טוען את הדף…
וְרַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן לָא שְׁמִיעַ לֵיהּ?! אֶלָּא שָׁאנֵי הָתָם, שֶׁהֲרֵי דָּחֲתָה שְׁחִיטָה אֶת הַשַּׁבָּת. וּלְרַבִּי, הָכִי נָמֵי דָּחֲתָה שְׁחִיטָה אֶת הַשַּׁבָּת! אֶלָּא קָסָבַר רַבִּי: קְצִירַת הָעוֹמֶר לָא דָּחֲיָא שַׁבָּת. וְלָא? וְהָתְנַן: וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֶחָד שַׁבָּת וְאֶחָד חוֹל – מִשָּׁלֹשׁ הָיָה בָּא. דְּלָא כְּרַבִּי. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֶחָד שַׁבָּת וְאֶחָד חוֹל – בִּשְׁלֹשָׁה, בְּשָׁלֹשׁ קוּפּוֹת וּבְשָׁלֹשׁ מַגָּלוֹת – דְּלָא כְּרַבִּי. וּבְשַׁבָּת יֹאמַר לָהֶם ״שַׁבָּת זוֹ?״ – דְּלָא כְּרַבִּי! נִקְצַר בַּיּוֹם כָּשֵׁר, וְדוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת. מַאן שָׁמְעַתְּ לֵיהּ דְּאָמַר: נִקְצַר בַּיּוֹם כָּשֵׁר? רַבִּי, וְקָתָנֵי: וְדוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת. מַאי לָאו קְצִירָה? לֹא, לְהַקְרָבָה. אֲבָל לִקְצִירָה לָא? וְהָתַנְיָא: רַבִּי אוֹמֵר: ״וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶת מֹעֲדֵי ה׳״ – מָה תַּלְמוּד לוֹמַר? לְפִי שֶׁלֹּא לָמַדְנוּ אֶלָּא לְתָמִיד וּפֶסַח, שֶׁנֶּאֱמַר בָּהֶן ״בְּמוֹעֲדוֹ״, ״בְּמוֹעֲדוֹ״ – וַאֲפִילּוּ בְּשַׁבָּת, ״בְּמוֹעֲדוֹ״ – וַאֲפִילּוּ בְּטוּמְאָה. שְׁאָר קׇרְבְּנוֹת הַצִּבּוּר מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אֵלֶּה תַּעֲשׂוּ לַה׳ בְּמוֹעֲדֵיכֶם״. מִנַּיִן לְרַבּוֹת עוֹמֶר, וְהַקָּרֵב עִמּוֹ? שְׁתֵּי הַלֶּחֶם, וְהַקָּרֵב עִמָּהֶן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶת מֹעֲדֵי ה׳״ – הַכָּתוּב קָבַע מוֹעֵד לְכוּלָּן. לְמַאי? אִילֵימָא לְהַקְרָבָה – שְׁתֵּי הַלֶּחֶם בְּנֵי הַקְרָבָה נִינְהוּ? אֶלָּא פְּשִׁיטָא לִטְחִינָה וְהַרְקָדָה, וְדִכְוָתַהּ גַּבֵּי עוֹמֶר לִקְצִירָה, וְקָא דָחֵי אֶת הַשַּׁבָּת. אֶלָּא, עוֹמֶר לְהַקְרָבָה, וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם לַאֲפִיָּה, וְקָסָבַר רַבִּי תַּנּוּר מְקַדֵּשׁ, אִי אָפֵי לַהּ מֵאֶתְמוֹל – אִיפְּסִילָה לַהּ בְּלִינָה. וְסָבַר רַבִּי תַּנּוּר מְקַדֵּשׁ? וְהָתַנְיָא: כִּבְשֵׂי עֲצֶרֶת אֵין מְקַדְּשִׁין אֶת הַלֶּחֶם אֶלָּא בִּשְׁחִיטָה. כֵּיצַד? שְׁחָטָן לִשְׁמָן, וְזָרַק דָּמָן לִשְׁמָן – קָדַשׁ הַלֶּחֶם. שְׁחָטָן שֶׁלֹּא לִשְׁמָן, וְזָרַק דָּמָן שֶׁלֹּא לִשְׁמָן – לֹא קָדַשׁ הַלֶּחֶם. שְׁחָטָן לִשְׁמָן, וְזָרַק דָּמָן שֶׁלֹּא לִשְׁמָן – הַלֶּחֶם קָדוֹשׁ וְאֵינוֹ קָדוֹשׁ, דִּבְרֵי רַבִּי. רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: לְעוֹלָם אֵינוֹ קָדוֹשׁ, עַד שֶׁיִּשְׁחוֹט לִשְׁמָן וְיִזְרוֹק דָּמָן לִשְׁמָן. אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: הוּקְבְּעוּ וְלֹא הוּקְבְּעוּ קָא אָמַר. הֲדַרַן עֲלָךְ רַבִּי יִשְׁמָעֵאל. וְאֵלּוּ מְנָחוֹת נִקְמָצוֹת, וּשְׁיָרֵיהֶן לַכֹּהֲנִים: מִנְחַת הַסֹּלֶת, וְהַמַּחֲבַת, וְהַמַּרְחֶשֶׁת, וְהַחַלּוֹת, וְהָרְקִיקִין, מִנְחַת גּוֹיִם, וּמִנְחַת נָשִׁים, וּמִנְחַת הָעוֹמֶר, וּמִנְחַת חוֹטֵא, וּמִנְחַת קְנָאוֹת. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: מִנְחַת חוֹטֵא שֶׁל כֹּהֲנִים נִקְמֶצֶת, וְקוֹמֵץ קָרֵב לְעַצְמוֹ, וְשִׁירַיִם קְרֵיבִים לְעַצְמָן. גְּמָ׳ אָמַר רַב פָּפָּא: כֹּל הֵיכָא דִּתְנַן – עֶשֶׂר תְּנַן, מַאי קָא מַשְׁמַע לַן? לְאַפּוֹקֵי מֵרַבִּי שִׁמְעוֹן, דְּאָמַר: מֶחֱצָה חַלּוֹת וּמֶחֱצָה רְקִיקִין יָבִיא, קָא מַשְׁמַע לַן דְּלָא. וּשְׁיָרֵיהֶן לַכֹּהֲנִים, מְנָלַן? דִּכְתִיבָא – כְּתִיבָא, וּדְלָא כְּתִיבָא – כְּתִיב בַּהּ: ״וְזֹאת תּוֹרַת הַמִּנְחָה הַקְרֵב אוֹתָהּ בְּנֵי אַהֲרֹן וְגוֹ׳ וְהַנּוֹתֶרֶת מִמֶּנָּה יֹאכְלוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו״. בָּאָה חִיטִּין – לָא קָמִיבַּעְיָא לַן, כִּי קָא מִיבַּעְיָא לַן – בָּאָה שְׂעוֹרִין. בָּאָה שְׂעוֹרִין נָמֵי, מִדְּנִקְמֶצֶת – שְׁיָרֶיהָ לַכֹּהֲנִים. אַלִּיבָּא דְּרַבָּנַן, לָא קָא מִיבַּעְיָא לַן; כִּי קָא מִיבַּעְיָא לַן – אַלִּיבָּא דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, דְּאָמַר: אִיכָּא מִנְחָה דְּמִיקַּמְצָא וְלָא מִיתְאַכְלָא. דִּתְנַן: רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: מִנְחַת חוֹטֵא שֶׁל כֹּהֲנִים נִקְמֶצֶת, הַקּוֹמֶץ קָרֵב בְּעַצְמוֹ, וְהַשִּׁירַיִם קְרֵיבִין בְּעַצְמָן. מְנָלַן? אָמַר חִזְקִיָּה: דְּאָמַר קְרָא ״וְכׇל מִנְחָה בְלוּלָה בַשֶּׁמֶן וַחֲרֵבָה לְכׇל בְּנֵי אַהֲרֹן תִּהְיֶה״. אִם אֵינוֹ עִנְיָן לִבְלוּלָה שֶׁל חִיטִּין – תְּנֵהוּ עִנְיָן לִבְלוּלָה שֶׁל שְׂעוֹרִין, וְאִם אֵינוֹ עִנְיָן לַחֲרֵבָה שֶׁל חִיטִּין – תְּנֵהוּ עִנְיָן לַחֲרֵבָה שֶׁל שְׂעוֹרִין. וְהַאי לְהָכִי הוּא דַּאֲתָא? הָא מִיבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְתַנְיָא: מִנַּיִן שֶׁאֵין חוֹלְקִין מְנָחוֹת כְּנֶגֶד זְבָחִים –ורבי אלעזר בר"ש לא שמיע ליה - הא דחביבה מצוה בשעתה בתמיה אלא בע"כ שמיע ולא גמר מינה דהתם גבי אברים שאני דדחו שבת משום חביבות מצוה שהרי דחתה שחיטה את השבת קודם להקטרה דאי אפשר לעשותה מערב שבת וכיון דניתן שבת לדחות אצל שחיטה נדחה נמי אצל הקטרה אבל בעומר ליכא למימר הכי דבשעת קצירה אכתי לא אידחי שבת ואע"ג דלמחר דחיא הקרבה שבת בשעת קצירה מיהא לא נדחית ואי לאו דלא אפשר לה מערב שבת לא הויא דחיא שבת משום חביבות מצוה וה"נ לרבי איכא למיפרך אמאי גמר שאני התם שהרי דחתה השחיטה שבת: וחכמים אומרים כו' ובשבת כו' ונקצר כו' - כל הנך מייתי משום פירכא: רבי היא - דאמר לעיל מביאין אחרת תחתיה וקוצרה ביום: מה ת"ל - והלא כל המועדות אמורין למעלה ומשה אמרן: במועדיכם - ואפילו בשבת ובפרשת פנחס כתיב גבי מוספין: מנין לרבות עומר - דלא כתיב בההיא פרשתא: והקרב עמו - כבש הבא עם העומר: והקרב עמהן - כבשי עצרת: ת"ל וידבר משה וגו' - ובההיא פרשתא דאמור אל הכהנים כתיב עומר [ושתי הלחם]: שתי הלחם בני הקרבה נינהו אלא פשיטא [לטחינה] והרקדה - ואע"ג דאפשר לה לעשות מאתמול ודכוותיה כו': לא עומר להקרבה - דאי אפשר לה מאתמול: וב' הלחם לאפיה - דקסבר תנור מקדש כו': אלא בשחיטה - אבל באפיה לא קדשי: קדוש ואינו קדוש - מפרש בפרק התכלת (לעיל מנחות דף מז.): הוקבעו - שחטן לשמן וזרק דמן לשמן הוקבעו החלות לאותן כבשים ואין יכול לשנות הלחם לזבח אחר שחטן לשמן וזרק דמן שלא לשמן לא הוקבעו אבל קדיש בתנור: מתני' ואלו מנחות. מנחת הסלת - היתה נקמצת עיסה: ומנחת חוטא - של ישראל נקמצת אבל מנחת חוטא של כהנים לא היתה נקמצת כלל אלא כולה היתה כליל: גמ' דכתיבא - בתמיה דכתיב בהו נקמצת ושיריה לכהנים כגון בחמש מנחות: דלא כתיב בהו - כגון מנחת עובדי כוכבים ומנחת חוטא כתיב וזאת תורת דמשמע תורה אחת לכל המנחות שכל מנחה הנקמצת נאכלין השירים לכהנים: באה חיטין לא קמיבעיא ליה - דהנותרת ממנה כתיב בחמש מנחות שנאמר בהן סלת שהן חיטין: באה שעורין - כגון מנחת העומר ומנחת קנאות: מדנקמצת - דכתיב בה (ויקרא ו) אזכרתה: אליבא דרבנן - דאמרי במתני' ואלו מנחות נקמצות דודאי מדנקמצות שיריהן לכהנים: כי קמיבעיא ליה אליבא דר"ש דאמר איכא מנחה כו' - ואיכא למימר הא נמי מנחת העומר ומנחת קנאות אע"ג דנקמצות איכא למימר דשיריהן אין נאכלין: אם אינו ענין לבלולה - שכבר נאמר בהן (שם) והנותרת ממנה יאכלו אהרן ובניו: בלולה של שעורין - מנחת העומר: לחרבה של חטין - כגון מנחת מאפה: לחרבה של שעורים - מנחת קנאות: כנגד זבחים - שלא יאמר הכהן [לחבירו] טול אתה זבחים ואני מנחות:שנאמר בהן במועדו במועדו אפילו בשבת במועדו אפילו בטומאה. פסח דדחיא טומאה אתיא לן מדכתיב איש נדחה ואין ציבור נדחין ותמיד דדחי שבת דאמר קרא עולת שבת בשבתו והדר ילפי מהדדי בגזירה שוה דכתיב בהו במועדו הכי איתא בפסחים בפרק אלו דברים (פסחים דף סו.): הוקבעו ולא הוקבעו. פירשתי בפ' התכלת (לעיל מנחות דף מו. ד"ה ואיזו): חיטין לא קמיבעיא לן. דמההוא קר' נפקי מזאת תורת המנחה דסתם מנחה באה חיטין הילכך ההוא קרא בבאה חיטין מיירי כך פי' בקונטרס וקשה דלעיל בפרק כל המנחות באות מצה (מנחות דף נב:) דקאמר מנין לכל המנחות שהן באות מצה וקאמר דכתיבא כתיבא דלא כתיבא כתיב זאת תורת המנחה הוה ליה למימר כי הכא תינח באה חיטין באה שעורין מנא ליה לכך נראה דדוקא הכא דמיירי לענין אכילה ששיריהן נאכלין לכהנים דלא נפקא לן באה שעורין מזאת תורת המנחה משום דשעורין הוא מאכל בהמה כדמוכח בפ"ק דפסחים (דף ג:) שעורין נעשו יפות א"ל צא ובשר לסוסים ולחמורים ותנן בפרק שני דסוטה (דף יד.) כשם שמעשיה מעשה בהמה אף קרבנה מאכל בהמה: אם אינו ענין לחרבה של חיטין. דמתרביא מזאת תורת אף על גב דפרשתא מיירי בשיש בה שמן: