור שלא ישחקו כדאיתא פ' המביא תניין (גיטין כב. ושם) שלשה עורות הן כו' כדי לצור בו משקולת קטנה והיינו של מתכת דמחפים אותה בעור: נותנה למעשר שני - אחסרה כדי אונאה קאי ונותנה למעשר שני בשויה ואינו חושש משום אסימון דשם מטבע יש עליה דמי שאינו לוקחה בשויה בתורת מטבע כי אם כמו נסכא אינו אלא נפש רעה ורב פפא בא להוסיף אפילו שאר מטבעות מסייע ליה לחזקיה דאמר מחללה ביפה פי' כאילו מתחילה היתה כן ולא חסרה דהיינו בשויה דאי ממתני' ה"א נותנה למעשר שני בפחות משויה משום דנפש רעה אינו מקבלה בשויה בתורת מטבע וקמ"ל דלא מיקרי אסימון משום דמי שאינו לוקחה אינו אלא נפש רעה קמ"ל חזקיה דמחללה ביפה כאילו היתה מתחילה כך דכ"ע הכי שקלי לה והיינו בשויה ממש ופריך דאין לצמצם ולחלל בשויה ומשני בתורת יפה כלומר שמחלל בפחות מעט משום דאין יכול לצמצם כמו ביפה שמחלל כמו כן בפחות מעט והרב רבי יצחק בן הרב ר' מאיר מפרש דקאי אפחות מכדי אונאה ונותנה למעשר שני בסלע שלם שאינו אלא נפש רעה מי שאינו מקבלה בסלע שלם מסייע ליה לחזקיה דאמר אע"פ שפורטה לשולחני בשויה ולא בסלע שלם לפי שהוא מדקדק יותר אפי' הכי מחלל ביפה בסלע שלם דאזלינן בתר שאר בני אדם שאינם מדקדקים ומקבלין אותה בסלע שלם והשתא הוי ביפה כמשמעו ופריך והא אמר חזקיה לפי שאי אפשר לצמצם ומשני בתורת יפה כלומר פחות מעט מסלע שלם כמו אם לא חסרה כלל היה מחלל עליה פחות מעט וקא משמע לן חזקיה דמחללה ביפה דאי ממתני' ה"א נותנה למעשר שני. בשויה כמו שיתן עליה שולחני לפי שאינו אלא נפש רעה למי שאינו מקבלה בשלם א"כ לא הוי אסימון והריב"ן פי' נותנה למעשר שני בסלע שלם אותה שחסרה כדי אונאה וקשה דאמאי הוי נפש רעה אותו שאינו מקבלה הלא חייב להחזיר האונאה: