טוען את הדף…
אָמַר זְעֵירִי: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא דְּאָמַר ״מִנְחָה״, אֲבָל לָא אָמַר ״מִנְחָה״ – לָא. יָתֵיב רַב נַחְמָן וְקָאָמַר לַהּ לְהָא שְׁמַעְתָּא. אֵיתִיבֵיהּ רָבָא לְרַב נַחְמָן: ״קֶמַח״ – יָבִיא סוֹלֶת, לָאו דְּלֹא אָמַר ״מִנְחָה״? לָא, דְּאָמַר ״מִנְחָה״. ״בְּלֹא שֶׁמֶן וּלְבוֹנָה״, יָבִיא שֶׁמֶן וּלְבוֹנָה. מַאי לָאו דְּלֹא אָמַר ״מִנְחָה״? לָא, דְּאָמַר ״מִנְחָה״. ״חֲצִי עִשָּׂרוֹן״ – יָבִיא עִשָּׂרוֹן שָׁלֵם, מַאי לָאו דְּלֹא אָמַר ״מִנְחָה״? לָא, דְּאָמַר ״מִנְחָה״. אִי הָכִי, אֵימָא סֵיפָא: עִשָּׂרוֹן וּמֶחֱצָה – יָבִיא שְׁנַיִם, כֵּיוָן דְּאָמַר ״מִנְחָה״ אִיחַיַּיב לֵיהּ בְּעִשָּׂרוֹן, כִּי אָמַר ״חֲצִי עִשָּׂרוֹן״ לֹא כְּלוּם קָאָמַר הוּא. לָא צְרִיכָא דְּאָמַר ״הֲרֵי עָלַי מִנְחָה חֲצִי עִשָּׂרוֹן וְעִשָּׂרוֹן״, דְּכֵיוָן דְּאָמַר ״מִנְחָה״ אִיחַיַּיב לֵיהּ בְּעִשָּׂרוֹן, כִּי אָמַר ״חֲצִי עִשָּׂרוֹן״ וְלֹא כְּלוּם קָאָמַר, כִּי הָדַר אָמַר ״עִשָּׂרוֹן״ מַיְיתֵי עִשָּׂרוֹן אַחֲרִינָא. אִי הָכִי, רַבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר שֶׁלֹּא הִתְנַדֵּב כְּדֶרֶךְ הַמִּתְנַדְּבִין, אַמַּאי? אָמַר רָבָא: רַבִּי שִׁמְעוֹן בְּשִׁיטַת רַבִּי יוֹסֵי אֲמָרָהּ, דְּאָמַר: אַף בִּגְמַר דְּבָרָיו אָדָם מַתְפִּיס. מַתְנִי׳ מִתְנַדֵּב אָדָם מִנְחָה שֶׁל שִׁשִּׁים עִשָּׂרוֹן, וּמֵבִיא בִּכְלִי אֶחָד. (אִם אָמַר ״הֲרֵי עָלַי שִׁשִּׁים עִשָּׂרוֹן״ – מֵבִיא בִּכְלִי אֶחָד). אִם אָמַר ״הֲרֵי עָלַי שִׁשִּׁים וְאֶחָד״ – מֵבִיא שִׁשִּׁים בִּכְלִי אֶחָד, וְאֶחָד בִּכְלִי אֶחָד, שֶׁכֵּן הַצִּיבּוּר מֵבִיא בְּיוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל חַג שֶׁחָל לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת שִׁשִּׁים וְאֶחָד. דַּיּוֹ לַיָּחִיד שֶׁהוּא פָּחוֹת מִן הַצִּיבּוּר אֶחָד. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: וַהֲלֹא אֵלּוּ לַפָּרִים, וְאֵלּוּ לַכְּבָשִׂים, וְאֵינָם נִבְלָלִים זֶה עִם זֶה! אֶלָּא עַד שִׁשִּׁים יְכוֹלִין לִיבָּלֵל. אָמְרוּ לוֹ: שִׁשִּׁים נִבְלָלִין, וְשִׁשִּׁים וְאֶחָד אֵין נִבְלָלִין?! אָמַר לָהֶם: כׇּל מִדּוֹת חֲכָמִים כֵּן – בְּאַרְבָּעִים סְאָה הוּא טוֹבֵל, וּבְאַרְבָּעִים סְאָה חָסֵר קֻרְטוֹב אֵינוֹ יָכוֹל לִטְבּוֹל בָּהֶן. גְּמָ׳ שְׁאִיל שְׁאֵילָה לְמַעְלָה מֵרַבִּי יְהוּדָה בַּר אִילְעַאי: מִנַּיִן לְאוֹמֵר ״הֲרֵי עָלַי שִׁשִּׁים וְאֶחָד״ מֵבִיא שִׁשִּׁים בִּכְלִי אֶחָד, וְאֶחָד בִּכְלִי אֶחָד? פָּתַח רַבִּי יְהוּדָה בַּר אִילְעַאי, רֹאשׁ הַמְדַבְּרִים בְּכׇל מָקוֹם, וְאָמַר: שֶׁכֵּן מָצִינוּ צִיבּוּר מְבִיאִין בְּיוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל חַג שֶׁחָל לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת שִׁשִּׁים וְאֶחָד, דַּיּוֹ לַיָּחִיד שֶׁיִּפְחוֹת מִן הַצִּיבּוּר אֶחָד. אָמַר לוֹ רַבִּי שִׁמְעוֹן: וַהֲלֹא אֵלּוּ פָּרִים וְאֵילִים, וְאֵלּוּ כְּבָשִׂים? אֵלּוּ בְּלִילָתָן עָבָה, וְאֵלּוּ בְּלִילָתָן רַכָּה, אֵלּוּ בְּלִילָתָן שַׁחֲרִית, וְאֵלּוּ בְּלִילָתָן בֵּין הָעַרְבַּיִם, וְאֵין נִבְלָלִין מִזֶּה עַל זֶה. אָמְרוּ לוֹ: ״אֱמוֹר אַתָּה״. אָמַר לָהֶם: הֲרֵי הוּא אוֹמֵר ״וְכׇל מִנְחָה בְלוּלָה בַשֶּׁמֶן וַחֲרֵבָה״, כְּבָר אָמְרָה תּוֹרָה: הָבֵא מִנְחָה שֶׁיְּכוֹלָה לְהִיבָּלֵל. אָמַר לוֹ: בְּשִׁשִּׁים נִבְלָלִין, בְּשִׁשִּׁים וְאֶחָד אֵין נִבְלָלִין?! אָמַר לוֹ: כׇּל מִדַּת חֲכָמִים כֵּן הוּא – בְּאַרְבָּעִים סְאָה הוּא טוֹבֵל, בְּאַרְבָּעִים סְאָה חָסֵר קֻרְטוֹב אֵינוֹ יָכוֹל לִטְבּוֹל. כְּבֵיצָה – מְטַמֵּא טוּמְאַת אֳכָלִין, כְּבֵיצָה חָסֵר שׁוּמְשׁוּם – אֵין מְטַמֵּא טוּמְאַת אֳכָלִין. שְׁלֹשָׁה עַל שְׁלֹשָׁה – מְטַמֵּא מִדְרָס, שְׁלֹשָׁה עַל שְׁלֹשָׁה חָסֵר נִימָא אַחַת – אֵינוֹ מְטַמֵּא מִדְרָס. וְכִי אֵין נִבְלָלִין, מַאי הָוֵי? וְהָא תְּנַן: אִם לֹא בָּלַל – כָּשֵׁר! אָמַר רַבִּי זֵירָא: כׇּל הָרָאוּי לְבִילָּה – אֵין בִּילָּה מְעַכֶּבֶת בּוֹ, וְכֹל שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לְבִילָּה – בִּילָּה מְעַכֶּבֶת בּוֹ. אָמַר רַבִּי בִּיבִי, אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: מַעֲשֶׂה בְּפִרְדָּה אַחַת שֶׁל בֵּית רַבִּי שֶׁמֵּתָה, וְשִׁיעֲרוּ חֲכָמִים אֶת דָּמָהּ בִּרְבִיעִית. מֵתִיב רַבִּי יִצְחָק בַּר בִּיסְנָא: הֵעִיד רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן בְּתֵירָא עַל דַּם נְבֵילוֹת שֶׁהוּא טָהוֹר, וְאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן בְּתֵירָא: מַעֲשֶׂה וְהָיוּ נוֹחֲרִין עֲרוֹדְיָאוֹת לַאֲרָיוֹת בְּאִיסְטַרְיָא שֶׁל מֶלֶךְ, וְהָיוּ עוֹלֵי רְגָלִים שׁוֹקְעִין עַד רְכוּבּוֹתֵיהֶן בַּדָּם, וְלֹא אָמְרוּ לָהֶם דָּבָר. אִישְׁתִּיק, אֲמַר לֵיהּ רַבִּי זְרִיקָא: מַאי טַעְמָא לָא קָא מַהְדַּר מָר? אֲמַר לֵיהּ: הֵיכִי אַהְדַּר לֵיהּ, דְּאָמַר רַבִּי חָנִין: ״וְהָיוּ חַיֶּיךָ תְּלֻאִים לְךָ מִנֶּגֶד״ – זֶה הַלּוֹקֵחַ תְּבוּאָה מִשָּׁנָה לְשָׁנָה. ״וּפָחַדְתָּ לַיְלָה וְיוֹמָם״ – זֶה הַלּוֹקֵחַ תְּבוּאָה מֵעֶרֶב שַׁבָּת לְעֶרֶב שַׁבָּת, ״וְאַל תַּאֲמֵן בְּחַיֶּיךָ״ – זֶה הַסּוֹמֵךְ עַל הַפַּלְטֵר.לא שנו - דתפוס לשון ראשון אלא דאמר מנחה מן השעורים דאיכא למימר כיון דאמר מנחה למנחה גמורה קמכוין אבל אמר מנחת שעורים מנחה אשעורים קאי ופטור דליכא למימר תפוס לשון ראשון. ל"א אבל לא אמר מנחה לא אלא הרי עלי שעורים פטור דודאי לשעורים איכוון: מאי לאו דלא אמר מנחה - אלא הרי עלי קמח אפי' הכי חייב דאין אדם מוציא דבריו לבטלה: כי אמר חצי עשרון לא אמר כלום - ולייתי חד עשרון ותו לא: אי הכי רבי שמעון פוטר כו' - כיון דתפוס לשון ראשון ואיהו אמר מנחה הרי התנדב כדרך המתנדבים: ה"ג אף בגמר דבריו אדם נתפס - דלא אזלינן בתר לשון ראשון לחודיה ולא בתר אחרון לחודיה אלא בתר כולהו וזה שאמר מנחה חצי עשרון ועשרון פירושי קמפרש מנחה של חצי עשרון ועשרון והיינו שלא כדרך המתנדבים ובשיטת רבי יוסי אמרו: מתני' ה"ג שכן מצינו שהציבור מביא וכו' - לי"ג פרים ל"ט עשרונים שלשה עשרונים לפר ולי"ד כבשים י"ד עשרונים הרי נ"ג ולשני אילים ד' עשרונים הרי נ"ז ולשני תמידין שנים ולשני כבשי מוסף דשבת שנים הרי ס"א: אמר ליה ר' שמעון - וכי אותן ס"א עשרונים בכלי אחד היו: והלא אלו לפרים ואלו לכבשים - ואי מערב להו מיפסלי שמנחת פרים בלילתה עבה שני לוגין לעשרון חצי הין לג' עשרונים ומנחת כבשים בלילתה רכה רביעית ההין לעשרון דהיינו שלשה לוגין והן בולעות זו מזו ונמצאת זו חסירה וזו יתירה: אלא - מפני מה אין מביא יחיד ששים וא' עשרון בכלי אחד דעד ששים יכולין ליבלל בכלי אחד בלוג אחד ואליבא דרבי אליעזר בן יעקב נקט לה בפ' שתי מדות (לעיל מנחות פח.) אפי' מנחה של ששים עשרון אין לה אלא לוגה: בששים ואחד אין נבללין - בתמיה: גמ' ראש המדברים בכל מקום - קרי ליה הכי משום מעשה דמערה במסכת שבת (דף לג:): כל הראוי לבילה - כגון ששים עשרונים ראוים ליבלל מלוג: אין בילה מעכבת - דאפי' לא בלל כשר: בילה מעכבת בו - דבעינן שיהא ראוי ליבלל: ושיערו חכמים את דמה - שיצא ממנה: ברביעית - לידע אם יש בו רביעית יפרשו ממנה כנבילה ואיידי דאיירי לעיל בשיעורים כל מדת חכמים כך הם נקט נמי להאי דשיעורא דרבנן היא רביעית דם יכול לקרוש ולעמוד על כזית: והיו נוחרין ערודיאות לאריות - ערודי היער היו נוחרין לצורך האריות: הלוקח תבואה משנה לשנה - שאין לו קרקע לזרוע והיינו חייו תלואים שאינו יודע אם יהיו לו מעות לשנה הבאה: הפלטר - נחתום:לא שנו אלא דאמר מנחה אבל לא אמר מנחה לא. ואית דגרסי אבל אמר מנחת פירוש משום דמנחת דבוק לשעורין ולא שייך כלל גבי בלא שמן ולבונה: מאי לאו דלא אמר מנחה. וכגון דאמר אילו הייתי יודע שאין נודרין כך כו': אי הכי אימא סיפא עשרון ומחצה כו'. בשלמא אי לא אמר מנחה מייתי תרי באומר אילו הייתי יודע אלא כיון דאמר מנחת עשרון ומחצה אמאי מביא תרי הא אמרת דהיכא דלא אמר מנחה אין כלום ואם כן משום אותו חצי עשרון לא לייתי כלום: אי הכי רבי שמעון פוטר כו'. כיון דתפוס לשון ראשון ואיהו אמר מנחה הרי התנדב כדרך המתנדבים כך פירש בקונטרס וקשה הא אוקימנא לעיל רבנן כבית שמאי דתפוס לשון ראשון אם כן ר' שמעון דקאי כבית הלל לית ליה תפוס לשון ראשון וי"ל הא אסיקנא לעיל דחזקיה הדר ביה ועוד יש לפרש דקאי אהא דאמרן לא צריכא דאמר הרי עלי מנחה חצי עשרון ועשרון דבשלמא אי אמר עשרון וחצי עשרון אין זה כדרך המתנדבין אבל חצי עשרון ועשרון משמע תרי מילי ולכל הפחות עשרון דקאמר בסוף לייתי ומשני דסבר כר' יוסי דאמר [אף] בגמר דבריו אדם נתפס בתמורת עולה תמורת שלמים דמשוינן לה חדא דיבורא אע"ג דמשמע תרי דיבורי מדקאמר תמורת עולה תמורת שלמים ולא קאמר תמורת עולה ושלמים ולא חשבינן ליה כנמלך ה"נ אע"ג דמשמע תרי דיבורי משום דאמר חצי עשרון ברישא מכל מקום חשבינן ליה חד דיבורא: והא תנן לא בלל כשר. פירשתי בהקומץ רבה (לעיל מנחות יח: ד"ה כי): מעשה בפרדה אחת של בית רבי. איידי דאיירי בר' יהודה ראש המדברים על ידי קיסר כדאיתא בפ' במה מדליקין (שבת דף לג:) מייתי האי עובדא דרבי יהודה מוריינא דבי נשיאה דשמא מינהו קיסר ראש על בית נשיא ובקונט' פירש משום דאיירי בשיעורין: