מנחותפב.
טוען את הדף…
וּשְׁלָמִים ״שָׁם״ ״שָׁם״ מִמַּעֲשֵׂר. וּמִינַּהּ: מָה שְׁלָמִים אֵין גּוּפָן מַעֲשֵׂר – אַף תּוֹדָה נָמֵי אֵין גּוּפָהּ מַעֲשֵׂר, וְהָנֵי חִיטֵּי הַלְּקוּחוֹת בִּמְעוֹת מַעֲשֵׂר שֵׁנִי נָמֵי אֵין גּוּפָן מַעֲשֵׂר. אֵימָא טַעְמָא דִידִי: תּוֹדָה מֵהֵיכָא קָא יָלֵיפְנָא לַהּ? מִשְּׁלָמִים, וּשְׁלָמִים – ״שָׁם״ ״שָׁם״ מִמַּעֲשֵׂר. מָה שְׁלָמִים אֵין מִין מַעֲשֵׂר, אַף תּוֹדָה אֵין מִין מַעֲשֵׂר, לְאַפּוֹקֵי חִיטִּין הַלְּקוּחוֹת בִּמְעוֹת מַעֲשֵׂר שֵׁנִי, דְּמִין מַעֲשֵׂר נִינְהוּ. אָמַר רַבִּי אַמֵּי: הַמַּתְפִּיס מְעוֹת מַעֲשֵׂר שֵׁנִי לִשְׁלָמִים – לֹא קָנוּ שְׁלָמִים. מַאי טַעְמָא? דְּלָא אַלִּימָא קְדוּשָּׁה דִּשְׁלָמִים לְמֵיחַל אַקְּדוּשַּׁת מַעֲשֵׂר שֵׁנִי. מֵיתִיבִי: הַלּוֹקֵחַ חַיָּה לְזִבְחֵי שְׁלָמִים, וּבְהֵמָה לִבְשַׂר תַּאֲוָה – לֹא יָצָא הָעוֹר לְחוּלִּין. לָאו לְמֵימְרָא דְּקָנֵי שְׁלָמִים? הָא אִיתְּמַר עֲלַהּ, אָמַר רַב: לָא קָנֵי שְׁלָמִים, וּמַאי ״לֹא יָצָא הָעוֹר לְחוּלִּין״? הָכִי קָאָמַר: אֵינוֹ בְּתוֹרַת לָצֵאת הָעוֹר לְחוּלִּין, מַאי טַעְמָא? אָמַר רַבָּה: נַעֲשָׂה כְּלוֹקֵחַ שׁוֹר לַחֲרִישָׁה. אִיתְּמַר, הַמַּתְפִּיס מְעוֹת מַעֲשֵׂר שֵׁנִי לִשְׁלָמִים: רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: קָנֵי, רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: לָא קָנֵי. וְאַלִּיבָּא דְּרַבִּי יְהוּדָה, דְּאָמַר: מַעֲשֵׂר מָמוֹן הֶדְיוֹט הוּא – דְּכוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּקָנֵי. כִּי פְּלִיגִי אַלִּיבָּא דְּרַבִּי מֵאִיר, דְּאָמַר: מַעֲשֵׂר מָמוֹן גָּבוֹהַּ הוּא. מַאן דְּאָמַר לָא קָנֵי – כְּרַבִּי מֵאִיר, וּמַאן דְּאָמַר קָנֵי – כֵּיוָן דְּמַעֲשֵׂר (קרי) [קָרֵיב] לֵיהּ שְׁלָמִים, כִּי מַיתְפְּסַתְּ לֵיהּ נָמֵי תָּפֵיס. מֵיתִיבִי: הַמַּתְפִּיס מְעוֹת מַעֲשֵׂר שֵׁנִי לִשְׁלָמִים, כְּשֶׁהוּא פּוֹדָן – מוֹסִיף עֲלֵיהֶם שְׁנֵי חוּמְשִׁין, אֶחָד לְהֶקְדֵּשׁ וְאֶחָד לְמַעֲשֵׂר. מִי סָבְרַתְּ דִּבְרֵי הַכֹּל הִיא? הָא מַנִּי? רַבִּי יְהוּדָה הִיא. מַתְנִי׳ מִנַּיִן לָאוֹמֵר ״הֲרֵי עָלַי תּוֹדָה״, שֶׁלֹּא יָבִיא אֶלָּא מִן הַחוּלִּין? תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְזָבַחְתָּ פֶּסַח לַה׳ אֱלֹהֶיךָ צֹאן וּבָקָר״. וַהֲלֹא פֶּסַח אֵין בָּא אֶלָּא מִן הַכְּבָשִׂים וּמִן הָעִזִּים, אִם כֵּן מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״צֹאן וּבָקָר״? לְהַקִּישׁ כׇּל הַבָּא מִן הַצֹּאן וּמִן הַבָּקָר לְפֶסַח: מָה פֶּסַח דָּבָר שֶׁבְּחוֹבָה וְאֵין בָּא אֶלָּא מִן הַחוּלִּין, אַף כׇּל דָּבָר שֶׁבְּחוֹבָה אֵין בָּא אֶלָּא מִן הַחוּלִּין. לְפִיכָךְ, הָאוֹמֵר ״הֲרֵי עָלַי תּוֹדָה״, ״הֲרֵי עָלַי שְׁלָמִים״, הוֹאִיל וּבָאִין חוֹבָה – לֹא יָבֹאוּ אֶלָּא מִן הַחוּלִּין, וּנְסָכִים בְּכׇל מָקוֹם – לֹא יָבֹאוּ אֶלָּא מִן הַחוּלִּין. גְּמָ׳ וּפֶסַח גּוּפֵיהּ מְנָא לַן? דְּתַנְיָא: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: נֶאֱמַר פֶּסַח בְּמִצְרַיִם, וְנֶאֱמַר פֶּסַח לְדוֹרוֹת, מָה פֶּסַח הָאָמוּר בְּמִצְרַיִם לֹא בָּא אֶלָּא מִן הַחוּלִּין, אַף פֶּסַח הָאָמוּר לְדוֹרוֹת לֹא בָּא אֶלָּא מִן הַחוּלִּין. אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא: וְכִי דָּנִין אֶפְשָׁר מִשֶּׁאִי אֶפְשָׁר? אָמַר לוֹ: אַף עַל פִּי שֶׁאִי אֶפְשָׁר, רְאָיָיה גְּדוֹלָה הִיא, וְנִלְמַד הֵימֶנָּה. חָזַר רַבִּי עֲקִיבָא וְדָנוֹ דִּין אַחֵר: מָה לְפֶסַח מִצְרַיִם, שֶׁכֵּן אֵין טָעוּן מַתַּן דָּמִים וְאֵימוּרִין לְגַבֵּי מִזְבֵּחַ,ושלמים גמר שם שם ממעשר שני - דמזבין ממעות מעשר דכתיב במעשר שני ונתתה בכסף עד ואכלת שם (דברים י״ד:כ״ה) וכתיב בשלמים ואכלת שם (שם כז) מה שם דהתם מעשר אף שם דגבי שלמים מעשר דיכול להביא שלמים ממעשר: ומינה מה שלמים אין גופן מעשר - שני דשלמים בשר אף תודה דבאה ממעשר אין גופו מעשר דאותן חיטין שיכול ליקחם מהם לא היו של מעשר אלא שניקחו בכסף מעשר: מה שלמים כו' דמין מעשר נינהו - אלא יביא ממעות מעשר ויקח חלות לתודתו והני לא הוו מין מעשר: המתפיס - שמזמן מעות מעשר שני לקנות שלמים מהן אע"ג דסתם מעות מעשר שלמים הן אע"ג דמתפיס בהו בפירוש לא קנו שלמים דלא חלה על אותן מעות קדושת שלמים אלא שיכול לקנות מהן כל דבר אחר שירצה: דלא אלימא שלמים למיחל אקדושת מעשר - שלא יהא יכול ליתנו בכל אשר תאוה נפשו: הלוקח חיה - ממעות מעשר שני לזבחי שלמים: ובהמה לבשר תאוה - לאוכלה בירושלים בכל שעה שירצה כדכתיב (דברים יד) ונתתה הכסף בכל אשר תאוה נפשך דאע"ג דאין דינו ליקח ממעות מעשר שני אלא שלמים: לא יצא העור לחולין - דאילו בשר חיה גופה לא חזיא לשלמים אבל עור דחזיא ליקח בו בהמה לשלמים לא יצא לחולין היכא דיש בו ליקח בו בהמה סתם מעות מעשר הויא שלמים ומביא בדמיו שלמים דקיימא לן דכך הוא הדין לעשות ליקח ממעות מעשר שני בהמה לשלמים וחיה לבשר תאוה והעור יוצא לחולין כדאמר בפ' בכל מערבין (עירובין כז:) בבקר מלמד שלוקחים בקר אגב עורו הבשר לזבחים ומבליע דמי העור בבשר ויוצא לחולין וצאן אגב גיזותיו אבל הכא דשני דלקח חיה לשלמים ובהמה לבשר תאוה לא יצא העור לחולין אלא קנו שלמים: לאו למימרא דקנו - העורות תורת שלמים אלמא דאלימא קדושת שלמים למיחל אקדושת מעשר: ה"ק אינו בתורת לצאת העור לחולין - דאין לו קדושה כלל הואיל ושלא כתורה לוקחן דנעשה האי עור כלוקח ממעות מעשר שני שור לחרישה שלא לקחו סתם דלא הוי שלמים כלל לא הוא ולא עורו מרבותינו ז"ל. ענין אחר אינו בתורת לצאת העור לחולין דהיינו לשלמים הלוקח בהמה ממעות מעשר לשלמים הבשר נאכל בתורת שלמים והעור יוצא לחולין אבל האי לא יצא לחולין ויקח מדמי העור בהמה לשלמים אבל לא קנה שלמים דנעשה כלוקח שור לחרישה ממעות מעשר שני דמוכרם הן ועורן ויאכלו כל דמיו מעשר: אליבא דר' יהודה - דאמר במסכת קדושין (ד' נב:) מעשר ממון הדיוט הוא ויכול לקדש בו את האשה לא פליגי דקנו שלמים דקדושת שלמים חיילא אממון הדיוט: מ"ד לא קנו כר"מ - דלא חלה קדושת שלמים אממון גבוה: כיון דמעשר קרב שלמים - בהמה שלוקח ממעות מעשר סתם קרב שלמים: מכי תפיס ליה נמי - לצורך שלמים תפס דקנו שלמים ואין יכול לשנותן לדבר אחר: כשהוא פודן - לאותן מעות מעשר שני שמחללן על פרוטות או על דינרין: מוסיף שני חומשין - אחד חומש להקדישו שפודה דהיינו שלמים דכתיב אם המקדיש וגו' ויסף חמישיתו וגו' (זיקרא כז): ואחד למעשר שני - דכתיב אם גאל יגאל איש ממעשרו וגו' (שם) והא הכא דחיילא קדושת שלמים אקדושת מעשר שהרי הוסיף חומש אשלמים והיכי אמר ר' אלעזר לא קנו: הא מני ר' יהודה היא - דאמר ממון הדיוט הוא להכי חל עליה קדושת שלמים: מתני' כל הבא מן הצאן ומן הבקר - היינו תודה ושלמים הבאין חובה: האומר הרי עלי תודה וכו' - משנה שאינה צריכה היא דהא תנינן לה לעיל אי לא משום סיפא דצריכה דקתני נסכים בכל מקום ואפילו היכא דאמר הרי עלי זבח ולא אמר ונסכים א"נ דאמר זבח ונסכים ואפילו לא אמר עלי אלא אמר הרי זו לא יביא אלא מן החולין: גמ' מה פסח במצרים אינו בא אלא מן החולין - דאכתי לא הוו מעשרות: וכי דנין - פסח דורות שאפשר לבא מן המעשר שהרי בדורות נוהג מעשר מפסח מצרים שאי אפשר לו לבא ממעשר שהרי באותה שעה לא היה מעשר נוהג: ראיה גדולה היא - הואיל ומצינו שום פסח שאינו בא אלא מן החולין: שכן אין טעון מתן דמים למזבח - דלא הוה מזבח אלא משקוף ומזוזות וכיון דאין ממנו למזבח לא הוי דומיא דשלמים להכי אינו בא מן המעשר:אינו בתורת שלמים. לצאת עור לחולין דלא חלה עליו קדושת שלמים כלל שיצא העור לחולין ויצא מקדושת מעשר דאי הואי קדושת שלמים אחיה הוה נפיק והשתא לא חייל אחיה לא קדושת שלמים ולא תורת בשר תאוה דחיה לבשר תאוה נפיק עור לחולין כדמשמע הכא דקתני הלוקח חיה לזבחי שלמים ובהמה לבשר תאוה לא יצא העור לחולין הא איפכא כגון חיה לבשר תאוה ובהמה לזבחי שלמים יצא העור לחולין כדדרשינן בפרק בכל מערבין (ערובין דף כז:) בבקר מלמד שלוקחין בקר אגב עורו ואפי' יין אגב קנקן קמרבי התם ומיהו הא יש לדחות דאתא קרא למימר שהמעות מתחללין על העור ועל הקנקן ולעולם עור וקנקן קדושים כקדושת מעשר אבל הכא משמע דנפיק לחולין והא דשרינן חיה לבשר תאוה טפי מבהמה נראה דנפקא לן מהא דתניא בספרי ואכלת מעשר דגנך יכול יקח בהמה למשתה בנו נאמר כאן שמחה ונאמר להלן שמחה מה להלן שלמים אף כאן שלמים אי מה להלן עולות אף כאן עולות תלמוד לומר ושמחת אכילה שיש בה שמחה והך דרשא לא שייכא בחיה אלא בבהמה הראויה לקרבן: מוסיף שני חומשים. כאן משמע שיש חומש כשפודה שלמים וקשיא דבפ' הזהב (בבא מציעא דף נד:) משמע דליכא חומש דאמר מה בהמה טמאה מיוחדת שתחילתה הקדש וכולה לשמים ומועלין בה ומסיק דלענין חומש קאמר וכולה לשמים למעוטי קדשים קלים ושם פירשנו: הא מני ר' יהודה היא. לעיל נמי גבי חיה לזבחי שלמים הוה מצי לשנויי הא מני רבי יהודה היא: להקיש דבר הבא מן הצאן ומן הבקר לפסח. תימה תינח זבחים עופות ומנחות ולחמי תודה מנלן ולמאן דיליף בגמ' מחטאת ניחא: ונסכים מכל מקום לא יביאו אלא מן החולין. דכל דבר דכולו למזבח אינו בא מן המעשר כדתניא בההיא דסיפרי שהבאתי לעיל דממעט עולות דבעינן אכילה שיש בה שמחה: