מנחותפב:
טוען את הדף…
תֹּאמַר בְּפֶסַח דּוֹרוֹת שֶׁטָּעוּן מַתַּן דָּמִים וְאֵימוּרִין לְגַבֵּי מִזְבֵּחַ? אָמַר לוֹ: הֲרֵי הוּא אוֹמֵר: ״וְעָבַדְתָּ אֶת הָעֲבֹדָה הַזֹּאת בַּחֹדֶשׁ הַזֶּה״, שֶׁיִּהְיוּ כׇּל עֲבוֹדוֹת שֶׁל חוֹדֶשׁ הַזֶּה כָּזֶה. וְרַבִּי עֲקִיבָא, אִי סָבַר לַהּ דְּאֵין דָּנִין אֶפְשָׁר מִשֶּׁאִי אֶפְשָׁר – לֵיקוּ בְּמִילְּתֵיהּ! אִי הֲדַר בֵּיהּ, וְהַאי דְּלָא גָּמַר מִפֶּסַח מִצְרַיִם מִשּׁוּם הַאי פִּירְכָא הוּא, פֶּסַח מִדְבָּר יוֹכִיחַ! לִדְבָרָיו דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר קָאָמַר: לְדִידִי אֵין דָּנִין אֶפְשָׁר מִשֶּׁאִי אֶפְשָׁר, לְדִידָךְ דְּאָמְרַתְּ דָּנִין אֶפְשָׁר מִשֶּׁאִי אֶפְשָׁר – מָה לְפֶסַח מִצְרַיִם שֶׁכֵּן אֵינוֹ טָעוּן מַתַּן דָּמִים וְאֵימוּרִין לְגַבֵּי מִזְבֵּחַ, תֹּאמַר בְּפֶסַח דּוֹרוֹת שֶׁטָּעוּן מַתַּן דָּמִים וְאֵימוּרִין לְגַבֵּי מִזְבֵּחַ? וַאֲמַר לֵיהּ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: ״וְעָבַדְתָּ״. וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, לֵימָא לֵיהּ: פֶּסַח מִדְבָּר יוֹכִיחַ! לִדְבָרָיו דְּרַבִּי עֲקִיבָא קָאָמַר לֵיהּ, לְדִידִי דָּנִין אֶפְשָׁר מִשֶּׁאִי אֶפְשָׁר, וּמִשּׁוּם הַאי פִּירְכָא – פֶּסַח מִדְבָּר יוֹכִיחַ, לְדִידָךְ דְּאָמְרַתְּ אֵין דָּנִין אֶפְשָׁר מִשֶּׁאִי אֶפְשָׁר – ״וְעָבַדְתָּ״. וְהַשְׁתָּא נָמֵי לִיפְרוֹךְ? אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: זֹאת אוֹמֶרֶת, אֵין מְשִׁיבִין עַל הַהֶיקֵּשׁ. וּבְתַרְבִּיצָא אֲמוּר: וְכִי דָּבָר הַלָּמֵד בְּהֶיקֵּשׁ חוֹזֵר וּמְלַמֵּד בְּהֶיקֵּשׁ? בִּכְלָלָא אִיתְּמַר, פֶּסַח כּוּלֵּיהּ חֲדָא מִילְּתָא הִיא. וְרַבִּי עֲקִיבָא, פֶּסַח דְּאֵינוֹ בָּא אֶלָּא מִן הַחוּלִּין מְנָא לֵיהּ? נָפְקָא לֵיהּ מֵהָא דְּאָמַר שְׁמוּאֵל מִשּׁוּם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: ״זֹאת הַתּוֹרָה לָעֹלָה וְלַמִּנְחָה וְלַחַטָּאת וְלָאָשָׁם וְלַמִּלּוּאִים וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים״. ״עוֹלָה״ – מָה עוֹלָה טְעוּנָה כְּלִי, אַף כֹּל טָעוּן כְּלִי. מַאי הִיא? אִילֵימָא מִזְרָק, גַּבֵּי זִבְחֵי שַׁלְמֵי צִיבּוּר נָמֵי כְּתִיב ״וַיָּשֶׂם בָּאַגָּנֹת״. אֶלָּא סַכִּין, וְעוֹלָה גּוּפַהּ מְנָלַן? דִּכְתִיב: ״וַיִּשְׁלַח אַבְרָהָם אֶת יָדוֹ וַיִּקַּח אֶת הַמַּאֲכֶלֶת לִשְׁחֹט אֶת בְּנוֹ״, וְהָתָם עוֹלָה הוּא, דִּכְתִיב: ״וַיַּעֲלֵהוּ לְעֹלָה תַּחַת בְּנוֹ״. ״מִנְחָה״ – מָה מִנְחָה אֵינָהּ נֶאֱכֶלֶת אֶלָּא לְזִכְרֵי כְהוּנָּה, אַף כֹּל אֵין נֶאֱכָלִין אֶלָּא לְזִכְרֵי כְהוּנָּה. מַאי? אִי חַטָּאת וְאָשָׁם –תאמר בפסח דורות שכן טעון וכו' - כשלמים ודין הוא שיביא אף מן המעשר כשלמים: כל עבודות של חדש זה - פסח דורות כזה דבא מן החולין: ליקו במילתיה - קמייתא וכי דנין איפשר וכו' אמאי חוזר ודנין דין אחר: אי הדר ביה - דסבר דנין אפשר משאי אפשר והאי דלא גמר ליה ר"ע פסח דורות מפסח מצרים משום האי פירכא מה לפסח מצרים שכן [אין] טעון מתן וכו' האי לאו פירכא היא דפסח מדבר יוכיח שטעון מתן דמים ואימורים למזבח ואינו בא אלא מן החולין דבמדבר לא הוה מעשר עד שבאו לארץ אף אני אביא פסח דורות שאינו בא אלא מן החולין: לדבריו דרבי אליעזר - דאית ליה דנין אפשר משאי אפשר מה לפסח מצרים אבל איהו סבר דאין דנין: ורבי אליעזר - אמאי מהדר ליה ועבדת לימא לאו פירכא היא דפסח מדבר יוכיח: והשתא נמי - אע"ג דיליף מן ועבדת ליפרוך ר"ע וכי דנין אפשר משאי אפשר והאי קרא ועבדת לא משמע ליה דהא לא כתיב בפירוש דבא מן החולין אלא דיליף מהקישא דיהו כל עבודות של חדש זה כזה: זאת אומרת - מדלא פריך הכי אין משיבין על ההיקש אע"ג דאיכא למיפרך ביה כגון הכא דאדם דן ק"ו מעצמו ואין אדם דן גז"ש [והיקש] מעצמו אא"כ למדה מרבו ורבו מרבו הלכה למשה מסיני: ובתרביצא - בבית המדרש שמרביצים בו התורה אמרו וכי דבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בהיקש דפסח דורות למד מפסח מצרים דבא מן החולין היאך למידין תודה מפסח דורות: בכללא איתמר - כלומר פסח מצרים ופסח דורות בכלל הוא דשם פסח א' הוא ולא הוי דבר הלמד בהיקש דהיכי דיליף תודה מפסח דורות כמאן דיליף מפסח מצרים דשם פסח אחד הוא: ור"ע - הואיל ולא יליף מן ועבדת כר' אליעזר פסח דורות דאינו בא אלא מן החולין מנלן: זאת התורה - מאי קא משמע לן האי קרא: עולה - להכי מקיש הני קרבנות לעולה לומר לך מה עולה וכו': מאי היא - באיזה כלי דילפי' מעולה: אילימא מזרק - לקבל הדם כדאשכחן מזרק בעולה דכתיב וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עולות וכתיב וישם באגנות: נמי כתיב וישם באגנות - דהאי באגנות משמע אכולהו כיון דשלמים טעונין מזרק כל שכן שאר קדשים ואמאי ילפי מעולות טפי משלמי צבור: סכין - דלא הוו מולקין: מנחה - להכי הוקשו למנחה מה מנחה כו': אלא לזכרי כהונה - דכתיב כל זכר בבני אהרן יאכלנה (ויקרא ו׳:י״א):והשתא נמי. דכתיב ועבדת לאקשויי לכל הפסחים ליפרוך וכי דנין אפשר משאי אפשר ומשני אין משיבין על ההיקש ור"ע סבר אפ"ה אין דנין אפשר משאי אפשר אבל אין לומר דלית ליה היקשא דעל כרחין אית ליה היקשא דצריכא לשאר מילי כדאיתא בפרק מי שהיה טמא (פסחים דף צו.) וא"ת והא בפרק בנות כותים (נדה דף לז:) דדרשינן כימי נדתה כך ימי לידתה פריך וכי דנין אפשר משאי אפשר ומשני רב ששת ע"כ הקישן הכתוב ורב אחדבויי בר אמי משני רבי אליעזר היא משמע דבעי רב ששת לשנויי אפילו כר"ע ואמאי הא ה"נ היקישא היא ופליגי וי"ל דסבר רב ששת הכא דאיכא לאוקומי היקישא לשאר מילי להכי לא אמרינן ע"כ הקישן הכתוב ובסמוך דדריש מה אשם אין שפיר ושליא קדוש כו' וקאמר דסבר דדנין אפשר משאי אפשר דמשמע לישנא דר' אליעזר לטעמי' אבל ר"ע פליג עליה התם נמי צריכא היקשא למילי טובא וא"ת הא פליגי בפ' החולץ (יבמות מו.) דרבי אליעזר יליף מאבות דמל ולא טבל הוי גר ורבי יהושע יליף מאמהות דטבל ולא מל הוי גר ופריך ולרבי אליעזר נמי נילף מאמהות דהא אית ליה דנין אפשר משאי אפשר והשתא אפילו לר"ע מצי לאקשויי דהתם מודה דדנין דהיקישא הוא כדדרשינן בפרק ב' דכריתות (דף ט.) ככם כגר מה אבותיכם לא נכנסו לברית כו' דע"כ היקישן הכתוב וי"ל דהתם מסתבר דאתא קרא למימר דילפינן אנשים מאנשים ונשים מנשים ואי לאו דאשכחן בעלמא דרבי אליעזר סבר דנין כדמייתי מהך דהכא לא הוה פריך ויש לתמוה (ולר"ע מנלן דאין משלשין במכות) דבפ"ק דמכות (דף ה.) ילפינן לה בגזירה שוה דרשע רשע [ממיתה] והיינו אפשר משאי אפשר ואע"ג דאין גז"ש למחצה ה"נ אין היקש למחצה וקסבר אין דנין וכ"ת דמודה התם משום דגז"ש לא צריכא וע"כ הקישן הכתוב דהא צריכין למילי טובא בההוא פירקא גופיה ובפרק קמא דסנהדרין (דף י.) ובפרק אחד דיני ממונות (סנהדרין לג:) ובפרק החובל (ב"ק פו:) ובפרק אלו נערות (כתובות לה.): ובתרביצא אמור. הוא בית המדרש מקום שמרביצין בו תורה ולשון שהוסיפו בו רבנן בש"ס: ויקח את המאכלת. השתא דריש ליה הכא לקדשים שטעון כלי ותימה דבפ"ק דחולין (דף טז. ושם) מוקמינן ליה לענין חולין דאמרינן מנין לשחיטה שהיא בתלוש שנאמר ויקח את המאכלת ואומר ר"ת דקרא ודאי בקדשים כתיב אלא גמרינן נמי חולין מדכתיב לשחוט את בנו ולא כתיב לשחוט העולה אבל כלי לא שייך למילף בחולין אלא בקדשים כשאר עבודות דבעו כלי שרת ומדכתיב ויקח דמשמע דבר תלוש ולא כתיב ויכין דרשינן תלוש בחולין וכלי בקדשים מדהזכיר מאכלת דה"ל למכתב ויקח את המחתך ואע"ג דהתם דחי רבי חייא זריזותיה דאברהם קמ"ל הכא לא שייך לדחויי הכי דלענין מה שהביא עמו דבר תלוש ולא סמך על מה שימצא צור וקנה מחובר שייך לומר דכתביה קרא לאשמועינן זריזותיה דאברהם קמ"ל אבל מאכלת שהזכיר למה לי [אי] לאו לאשמועינן דעולה טעונה כלי: מה מנחה אינה נאכלת אלא לזכרי כהונה. בסוף דם חטאת בזבחים (דף צח.) פירש בקונטרס הא דלא ילפינן לזכרי כהונה מחטאת ואשם כדילפינן ממנחה משום דכתיב בתרוייהו גבי אכילת זכרים קודש קדשים הוא וקשיא דבפרק איזהו מקומן (זבחים דף נה.) איכא תנא דיליף מהיקישא דחטאת מהאי קרא דכתיב ועשיתם שעיר עזים אחד לחטאת ושני כבשים בני שנה לזבח שלמים מה חטאת לזכרי כהונה אף שלמי ציבור לזכרי כהונה ונראה לפרש דהיינו טעמא הכא כיון דהיקישא דחטאת ואשם איכא לאוקומה למילתא אחריתי כדמפרש הכא לא מוקמינן לי' לאכילת זכרים כיון דאינו שוה בכל הנהו דכתיבי בקראי אבל מנחה על כרחין להכי אתאי דלא משכחת למילתא אחריתי: אף כל אינו נאכל אלא לזכרי כהונה. ושלמים דהאי קרא בכבשי עצרת קאי דקדשי קדשים נינהו כל הכתובין במקרא זה כך פי' בקונט' בזבחים ונראה דעל כרחין איירי נמי בשלמי נדבה דהא בפ"ק דזבחים (דף ח.) נפקא לן מהאי קרא שלא לשמו ועוד בכולהו קרבנות דטעונין כלי מהכא נפקא לן: