בבא מציעאמה.
טוען את הדף…
אָסוּר לִלְווֹת דִּינָר בְּדִינָר. דִּינָר דְּמַאי? אִילֵּימָא דִּינָר שֶׁל כֶּסֶף בְּדִינָר שֶׁל כֶּסֶף, לְגַבֵּי נַפְשֵׁיהּ מִי אִיכָּא לְמַאן דְּאָמַר לָאו טִבְעָא הָוֵי? אֶלָּא פְּשִׁיטָא דִּינָר שֶׁל זָהָב בְּדִינָר שֶׁל זָהָב, וּלְמַאן? אִי לְבֵית הִלֵּל – הָא אָמְרִי טִבְעָא הָוֵי. אֶלָּא לָאו לְבֵית שַׁמַּאי, וּשְׁמַע מִינַּהּ רַבִּי יוֹחָנָן הוּא דְּאָמַר: אֵין מְחַלְּלִין! לָא, לְעוֹלָם אֵימָא לָךְ רַבִּי יוֹחָנָן הוּא דְּאָמַר מְחַלְּלִין, וְשָׁאנֵי הַלְוָאָה כֵּיוָן דִּלְעִנְיַן מִקָּח וּמִמְכָּר שַׁוְּיוּהּו רַבָּנַן כִּי פֵירָא, דְּאָמְרִינַן: אִיהוּ נִיהוּ דְּאוֹקֵיר וְזִיל – לְגַבֵּי הַלְוָאָה נָמֵי פֵּירָא הָוֵי. הָכִי נָמֵי מִסְתַּבְּרָא, דְּכִי אֲתָא רָבִין אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ אָסוּר לִלְווֹת דִּינָר בְּדִינָר, אֲבָל מְחַלְּלִין מַעֲשֵׂר שֵׁנִי עָלָיו. שְׁמַע מִינַּהּ. תָּא שְׁמַע: הַפּוֹרֵט סֶלַע מִמְּעוֹת מַעֲשֵׂר שֵׁנִי, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: בְּכׇל הַסֶּלַע מָעוֹת, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: בְּשֶׁקֶל כֶּסֶף, בְּשֶׁקֶל מָעוֹת. הַשְׁתָּא לְבֵית שַׁמַּאי לְגַבֵּי פְּרִיטֵי מְחַלְּלִינַן, לְגַבֵּי דַּהֲבָא מִיבַּעְיָא? שָׁאנֵי פְּרִיטֵי בְּאַתְרָא דְּסָגַיִין חֲרִיפֵי. לִישָּׁנָא אַחֲרִינָא אָמְרִי לַהּ, רַבִּי יוֹחָנָן וְרֵישׁ לָקִישׁ. חַד אָמַר: מַחְלוֹקֶת בִּסְלָעִין עַל דִּינָרִים, דְּבֵית שַׁמַּאי סָבְרִי: ״הַכֶּסֶף״ – כֶּסֶף רִאשׁוֹן וְלֹא כֶּסֶף שֵׁנִי. וּבֵית הִלֵּל סָבְרִי: ״הַכֶּסֶף״, ״כֶּסֶף״, רִיבָּה – וַאֲפִילּוּ כֶּסֶף שֵׁנִי. אֲבָל פֵּירוֹת עַל דִּינָרִין – דִּבְרֵי הַכֹּל מְחַלְּלִינַן, דְּאַכַּתִּי כֶּסֶף רִאשׁוֹן הוּא. וְחַד אָמַר: אַף בְּפֵירוֹת עַל דִּינָרִין נָמֵי מַחְלוֹקֶת. וּלְמַאן דְּאָמַר סְלָעִין עַל דִּינָרִין מַחְלוֹקֶת, אַדְּמִיפַּלְגִי בִּסְלָעִין עַל דִּינָרִין, לִיפְלוֹג בִּסְלָעִין עַל סְלָעִין! אִי אִפְּלוּג בִּסְלָעִין עַל סְלָעִין, הֲוָה אָמֵינָא: הָנֵי מִילֵּי בִּסְלָעִין עַל סְלָעִין, אֲבָל בִּסְלָעִין עַל דִּינָרִין – מוֹדוּ לְהוּ בֵּית הִלֵּל לְבֵית שַׁמַּאי דְּדַהֲבָא לְגַבֵּי כַּסְפָּא פֵּירָא הָוֵי וְלָא מְחַלְּלִינַן, קָא מַשְׁמַע לַן. תָּא שְׁמַע: הַפּוֹרֵט סֶלַע שֶׁל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי בִּירוּשָׁלַיִם, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: בְּכׇל הַסֶּלַע מָעוֹת, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: בְּשֶׁקֶל כֶּסֶף, בְּשֶׁקֶל מָעוֹת. הַשְׁתָּא כַּסְפָּא לְגַבֵּי פְּרִיטֵי מְחַלְּלִינַן, וְלָא אָמְרִינַן ״כֶּסֶף רִאשׁוֹן וְלֹא כֶּסֶף שֵׁנִי״, לְגַבֵּי דַּהֲבָא דַּחֲשִׁיב מִינֵּיהּ, מִי אָמְרִינַן ״כֶּסֶף רִאשׁוֹן וְלֹא כֶּסֶף שֵׁנִי״? אָמַר רָבָא: יְרוּשָׁלַיִם קָמוֹתְבַתְּ? שָׁאנֵי יְרוּשָׁלַיִם, דִּכְתִיב בֵּיהּ ״וְנָתַתָּה הַכֶּסֶף בְּכֹל אֲשֶׁר תְּאַוֶּה נַפְשְׁךָ בַּבָּקָר וּבַצֹּאן״. תָּא שְׁמַע: הַפּוֹרֵט סֶלַע מִמְּעוֹת מַעֲשֵׂר שֵׁנִי – בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: בְּכׇל הַסֶּלַע מָעוֹת, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: בְּשֶׁקֶל כֶּסֶף, בְּשֶׁקֶל מָעוֹת! אֶלָּא דְּכוּלֵּי עָלְמָא ״הַכֶּסֶף״ ״כֶּסֶף״ רִיבָּה, וַאֲפִילּוּ כֶּסֶף שֵׁנִי. אֶלָּא אִי אִיתְּמַר דְּרַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, הָכִי אִיתְּמַר: חַד אָמַר מַחְלוֹקֶת בִּסְלָעִין עַל דִּינָרִין, דְּבֵית שַׁמַּאי סָבְרִי: גָּזְרִינַןאסור ללות דינר בדינר - שמא יוקירו ויבא לידי רבית ובדינר זהב קאמר כדמפרש ואזיל: לעולם אימא לך ר' יוחנן הוא דאמר דברי הכל מחללינן - דלגבי פירא טבעא הוי: כיון דלענין מקח וממכר שויוהו רבנן כי פירא - כדתנן (לעיל בבא מציעא דף מד.) הזהב קונה את הכסף: הכי נמי מסתברא - דרבי יוחנן הוא דאמר מחללינן: הפורט סלע ממעות מעשר שני - מי שיש לו מעות נחשת של מעשר שני ובא לפורטן בסלע כסף להעלות לירושלים מפני משאוי הדרך: ב"ש אומרים בכל הסלע מעות - אם בא לפורטן יפרוט כולן ויתן מעות בשביל כל הסלע: וב"ה אומרים לא יפרוט - אלא חציין שהפרוטות יוצאות בירושלים וכשיבא שם יהא צריך לפרוטות מיד לקנות צרכי סעודה ואם ירוצו הכל אצל שולחני לפרוט יוקירו הפרוטות ונמצא מעשר שני נפסד לפיכך ישאו פרוטות עמהן להוציא במקצת לכשיכלו יפרוט הכסף שבידו מעט מעט: השתא לב"ש כו' - דמדקתני ממעות מעשר שני ש"מ חילל פירות על הפרוטות: לגבי דהבא מיבעיא - דמחללין פירות ותיובתא דמ"ד אף בפירות על דינרין מחלוקת: הכסף - וצרת הכסף והלכת (דברים י״ד:כ״ה): כסף ראשון - שחללת הפירות עליהם אתה צריך לצור בידך ולהוליך ולא שתחלל אותו כסף על כסף אחר: הכסף כסף ריבה - כסף יתירא כתיב בפרשה: אף בפירות על דינרין מחלוקת - וטעמא דב"ש משום דדהבא פירא הוא ולא מתחלל עליה מעשר: ולמ"ד בסלעין על דינרין - דוקא פליגי וטעמא דב"ש משום כסף שני הוי ולא משום דדהבא פירא הוא: אדמיפלגי בסלעין על דינרין - שיש לטעות ולומר טעמא משום דדהבא חשיב ליה פירא הוא ניפלגו בסלעין על סלעין ששניהם של כסף: הוה אמינא - בסלעין על סלעין הוא דפליג בית הלל עלייהו דלית להו כסף ראשון ולא כסף שני: אבל בסלעין על דינרין אימא מודו להו - דלא מיתחלי משום דדהבא פירא הוא קמ"ל: ה"ג הפורט סלע של מעשר שני בירושלים - שהיה מחליף סלעים שבידו ונוטל פרוטות להוציאם לצרכי סעודות מעשר: בית שמאי אומרים - אם בא להחליף כל הסלעין שבידו במעות יחליף: וב"ה אומרים לא יחליף אלא חציין - שמא לא ישהה בעיר עד שיוציא את כולן ויפקיד בעיר עד רגל אחר והפרוטות מתעפשות ואם יחזור ויחליפם בסלעין נמצא שולחני משתכר שתי פעמים ומעשר שני נפסד: ת"ש - מההיא קמייתא דלא מיירי בירושלים דמחליף פרוטות ונוטל סלע:לגבי נפשיה מי איכא למ"ד לאו טבעא הוי - וא"ת א"כ היכי מוכח לעיל (בבא מציעא דף מד:) דרבי חייא סבר דהבא הוי טבעא דלמא היינו דוקא לגבי נפשיה ולא לגבי כספא וי"ל דלעיל סבר כמסקנא דהכא דאי לענין מקח וממכר פירא הוי לגבי הלואה נמי פירא הוי: אלא לב"ש - ולא שיסבור כמותו אלא אליבייהו קאמר אי נמי ר' יוחנן סבר לה כמתני' דהזהב קונה את הכסף: ושאני הלואה - השתא מצי מיירי בדינר כסף וכבית הלל וא"ת היכי מוכח בסמוך ה"נ מסתברא דר' יוחנן דאמר מחללין מדאמר ר' יוחנן אע"פ שאמרו אסור ללוות דינר בדינר אבל מחללין מעשר שני עליו מנ"ל דאיירי בדינר זהב וכבית שמאי דלמא בדינר כסף וכב"ה וי"ל דעל כרחך בדינר זהב איירי דאי בשל כסף ולבית הלל פשיטא דמחללין דמתניתין היא (מע"ש פ"ב מ"ז) לא יעשה סלעין דינרי זהב א"כ אותן סלעין חילל פירות עליהן ולב"ש דוקא אסור ללוות דסברי דהבא פירא הוי אבל לב"ה מותר ללוות דדהבא טבעא הוי דהא מחללין סלעין עליו ולב"ש נמי הוי טבעא לחלל פירות עליו וכן לקמן (בבא מציעא דף מח.) ר"ש אומר אין דינר זהב קונה טלית אלמא לגבי פירא טבעא הוי ואפילו לגבי כספא מקרי טבעא דשמא כילדותו מסתברא ומיהו ר"ח פירש דהכי אמר רב האי גאון דדהבא פירא הוי לכל מילי ושמא בימי האמוראים היה זהב יוצא בהוצאה והוה טבעא ובימי הגאון לא היה יוצא כלל ולכך אמר דהבא פירא: בכל הסלע מעות - רש"י פי' טעם בדברי ב"ה ובדברי ב"ש לא נתן טעם משמע לב"ש יכול לעשות מה שירצה וכן לקמן בהפורט סלע בירושלים וקשה דבמסכת עדיות (פ"א מ"ט) תני להו בהדי דברים דב"ש לחומרא והוי ליה למתנינהו בהדי קולי ב"ש לכך נראה דב"ש דוקא בכל הסלע קאמרי ולא יחליף ב' וג' פעמים שבכל פעם משתכר החנוני ונמצא מפסיד מעשר שני ועי"ל דהכא דוקא יתן בכל הסלע מעות שלא יתעפשו בדרך קודם שיגיע שם: לפלגי בסלעים על סלעים - ריב"ן ל"ג ליה דאמאי יחלל על סלעין אחרים מיהו הא לא קשיא שהראשונים אינם חריפים להוציאם בירושלים כמו השניים שהם מטבע אחר והא דאמר בהגוזל [קמא] (ב"ק דף צז:) התקינו שיהו כל המעות יוצאות בירושלים מ"מ אלו חריפין מאלו אך קשה דלקמן (בבא מציעא דף נה:) אמרי' ותנן לה במסכת מעשר שני (פ"ב מ"ו) סלע של חולין ושל מעשר שני שנתערבו מביא בסלע מעות ומחלל עליהם מפני שאמרו מחללין כסף על נחשת מדוחק ופרש"י אבל לא יקח אחד מהסלעין ויאמר אם מעשר הוא מוטב ואם לאו חבירו יהא מחולל עליו משום דאין מחללין כסף על כסף אפילו מדוחק וי"ל דהתם הסלעים שוין זה כזה ולכך אין מחללין אבל מטבע שאינו חריף על החריף מחללין אי נמי אתיא כר' מאיר דתנן (שם מ"ח) בתר בבא דהפורט סלע אין מחללין כסף על כסף דברי ר' מאיר וחכמים מתירין [לפנינו שם במס' מעשר שני לא נמצא כך וע"ש בתוי"ט שכתב דנוסחא אחרת היתה לפניהם]: השתא כספא לגבי פריטי מחללין - הא פשיטא ליה שיש חלוק בין ירושלים לחוץ לירושלים דחוץ לירושלים עיקר חלול הוא פירות על פריטי או על סלעים כדי להקל משאו ובירושלים עיקר החלול הוא כסף על פירות כדי לאכלם או על פריטי כדי לקנות בהם צורך אכילה ולכך לא פריך מינה ללישנא קמא ולא למ"ד אף בפירות על דינרין מחלוקת ופליגי אי דהבא פירא הוי אי לאו ולא פריך אלא למ"ד דטעמייהו דב"ש משום כסף ראשון ולא כסף שני דלענין ראשון ושני סבור שאין לחלק בין תוך ירושלים לחוצה לה: בכל אשר תאוה נפשך - ואם תאמר והא בעינן פרי מפרי וגדולי קרקע וי"ל דלא ממעטין אלא מים ומלח אבל לא פרוטה דבפרוטה קונה בקר וצאן דהוו פרי מפרי: