מנחותק.
טוען את הדף…
בְּתוֹכָהּ. וְשֶׁמָּא תֹּאמַר כְּשֵׁם שֶׁפִּיהָ צַר כָּךְ כּוּלָּהּ צָרָה – תַּלְמוּד לוֹמַר ״הֶעֱמִיק הִרְחִב״. וְשֶׁמָּא תֹּאמַר לַמֶּלֶךְ לֹא הוּכְנָה – תַּלְמוּד לוֹמַר ״גַּם הִיא לַמֶּלֶךְ הוּכָן״, וְשֶׁמָּא תֹּאמַר אֵין בָּהּ עֵצִים – תַּלְמוּד לוֹמַר ״מְדֻרָתָהּ אֵשׁ וְעֵצִים הַרְבֵּה״, וְשֶׁמָּא תֹּאמַר זֶה הוּא שְׂכָרָהּ – תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְנַחַת שֻׁלְחָנְךָ מָלֵא דָשֶׁן״. חָל יוֹם הַכִּיפּוּרִים לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת [וְכוּ׳]. אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לֹא בָּבְלִיִּים הֵם, אֶלָּא אֲלֶכְּסַנְדְּרִיִּים הֵם, וּמִתּוֹךְ שֶׁשּׂוֹנְאִין אֶת הַבָּבְלִיִּים – קוֹרִין אוֹתָם עַל שֵׁם בָּבְלִיִּים. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: לֹא בָּבְלִיִּים הֵם, אֶלָּא אֲלֶכְּסַנְדְּרִיִּים הֵם, וּמִתּוֹךְ שֶׁשּׂוֹנְאִין אֶת הַבָּבְלִיִּים – קוֹרְאִין אוֹתָן עַל שֵׁם בָּבְלִיִּים. אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוּדָה: תָּנוּחַ דַּעְתְּךָ שֶׁהִנַּחְתָּ דַּעְתִּי. מַתְנִי׳ סִידֵּר אֶת הַלֶּחֶם בַּשַּׁבָּת, וְאֶת הַבָּזִיכִין לְאַחַר הַשַּׁבָּת, וְהִקְטִיר אֶת הַבָּזִיכִין בַּשַּׁבָּת – פָּסוּל, אֵין חַיָּיבִין עֲלֵיהֶן מִשּׁוּם פִּיגּוּל, נוֹתָר, וְטָמֵא. סִידֵּר אֶת הַלֶּחֶם וְאֶת הַבָּזִיכִין בַּשַּׁבָּת, וְהִקְטִיר אֶת הַבָּזִיכִין לְאַחַר הַשַּׁבָּת – פְּסוּלָה, וְאֵין חַיָּיבִין עֲלֵיהֶן מִשּׁוּם פִּיגּוּל, נוֹתָר, וְטָמֵא. סִידֵּר אֶת הַלֶּחֶם וְאֶת הַבָּזִיכִין לְאַחַר הַשַּׁבָּת, וְהִקְטִיר אֶת הַבָּזִיכִין בַּשַּׁבָּת – פְּסוּלָה. כֵּיצַד יַעֲשֶׂה? יַנִּיחֶנָּה לְשַׁבָּת הַבָּאָה, שֶׁאֲפִילּוּ הִיא עַל הַשּׁוּלְחָן יָמִים רַבִּים – אֵין בְּכָךְ כְּלוּם. גְּמָ׳ תְּנַן הָתָם: אָמַר לָהֶם הַמְמוּנֶּה: ״צְאוּ וּרְאוּ אִם הִגִּיעַ זְמַן שְׁחִיטָה״. אִם הִגִּיעַ, הָרוֹאֶה אוֹמֵר: ״בַּרְקַאי״. מַתִּתְיָא בֶּן שְׁמוּאֵל אוֹמֵר: ״הֵאִיר פְּנֵי כׇּל הַמִּזְרָח עַד שֶׁבְּחֶבְרוֹן״, וְהוּא אוֹמֵר: ״הֵן״. וְלָמָּה הוּצְרְכוּ לְכָךְ? שֶׁפַּעַם אַחַת עָלָה מְאוֹר הַלְּבָנָה, וְדִימּוּ שֶׁהֵאִיר מִזְרָח, שָׁחֲטוּ אֶת הַתָּמִיד, וְהוֹצִיאוּהוּ לְבֵית הַשְּׂרֵיפָה. וְהוֹרִידוּ כֹּהֵן גָּדוֹל לְבֵית הַטְּבִילָה. זֶה הַכְּלָל הָיָה בַּמִּקְדָּשׁ: כָּל הַמֵּסֵיךְ אֶת רַגְלָיו טָעוּן טְבִילָה, וְכׇל הַמֵּטִיל מַיִם טָעוּן קִדּוּשׁ יָדַיִם וְרַגְלַיִם. תָּנֵי אֲבוּהּ דְּרַבִּי אָבִין: לֹא זוֹ בִּלְבַד, אֶלָּא אֲפִילּוּ עוֹלַת הָעוֹף שֶׁנִּמְלְקָה בַּלַּיְלָה, וּמִנְחָה שֶׁנִּקְמְצָה בַּלַּיְלָה – תֵּצֵא לְבֵית הַשְּׂרֵיפָה. בִּשְׁלָמָא עוֹלַת הָעוֹף – מִשּׁוּם דְּלָא אֶפְשָׁר לְאַהְדּוֹרַהּ, אֶלָּא מִנְחָה – אֶפְשָׁר דְּמַהְדַּר קוֹמֶץ לְדוּכְתֵּיהּ וְקָמֵיץ בִּימָמָא. הוּא תָּנֵי לַהּ, וְהוּא אָמַר לַהּ: כְּלֵי שָׁרֵת מְקַדְּשִׁין שֶׁלֹּא בִּזְמַנָּן. מֵיתִיבִי: כׇּל הַקָּרֵב בַּיּוֹם – קָדוֹשׁ בַּיּוֹם, בַּלַּיְלָה – קָדוֹשׁ בַּלַּיְלָה, בֵּין בַּיּוֹם וּבֵין בַּלַּיְלָה – קָדוֹשׁ בֵּין בַּיּוֹם וּבֵין בַּלַּיְלָה. כׇּל הַקָּרֵב בַּיּוֹם – קָדוֹשׁ בַּיּוֹם; ״בַּיּוֹם״ – אִין, ״בַּלַּיְלָה״ – לָא; אֵינוֹ קָדוֹשׁ לִיקְרַב, אֲבָל קָדוֹשׁ לִיפָּסֵל. מוֹתֵיב רַבִּי זֵירָא: סִידֵּר אֶת הַלֶּחֶם וְאֶת הַבָּזִיכִין אַחַר שַׁבָּת, וְהִקְטִיר אֶת הַבָּזִיכִין בַּשַּׁבָּת – פְּסוּלָה. כֵּיצַד יַעֲשֶׂה? יַנִּיחֶנָּה לְשַׁבָּת הַבָּאָה, שֶׁאֲפִילּוּ הִיא עַל הַשֻּׁלְחָן יָמִים רַבִּים אֵין בְּכָךְ כְּלוּם. וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ כְּלֵי שָׁרֵת מְקַדְּשִׁין שֶׁלֹּא בִּזְמַנָּן (לִיפָּסֵל) – לִיקְדּוֹשׁ וְלִיפְּסוּל. אָמַר רַבָּה: מַאן דְּקָא מוֹתֵיב – שַׁפִּיר קָא מוֹתֵיב, אֲבוּהּ דְּרַבִּי אָבִין נָמֵי מַתְנִיתָא קָאָמַר. קָסָבַר: לַיְלָה אֵין מְחוּסָּר זְמַן, הָא יָמִים מְחוּסָּרִין זְמַן. סוֹף סוֹף,העמיק - הרחיב כיון שבא לעומק מיד מרחיב ובגיהנם משתעי דרישיה דקרא כי ערוך מאתמול תפתה: למלך לא הוכנה - לתלמיד שפירש מן התורה לא הוכנה גיהנם שלא יהא נידון בה. מלך קרי לתלמיד חכם דכתיב (משלי ח׳:ט״ו) בי מלכים ימלוכו: שמא תאמר זהו שכרה של תורה - שמצלת מגיהנם אבל שכר אחר אין לה: ומתוך ששונאין חכמי ארץ ישראל את הבבליים - קורין את האלכסנדריים שעושין מנהג רעבתנות על שם בבליים: אלכסנדריים - של מצרים: משפחת רבי יהודה מבבל היתה לפיכך שמח בדברי ר' יוסי: מתני' פסול - דמחוסר זמן הוא שלא היה על השלחן אלא ששה ימים והכא אי אפשר לתקן ולומר יניחנו עד שבת הבאה דכיון דלחם נסדר כדינו בשבת קידשו שלחן ושוב אין יכול להשהותן אלא עד שבת ראשונה דמיפסיל בלינה (הואיל ולן הלחם בלא בזיכין): משום פיגול - אם הקטירן על מנת לאכול מן הלחם למחר אינו פיגול שלא קרב המתיר כמצותו: ולא משום נותר - שאין נותר חל על הלחם שהרי אין ראוי לאכילה: וטמא - האוכלו בטומאת הגוף אינו בכרת כדאמר בהקומץ [רבה] (לעיל מנחות דף כה:) הניתר לטהורים חייבין עליו משום טומאה וזה לא ניתר לטהורים מעולם דבזיכין הוו מתירין דידיה ולא קרבו כהילכתן: לאחר שבת - למחר: יניחנו לשבת הבאה - ויעמוד שבועיים על השולחן דכיון דלא נסדר בשבת אין שולחן מקדשו עד השבת הילכך לא מיפסל בלינה למוצאי שבת: גמ' זמן השחיטה - אם האיר היום לשחוט את התמיד: ברקאי - האיר היום כמו (תהילים צ״ז:ד׳) האירו ברקיו תבל: מתתיא בן שמואל - היה ממונה על כך כדאמר בשקלים (דף ז:) שהיה ממונה על הפייסות והיינו פייסות שמפייסין כשהאיר היום מי שוחט ומי זורק וכשהוא שואל אם הגיע זמן שחיטה אומר לאותו שעל הגג אמור אם האיר פני כל המזרח והוא אומר לו הן ובתלמוד ירושלמי נמצא שלפיכך היה אומר עד שבחברון ביום הכפורים כדי להזכיר ישיני חברון: ולמה הוצרכו לכך - לעלות לגג ולראות אם האיר היום: ודימו - סבורים היו: והוציאו לבית השריפה - שפסול היה לפי שנשחט בלילה דכתיב (ויקרא י״ט:ו׳) ביום זבחכם ביום בעי לזבוח: והורידו כ"ג כו' - מפרש בסדר יומא בפרק שלישי (דף כט.) היכא קאי: מיסך רגליו - גדולים שהלך לבית הכסא: לא זו בלבד - תמיד שנשחט בלילה יוצא לבית השריפה: אלא אפילו עולת העוף ומנחה - דלאו קרבן חשוב הוא דאין באין בציבור אם נעשו בלילה יצאו לבית השריפה: מקדשין - וזה שקמץ ונתן קומץ בכלי אע"ג דלילה לאו זמן קידוש הוא מקדש ליה כלי ושוב אי אפשר לערבו בשירים ולחזור ולקמוץ שכבר נתקדש זה לשם קומץ: כל הקרב ביום - כגון סתם קרבנות: קדוש ביום - שאם נתנו בכלי שרת ביום כלי שרת מקדשו: בלילה - כגון מנחת נסכים: וקומץ קרב ביממא מביום צוותו: ליפסל - כגון בלינה ומחוסר כפורים וכגון הכא דתו לא אפשר לאהדורי ונפסל במחוסר זמן: ליקדוש - מאחד בשבת וכי מטי אידך דחד בשבת ליפסל בלינה למוצאי אחד בשבת שהרי שהה יותר משמנה ימים: ואבוה דרבי אבא נמי מתני' קאמר - ולאו מדעתיה דנפשיה הילכך ליכא למימר בדותא היא ומבעיא לן לתרוצינהו: קסבר - תנא דר' אבין לילה אין מחוסר זמן דהלילה הולך אחר היום הילכך מקדש ליה כלי שרת לקומץ דזמנו הוא אלא שאין עבודת לילה כשירה: [אבל ימים] מחוסר זמן - דימים הוי מחוסר זמן הילכך לחם הנסדר באחד בשבת לא מקדש ליה לאיפסולי דאכתי כמה ימים יש עד זמנו:ששונאין את הבבליים. כדאשכחנא בפ"ק דיומא (דף ט:) דאמר א"ל ר"ש בן לקיש לרבי אלעזר אלהא דישראל סנינא לכו לפי שלא עלו בימי עזרא ומה שמזכירין אותם לגנאי על שאוכלין את השעירים חיים אע"ג דמצוה קעבדי שלא יבואו לידי נותר לפי שהרגילו עצמם כמו כן לאוכלם חיים אף בכל השנים דמיחזי כרעבתנותא: אמר להם הממונה. ביומא (דף כח.) פירש בקונטרס דממונה הוא הסגן וקשה דאם כן הוה ליה למיחשביה בהדי דברים דחשיב בירושלמי דיומא שהסגן משמש אומר לו אישי כ"ג הגבה שמאלך הסגן בימינו וראש בית אב בשמאלו והניף הסגן בסודרים ואחז הסגן בימינו והעלהו לא היה מתמנה להיות כהן גדול עד שנעשה סגן אלא ממונה אחר היה ושמא היה ממונה על הפייסות דמיקרי ממונה סתם כדתנן פרק שני דיומא (דף כב.) אומר להם הצביעו: מתתיא בן שמואל אומר (אם) האיר פני המזרח. מתתיא בן שמואל היה ממונה על כך כדאמר בשקלים (דף ז:) מתתיא בן שמואל היה ממונה על הפייסות והיינו הפייסות שכשהאיר היום היו מפייסין מי שוחט מי זורק וכשהוא שואל אם הגיע זמן אומר לאותו שעולה על הגג אמור אם האיר פני כל המזרח עד שבחברון והוא אומר לו הן ובתלמוד ירושלמי נמצא שלפיכך אומר לו ביום הכפורים עד שבחברון כדי להזכיר ישיני חברון כך פי' בקונטר' ומה שכתוב בספרים בפ' אמר להן הממונה (יומא דף כח:) מתתיא בן שמואל אומר ממונה על הפייסות אומר כו' ליתא אלא אומר ה"ר מאיר דה"ג מתתיא בן שמואל ממונה על הפייסות אומר שהוא עצמו ממונה על כך והתם מפרש מי אומר כן: אלא אפי' עולת העוף שנמלקה ומנחה שנקמצה. רבותא היא מהני אע"ג דלאו בכלל ביום זבחכם נינהו קמ"ל דנפקי מביום צוותו כדמפרש במגילה (דף כ:) ומשום קודם התמיד לא מיפסלא דהיינו למצוה בעלמא כדאמרי' בפ' התכלת (לעיל מנחות דף מט:) ומשום פסול לינה נמי לא דלאלתר שרפו אפי' קודם עמוד השחר ומיהו אי אפשר לומר כן דהא פריך ניהדר קומץ לדוכתיה ולקמציה ביממא ומשני כלי שרת מקדשין שלא בזמנן ומיפסיל משום לינה אלמא לא מיפסיל קמיצה ואי אפשר לשרוף עד אחר עמוד השחר שיפסל בלינה ונקמצה לאו דוקא אלא אפילו לא נקמצה נמי כדתנן בפרק שני דמעילה (דף ט.): בלילה. פי' בקונטרס כגון מנחת נסכים ויש מפרשים הטבת נרות לא שייך על זה לשון קרב: