מנחותמה.
טוען את הדף…
אֵילִים דְּהֵיכָא? אִי דְּהָנְהוּ – דְּאַיִל הוּא, אִי דַּעֲצֶרֶת דְּתוֹרַת כֹּהֲנִים – הֲוָיָה כְּתִיב בְּהוּ. לְעוֹלָם דַּעֲצֶרֶת דְּתוֹרַת כֹּהֲנִים, וְהָכִי קָאָמַר: לָא אֵילִים דְּתוֹרַת כֹּהֲנִים מְעַכְּבִי לֵיהּ לְאַיִל דְּחוֹמֶשׁ הַפְּקוּדִים, וָלֹא אַיִל דְּחוֹמֶשׁ הַפְּקוּדִים מְעַכֵּב לְהוּ לְאֵילִים דְּתוֹרַת כֹּהֲנִים. אֶלָּא, פָּרִים – דַּאֲפִילּוּ אַהֲדָדֵי לָא מְעַכְּבִי, וְאֵילִים – דְּהָכָא וּדְהָכָא הוּא דְּלָא מְעַכְּבִי, אִינְהוּ מְעַכְּבִי. תַּנָּא מִילֵּי מִילֵּי קָתָנֵי. ״וּבְיוֹם הַחֹדֶשׁ (תִּקַּח) פַּר בֶּן בָּקָר תָּמִים וְשִׁשָּׁה כְּבָשִׂים וָאַיִל תְּמִימִים יִהְיוּ״, ״פַּר״ – מָה תַּלְמוּד לוֹמַר? לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר בַּתּוֹרָה ״פָּרִים״, וּמִנַּיִן שֶׁאִם לֹא מָצָא שְׁנַיִם מֵבִיא אֶחָד? תַּלְמוּד לוֹמַר ״פַּר״. ״שִׁשָּׁה כְּבָשִׂים״ – מָה תַּלְמוּד לוֹמַר? לְפִי שֶׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה ״שִׁבְעָה״, וּמִנַּיִן שֶׁאִם לֹא מָצָא שִׁבְעָה יָבִיא שִׁשָּׁה? תַּלְמוּד לוֹמַר ״שִׁשָּׁה״. וּמִנַּיִן שֶׁאִם לֹא מָצָא שִׁשָּׁה, יָבִיא חֲמִשָּׁה, חֲמִשָּׁה יָבִיא אַרְבָּעָה, אַרְבָּעָה יָבִיא שְׁלֹשָׁה, שְׁלֹשָׁה יָבִיא שְׁנַיִם, וַאֲפִילּוּ אֶחָד? תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְלַכְּבָשִׂים כַּאֲשֶׁר תַּשִּׂיג יָדוֹ״. וּמֵאַחַר דִּכְתִיב הָכִי, ״שִׁשָּׁה כְּבָשִׂים״ לְמָה לִי? דְּכַמָּה דְּאֶפְשָׁר לְהַדּוֹרֵי, מְהַדְּרִינַן. וּמִנַּיִן (לְאֵילִים שֶׁבְּתוֹרַת כֹּהֲנִים) שֶׁמְּעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה? תַּלְמוּד לוֹמַר ״יִהְיוּ״. ״כֹּה אָמַר ה׳ אֱלֹהִים בָּרִאשׁוֹן בְּאֶחָד לַחוֹדֶשׁ תִּקַּח פַּר בֶּן בָּקָר תָּמִים וְחִטֵּאתָ אֶת הַמִּקְדָּשׁ״. ״חַטָּאת״ – עוֹלָה הִיא! אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: פָּרָשָׁה זוֹ אֵלִיָּהוּ עָתִיד לְדוֹרְשָׁהּ. רַב אָשֵׁי אָמַר: מִילּוּאִים הִקְרִיבוּ בִּימֵי עֶזְרָא, כְּדֶרֶךְ שֶׁהִקְרִיבוּ בִּימֵי מֹשֶׁה. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: פָּרָשָׁה זוֹ אֵלִיָּהוּ עָתִיד לְדוֹרְשָׁהּ. אָמַר לוֹ רַבִּי יוֹסֵי: מִלּוּאִים הִקְרִיבוּ בִּימֵי עֶזְרָא, כְּדֶרֶךְ שֶׁהִקְרִיבוּ בִּימֵי מֹשֶׁה. אָמַר לוֹ: תָּנוּחַ דַּעְתְּךָ שֶׁהִנַּחְתָּ דַּעְתִּי. ״וְכׇל נְבֵלָה וּטְרֵפָה מִן הָעוֹף וּמִן הַבְּהֵמָה לֹא יֹאכְלוּ הַכֹּהֲנִים״ – כֹּהֲנִים הוּא דְּלֹא יֹאכְלוּ, הָא יִשְׂרָאֵל אָכְלִי? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: פָּרָשָׁה זוֹ אֵלִיָּהוּ עָתִיד לְדוֹרְשָׁהּ. רָבִינָא אָמַר: כֹּהֲנִים אִיצְטְרִיךְ לֵיהּ, סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: הוֹאִיל וְאִשְׁתְּרִי מְלִיקָה לְגַבַּיְיהוּ, תִּשְׁתְּרֵי נָמֵי נְבֵילָה וּטְרֵפָה, קָא מַשְׁמַע לַן. ״וְכֵן תַּעֲשֶׂה בְּשִׁבְעָה בַחֹדֶשׁ מֵאִישׁ שֹׁגֶה וּמִפֶּתִי וְכִפַּרְתֶּם אֶת הַבָּיִת״, ״שִׁבְעָה״? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֵלּוּ שִׁבְעָה שְׁבָטִים שֶׁחָטְאוּ, וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין רוּבָּהּ שֶׁל קָהָל. ״חֹדֶשׁ״ – אִם חִדְּשׁוּ וְאָמְרוּ חֵלֶב מוּתָּר, ״מֵאִישׁ שֹׁגֶה וּמִפֶּתִי״ – מְלַמֵּד שֶׁאֵין חַיָּיבִין אֶלָּא עַל הֶעְלֵם דָּבָר עִם שִׁגְגַת מַעֲשֶׂה. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: זָכוּר אוֹתוֹ הָאִישׁ לַטּוֹב, וַחֲנִינָא בֶּן חִזְקִיָּה שְׁמוֹ, שֶׁאִלְמָלֵא הוּא נִגְנַז סֵפֶר יְחֶזְקֵאל, שֶׁהָיוּ דְּבָרָיו סוֹתְרִין דִּבְרֵי תוֹרָה. מֶה עָשָׂה? הֶעֱלָה שְׁלֹשׁ מֵאוֹת גַּרְבֵי שֶׁמֶן, וְיָשַׁב בַּעֲלִיָּיה וּדְרָשׁוֹ. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: אִם הָיוּ לָהֶם פָּרִים מְרוּבִּין [וְכוּ׳]. תָּנוּ רַבָּנַן: ״וְאֵיפָה לַפָּר וְאֵיפָה לָאַיִל יַעֲשֶׂה מִנְחָה וְלַכְּבָשִׂים כַּאֲשֶׁר תַּשִּׂיג יָדוֹ וְשֶׁמֶן הִין לָאֵיפָה״. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: וְכִי מִדַּת פָּרִים וְאֵילִים אַחַת הִיא? אֶלָּא, שֶׁאִם הָיוּ לָהֶם פָּרִים מְרוּבִּין וְלֹא הָיוּ נְסָכִים – יָבִיאוּ פַּר אֶחָד וּנְסָכָיו, וְאַל יִקְרְבוּ כּוּלָּן בְּלֹא נְסָכִים. וְאִם הָיוּ לָהֶםדהני - דר"ח ועצרת שכתובים בחומש הפקודים: אלא דעצר' גריד' קתני מת"כ דכתיב באמור אל הכהנים אילים שנים והקרבתם על הלחם ז' כבשים ואילים שנים והנך דת"כ לאו נינהו הנך דחומש הפקודים כדלקמן: הויה כתיב בהו - יהיו עולה (ויקרא כג) וכל הויה עיכובא: לא דת"כ - הבאים בגלל שתי הלחם שנאמר והקרבתם על הלחם: מעכבי לאיל דחומש הפקודים - הבא בגלל מוסף ולאו אאיל דלחם קאי: וקפריך הש"ס היכא פלגא לתנא הכי גבי אילים מוקמת דאילים מעכבין זה את זה וגבי פרים וכבשים אפילו דהדדי לא מעכבי הנך דחומש הפקודים זה את זה: מילי מילי - וכדפרישנא: וביום החדש - פסוק הוא ביחזקאל: פר מה ת"ל - כלומר הרי כתובה בתור' להביא פר בראש חדש: לפי שנאמר בתורה - בר"ח כבשים בני שנה שבעה (במדבר כ״ח:י״א): ומנין שמעכבין זה את זה - אם יש להם פרים שנים או כבשים שבעה דאין יכולין להקריב זה בלא זה: ת"ל יהיו - וששת כבשים ואילים תמימים יהיו (יחזקאל מו): חטאת - בתמיה אמאי כתיב וחטאת דמשמע חטאת הא עולה הוו פרים דר"ח כדכתיב (במדבר כ״ח:י״א) ובראשי חדשיכם תקריבו עולה וגו': פרשה זו - דיחזקאל: אליהו עתיד לדורשה - דעד שיבא אליהו ויפרשנה לנו אין אנו יודעים לדורשה: רב אשי אמר - אני אפרשנה מילואים הקריבו והך נבואה דיחזקאל על בית שני נתנבאה שהקריבו מילואים וכי היכי דהקריבו מילואים דמשה בשמיני דידהו דהוה ר"ח כדאמרי' במס' שבת (דף פז.) בראשון באחד לחדש ותנא אותו היום נטל עשר עטרות כו' והקריב עגל בן בקר לחטאת הכא נמי הקריב פר בר"ח: אלו שבעה שבטים - והכי משמע וכן תעשה (וגבי פר) כי היכי דכתיב לעיל מיניה תקח פר בן בקר כן תעשה בשבעה שבטים פר העלם דבר אם חדשו שום הוראת איסור ואמרו חלב מותר מאיש שוגה ששגגו על פיהם ואכלו חלב בשוגג מביאין פר: ואע"פ שאין - בז' שבטים הללו רובן של ישראל ואיכא למימר כיחידים דמו ויביא כל אחד כשבה או שעירה אפ"ה הואיל ורוב שבטים הם חשיבי רובא ויביאו פר: העלם דבר - שנעלם דבר מסנהדרין והורו שחלב מותר: עם שגגת מעשה - שאכלו ציבור חלב שוגג על פיהם: דבריו סותרין דברי תורה - כגון כל הנך דאמרי' לעיל דקרי לפר דר"ח חטאת וכן אותן דלעיל: שלש מאות גרבי שמן - לנרות להדליק בלילה ולדרשו: וכי מדת פרים ואילים אחת - והלא מנחת פרים שלשה עשרונים ומנחת אלים שני עשרונים (במדבר טו) ולא בא הכתוב אלא להודיעך שמוטב להביא איל אחד עם איפתו מדה הראויה לו מלהביא: שאם היו להם פרים מרובים - כלומר דמים לקנות פרים ואילים כדי צרכן: ולא היו להם נסכים - כלומר אם יקנו מן הדמים אילים ופרים לא יהא בידם דמים לקנות נסכים: יביאו פר אחד ונסכים כו':אלא פרים דאפי' אהדדי לא מעכבי. והא דלא מוקי ליה בראש השנה ויום הכיפורים ושמיני עצרת משום דבכל חד ליכא אלא חד פר וחד איל והא דלא משני בפרים ואילים דעלמא כדמשני פ"ק דיומא (דף ז.) גבי פר דעבודת כוכבים ואילו של אהרן וקתני היה מקריב מנחת פרים ואילים לא דמי להכא כלל: ומנין שמעכבין זה את זה. פירוש כשיש להם כל הצורך (וכי) וכה"ג דריש בספרי שהבאתי לעיל א"נ קמ"ל כרבנן דפליגי עליה דר"ש במתני' שיקריב פרים ולא יקנה נסכים מאחד מהן אי נמי אם יש לו כבשים ואין לו לתמיד של בין הערבים מקריב כולן לשם מוסף ומיהו לקמן (מנחות דף מט.) משמע דתמידין דיומיה קודמין למוספין דיומיה משום דתדיר ומקודש וצ"ע: מילואים הקריבו בימי עזרא כדרך שהקריבו בימי משה. ולא דמו הני להני דשל משה עגל וכאן פר וגם מתנותיו חלוקות כמפורש ביחזקאל (מה) אל מזוזת הבית ואל ארבע פינות העזרה למזבח ועל מזוזת שער החצר הפנימית ופירש שם רש"י שהוא פר האמור שם למעלה אל חקות המזבח ביום העשותו פר בן בקר לחטאת אבל שם כתיב ולקחת מדמו ונתתה על ארבע קרנותיו ועל ארבע פינות העזרה ועל הגבול סביב וצריך לדחוק המקרא שיהיו שוים ועוד לפי מה שמפרש וכן תעשה בשבעה בחדש דאיירי בשבעה שבטים דאייתו פר בהוראה וצריך ליישב שיהיו אותן מתנות כאותן הכתובין גבי פר בהוראה בויקרא ואי אפשר ליישבו ושמא וכן תעשה דקאמר לענין שמביא פר שנשרף ולא לענין המתנות ודבר תימה הוא מי דחקו להש"ס להעמיד הפסוק בז' שבטים ופשיטא דקרא קאי אהא דכתיב לעיל גבי חקות המזבח ביום העשותו שמביאין פר בן בקר לחטאת וביום השני שעיר עזים ופר ואיל ואח"כ שבעת ימים תעשה שעיר חטאת ליום ופר בן בקר ואיל מן הצאן תמימים יעשו לפיכך אומר כאן וכן תעשה בשבעה בחודש: הואיל ואישתרי מליקה. אע"ג דלעיל (מנחות דף ה:) פרכינן שכן מצוותו בכך וכלאים נמי אסרינן להו בלא קרא מ"מ אתא לאורויי לך דלא ניטעי למילף מינה ולמאן דקאמר דאין שחיטה לעוף [מן התורה] פירשתי בחולין (דף כ.): בשבעה שבטים שחטאו. השתא דריש בחדש כמו בדברים שחדשו בית דין והוא של ז' שבטים שחלב מותר ועשו על פיהם והיינו מאיש שוגה ששגגו בהוראתם ומפני שהלכו ציבור ועשו פתאום על פיהם והא דלא כרבי יהודה (הוריות דף ה.) דבעי פר לכל שבט ונראה דאפי' לר' יהודה ניחא דמיירי במיעוט שבט: וכי מדת פרים ואילים אחת היא. תימה דליפרוך וכי יש שם איפה ורש"י פירש ביחזקאל דאיפה קמח היה מביא להוציא סולת עשרון מן הסאה והאיפה שלש סאין והיינו ג' עשרונים לפר ואיפה לאיל כמו ששנינו בשתי הלחם (לקמן מנחות עו:) שני עשרונים משלש סאין ושל פרים ג' מג' סאין למדך שאם לא מצא סולת מנופה כל כך יביא משל עשרון לסאה ושמן הין [לא שיקריב ההין כולו אלא] שנתות היו בהין וכי האי גוונא שפרש"י בשמן יש לפרש באיפה שהיה שם איפה גדולה וקטנה ומה שמדקדק משום דנקט בכולה חד לישנא משמע שניהם שוין וכן דורש בספרי בפרשת כי תצא דא"ר חנינא בן חזקיה בן גרון וכי מדת פרים אילים וכבשים אחת היא והלא כבר נאמר שלשה עשרונים לפר וגו' אלא מלמד שאיפה גדולה ואיפה קטנה קרויה איפה: