מנחותפט.
טוען את הדף…
וְלֶיעְבֵּד זָהָב כֹּל דְּהוּ, קָא מַשְׁמַע לַן. חֲצִי לוֹג שֶׁמֶן לְתוֹדָה. תַּנְיָא: רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״בַּשֶּׁמֶן״ ״בַּשֶּׁמֶן״ שְׁנֵי פְּעָמִים? אִילּוּ לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא ״בַּשֶּׁמֶן״ אֶחָד, הָיִיתִי אוֹמֵר: הֲרֵי הוּא כְּכׇל הַמְּנָחוֹת לְלוֹג. עַכְשָׁיו שֶׁכָּתַב ״בַּשֶּׁמֶן״ ״בַּשֶּׁמֶן״, הָוֵי רִיבּוּי אַחַר רִיבּוּי, וְאֵין רִיבּוּי אַחַר רִיבּוּי אֶלָּא לְמַעֵט – מִיעֲטוֹ הַכָּתוּב לַחֲצִי לוֹג. רִיבּוּי אַחַר רִיבּוּי?! חַד רִיבּוּי הוּא. אֶלָּא, אִילּוּ לֹא נֶאֱמַר ״בַּשֶּׁמֶן״ כׇּל עִיקָּר, הָיִיתִי אוֹמֵר הֲרֵי הוּא כְּכׇל הַמְּנָחוֹת לְלוֹג. עַכְשָׁיו שֶׁנֶּאֱמַר ״בַּשֶּׁמֶן״ ״בַּשֶּׁמֶן״, הָוֵי רִיבּוּי אַחַר רִיבּוּי, וְאֵין רִיבּוּי אַחַר רִיבּוּי אֶלָּא לְמַעֵט, מִיעֲטוֹ הַכָּתוּב לַחֲצִי לוֹג. יָכוֹל יְהֵא חֲצִי לוֹג זֶה מִתְחַלֵּק לִשְׁלֹשֶׁת מִינִין, לַחַלּוֹת וְלָרְקִיקִין וְלָרְבִיכָה? כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר ״בַּשֶּׁמֶן״ בָּרְבִיכָה, שֶׁאֵין תַּלְמוּד לוֹמַר, רִיבָּה שֶׁמֶן לָרְבִיכָה. הָא כֵּיצַד? מֵבִיא חֲצִי לוֹג שֶׁמֶן וְחוֹצֵיהוּ [חֶצְיוֹ] לַחַלּוֹת וְלָרְקִיקִין, וְחֶצְיוֹ לָרְבִיכָה. אָמַר לוֹ רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה: עֲקִיבָא, אִם אַתָּה מְרַבֶּה כׇּל הַיּוֹם כּוּלּוֹ ״בַּשֶּׁמֶן״ ״בַּשֶּׁמֶן״ – אֵינִי שׁוֹמֵעַ לָךְ, אֶלָּא חֲצִי לוֹג שֶׁמֶן לְתוֹדָה, וּרְבִיעִית שֶׁמֶן לְנָזִיר, וְאַחַד עָשָׂר יוֹם שֶׁבֵּין נִדָּה לְנִדָּה – הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי. בְּלוֹג הָיָה מוֹדֵד. תָּנוּ רַבָּנַן: בִּמְצוֹרָע עָנִי כְּתִיב ״עִשָּׂרוֹן ... בָּלוּל ... וְלֹג״, לִימֵּד עַל עִשָּׂרוֹן שֶׁטָּעוּן לוֹג, דִּבְרֵי חֲכָמִים. רַבִּי נְחֶמְיָה וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמְרִים: אֲפִילּוּ מִנְחָה שֶׁל שִׁשִּׁים עֶשְׂרוֹנִים אֵין לָהּ אֶלָּא לוּגָּהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לְמִנְחָה וְלֹג שֶׁמֶן״. וְרַבִּי נְחֶמְיָה וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב, הַאי ״עִשָּׂרוֹן בָּלוּל וְלֹג״ מַאי עָבְדִי לֵיהּ? הָהוּא לְגוּפֵיהּ, דְּקָא אָמַר רַחֲמָנָא: לַיְיתֵי חַד עִשָּׂרוֹן. וְאִידָּךְ, לְגוּפֵיהּ לָא צְרִיךְ, מִדְּגַלִּי רַחֲמָנָא גַּבֵּי מְצוֹרָע שְׁלֹשָׁה קׇרְבָּנוֹת וּשְׁלֹשָׁה עֶשְׂרוֹנוֹת, הָכָא דְּחַד קׇרְבָּן – חַד עִשָּׂרוֹן. וְאִידַּךְ – אִיצְטְרִיךְ, סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: הוֹאִיל וְחָס רַחֲמָנָא עֲלֵיהּ לְאֵתוֹיֵי בְּדַלּוּת, אֵימָא לָא לִיבְעֵי (מנה) [מִנְחָה] כְּלָל. וְאִידַּךְ – לִגְמָרֵי לָא אַשְׁכְּחַן. וְרַבָּנַן, הַאי ״לְמִנְחָה וְלֹג שֶׁמֶן״ מַאי עָבְדִי לֵיהּ? הָהוּא לַמִּתְנַדֵּב מִנְחָה, שֶׁלֹּא יִפְחוֹת מִדָּבָר הַטָּעוּן לוֹג, וּמַאי נִיהוּ? עִשָּׂרוֹן. וְאִידַּךְ, תַּרְתֵּי שָׁמְעַתְּ מִינַּהּ. שִׁשָּׁה לַפָּר, אַרְבָּעָה לָאַיִל, שְׁלֹשָׁה לַכֶּבֶשׂ. מְנָלַן? דִּכְתִיב: ״וְנִסְכֵּיהֶם חֲצִי הַהִין יִהְיֶה לַפָּר״. הִין – תְּרֵיסַר לוּגֵּי הָוַיִין, דִּכְתִיב: ״שֶׁמֶן זַיִת הִין״, וּכְתִיב: ״שֶׁמֶן מִשְׁחַת קֹדֶשׁ יִהְיֶה זֶה לִי לְדֹרֹתֵיכֶם״, זֶה בְּגִימַטְרִיָּא תְּרֵיסַר הָוַיִין. שְׁלֹשָׁה וּמֶחֱצָה לַמְּנוֹרָה, חֲצִי לוֹג לְכׇל נֵר. מְנָא הָנֵי מִילֵּי? דְּתָנוּ רַבָּנַן: ״מֵעֶרֶב עַד בֹּקֶר״ – תֵּן לָהּ מִדָּתָהּ שֶׁתְּהֵא דּוֹלֶקֶת וְהוֹלֶכֶת מֵעֶרֶב עַד בֹּקֶר. דָּבָר אַחֵר: ״מֵעֶרֶב עַד בֹּקֶר״ – אֵין לְךָ עֲבוֹדָה שֶׁכְּשֵׁירָה מֵעֶרֶב עַד בֹּקֶר אֶלָּא זוֹ בִּלְבַד. וְשִׁיעֲרוּ חֲכָמִים חֲצִי לוֹג מֵאוּרְתָּא וְעַד צַפְרָא. אִיכָּא דְּאָמְרִי: מִלְּמַעְלָה לְמַטָּה שִׁיעֲרוּ, וְאִיכָּא דְּאָמְרִי: מִמַּטָּה לְמַעְלָה שִׁיעֲרוּ. מַאן דְּאָמַר מִמַּטָּה לְמַעְלָה שִׁיעֲרוּ – הַתּוֹרָה חָסָה עַל מָמוֹנָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל, וּמַאן דְּאָמַר מִמַּעְלָה לְמַטָּה שִׁיעֲרוּ – אֵין עֲנִיּוּת בִּמְקוֹם עֲשִׁירוּת. מַתְנִי׳ מְעָרְבִין נִסְכֵי פָרִים בְּנִסְכֵי אֵילִים, נִסְכֵי כְבָשִׂים בְּנִסְכֵי כְבָשִׂים, שֶׁל יָחִיד בְּשֶׁל צִיבּוּר,וליעבד זהב כל דהו - לאותם פי נרות ולא ליבעו זהב טהור קא משמע לן דצריך זהב טהור: מת"ל בשמו בשמן שני פעמים - חלות מצות בלולות בשמן ורקיקי מצות משוחים בשמן (ויקרא ז׳:י״ב): חד ריבוי - דחד בשמן צריך לגופיה ואידך בשמן חד ריבויא לחוד: הרי הוא ככל המנחות ללוג - דלא מצינו חלות ורקיקין בלא שמן: עכשיו שנאמר בשמן בשמן - דלא צריכי כלל: מתחלק לג' מינין - בשוה שיתן כביצה לכל מין ומין: כשהוא אומר בשמן ברבוכה שאין ת"ל - שהרי מצינו שמן ברבוכה בחביתין דכתיב על מחבת בשמן תעשה מורבכת (ויקרא ו׳:י״ד): ריבה שמן ברבוכה - שיתן בה שמן יותר מבשאר המינין: הלכה למשה מסיני - הוא דחציו לחלות וחציו לרבוכה ולאו מקרא אתי: ת"ר ועשרון סלת אחד בלול בשמן למנחה ולוג שמן וגו' - במצורע כתיב לימד על עשרון שיהא כל עשרון סלת טעון לוג שמן: אפילו מנחה של ששים עשרון אין לה אלא לוג של שמן - דבהכי נבללות כדאמר לקמן (מנחות דף קג:) ששים עשרון נבללין בכלי אחד ששים ואחד אין נבללין: שנאמר למנחה - כלומר כמה שתהא המנחה גדולה אין לה אלא לוג שמן: מצורע - עשיר שמביא [שלש] קרבנות מביא שלשה עשרונות למנחה הכי נמי בעני דלא מייתי אלא חד קרבן לאשם בחד עשרון סגי כי איצטריך קרא לכדאמרן ללמד על עשרון שטעון לוג: ואידך - רבי אליעזר בן יעקב אומר אפי' הכי איצטריך לגופיה ס"ד וכו': לגמרי - זבח בלא מנחה כלל לא אשכחן ולא מצית למימר דלהכי איצטריך: ורבנן - דלית להו האי סברא דאפי' מנחה של ס' עשרון אין לה אלא לוג אחד: האי למנחה - צריך דכל מנחה אינה פחותה מעשרון: ששה לוגין יין ושמן לפר - דכתיב (במדבר כ״ח:י״ד) חצי ההין יהיה לפר ושמן דכתיב (שם טו) בלול בשמן חצי ההין וארבעה לוגין יין ושמן לאיל דכתיב (שם כח) ושלישית ההין לאיל והוא הדין לשמן: זה בגמטריא תריסר הוי - ואי קשיא לך אימא תריסר רביעית הא לא קשיא דלא אשכחן מדאורייתא מדה פחותה מלוג להכי אמרי' י"ב לוג: שכשר מערב ועד בקר - שתהא כשרה אחר תמיד בין הערבים ואחר כל העבודות אלא זו: ושיערו חכמים חצי לוג מאורתא - והיכי שיערו איכא דאמרי מלמעלה למטה שיערו שבתחלה נתנו שמן בנר ונשתייר בבקר ובלילה השני פחתו עד ששיערו הדבר שלא היה צריך יותר מחצי לוג אפילו בליל ארוך וכן נותן אפילו בליל קצר ומה שנשתייר בבוקר זורק לחוץ ואיכא דאמר בקיץ היה עושה פתילה עבה ובחורף הוה פתילה דקה כדי שיכלה בקיץ נמי בבקר ולמ"ד ממטה למעלה שבתחלה נתנו רביעית ועמדו שם וראו שאין סיפוק ושוב הוסיפו עד חצי לוג: מאן דאמר ממטה למעלה התורה חסה על ממונן של ישראל - שאילו היה נותנין בו לוג לכתחלה ומה שמשייר למחר היו שופכין לחוץ איכא חסרון: אין עניות במקום עשירות - אין חוששין במה ששופך לחוץ: מתני' מערבין נסכי פרים - האי מיין ושמן קאמר והכי קאמר מערבין מיין נסכי פרים ביין נסכי אילים ואע"ג דלפר אית ליה שלשה עשרון סלת וחצי ההין יין ושמן ולאיל ב' עשרון סלת ושלישית ההין יין וכן שמן אעפ"כ מערבים זה בזה משום דשניהם בלילתן שוה דלתרוייהו איכא שני לוגין לעשרון דבאיל כתיב שלישית ההין לאיל דהיינו ד' לוגין וה"ה לשמן [וכתיב שני עשרונים ובפרים כתיב חצי הין דהיינו ששה לוגין וה"ה שמן] וכתיב שלשה עשרונים לפר דהיינו ב' לוגין לעשרון וכיון דבלילתן שוה משום הכי מערבין נסכיהן: ומערבין נמי נסכי כבשים בנסכי כבשים - כגון בנסכי מוספין משום דתרוייהו בלילתן רכה דבשניהן יש ג' לוגין שמן לעשרון דכתיב (שם כח) ועשרון לכבש וכתיב (שם) ורביעית ההין לכבש יין דהיינו ג' לוגין וכן שמן וכן נמי מערבין נסכי כבשים של יחיד בנסכי כבשים של צבור וכן נמי מערבין נסכי כבשים של היום בנסכי כבשים של אמש כדאמרינן (לעיל מנחות דף טו:) מביא אדם זבחו היום ונסכיו מכאן עד י' ימים:וליעבד זהב כל דהו. ולא ליעבד זהב טהור ולפי זה גרסינן לעיל שיהא כולו זהב טהור ואי גרסינן הכא וליעביד כל דהו אתי שפיר אע"ג דלא גרסי' לעיל טהור אלא שיהו כולן זהב: חד ריבוי הוא. דחד בשמן קאמר דאיצטריך לגופיה דטעון שמן בכל המנחות ללוג תימה דכי האי גוונא קרי ריבוי אחר ריבוי לעיל בהקומץ רבה (מנחות דף לד.) דתניא מזוזות שומע אני מיעוט מזוזות שתים כשהוא אומר מזוזות בפרשה שניה שאין ת"ל הוי ריבוי אחר ריבוי: חצי לוג לכל נר ונר. תימה למה היה צריך לקדש השמן בכלי שרת: אין לך עבודה שכשרה מערב ועד בוקר אלא זו בלבד. צריך ליישב הקטרת אברין ותרומת הדשן ויש לפרש דלא דמי דהקטרת אברים מתחלת מבעוד יום כדאמר בפרק ר' ישמעאל (לעיל מנחות עב.) דחביבה מצוה בשעתה ותרומת הדשן לא מתחלא משקיעת החמה: ושיערו רבנן חצי לוג מאורתא ועד צפרא. ואם משתייר מן השמן בתקופת תמוז לא חיישינן ובירושלמי אמרינן דבימות הקיץ היו עושין פתילה גסה ובימות החורף פתילה דקה ומיהו כששיערו מתחילה שיערו בפתילה בינונית: אין עניות במקום עשירות. ואף על פי שיכול לשער בשמן של חול מ"מ אין עניות במקום עשירות: