מנחותנו.
טוען את הדף…
לְרַבּוֹת שְׂעִירֵי עֲבוֹדָה זָרָה לִסְמִיכָה. מַתְקֵיף לַהּ רָבִינָא: תִּינַח לְרַבִּי יְהוּדָה, לְרַבִּי שִׁמְעוֹן מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? אֲמַר לֵיהּ מָר זוּטְרָא בְּרֵיהּ דְּרַב מָרִי לְרָבִינָא: לְרַבִּי יְהוּדָה נָמֵי, מַאי דְּאִיתְרַבִּי – אִיתְרַבִּי, מַאי דְּלָא אִיתְרַבִּי – לָא אִיתְרַבִּי. וְכִי תֵּימָא, אִי לָא מַעֲטֵיהּ קְרָא, הֲוָה אָמֵינָא תֵּיתֵי בְּבִנְיַן אָב, סְמִיכָה גּוּפַהּ לִישְׁתּוֹק קְרָא מִינֵּיהּ וְתֵיתֵי בְּבִנְיַן אָב! אֶלָּא, שָׁעָה מִדּוֹרוֹת לָא יָלְפִינַן. הָכָא נָמֵי, שָׁעָה מִדּוֹרוֹת לָא יָלְפִינַן. אֶלָּא, ״אוֹתוֹ״ טָעוּן צָפוֹן, וְאֵין הַשּׁוֹחֵט עוֹמֵד בַּצָּפוֹן. מִדְּרַבִּי אֲחִיָּיה נָפְקָא! דְּתַנְיָא: רַבִּי אֲחִיָּיה אוֹמֵר: ״וְשָׁחַט אֹתוֹ עַל יֶרֶךְ הַמִּזְבֵּחַ צָפוֹנָה״, מָה תַּלְמוּד לוֹמַר? לְפִי שֶׁמָּצִינוּ בִּמְקַבֵּל, שֶׁעוֹמֵד בַּצָּפוֹן וּמְקַבֵּל בַּצָּפוֹן, וְאִם עָמַד בְּדָרוֹם וְקִיבֵּל בַּצָּפוֹן – פָּסוּל, יָכוֹל אַף זֶה כֵּן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אֹתוֹ״ – אוֹתוֹ בַּצָּפוֹן, וְלֹא הַשּׁוֹחֵט צָרִיךְ לִהְיוֹת עוֹמֵד בַּצָּפוֹן! אֶלָּא, אוֹתוֹ בַּצָּפוֹן, וְאֵין בֶּן עוֹף בַּצָּפוֹן. סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: לֵיתֵי בְּקַל וָחוֹמֶר מִבֶּן צֹאן – וּמָה בֶּן צֹאן שֶׁלָּא קָבַע לוֹ כֹּהֵן קָבַע לוֹ צָפוֹן, בֶּן עוֹף שֶׁקָּבַע לוֹ כֹּהֵן – אֵינוֹ דִּין שֶׁנִּקְבַּע לוֹ צָפוֹן? מָה לְבֶן צֹאן, שֶׁכֵּן קָבַע לוֹ כְּלִי. אֶלָּא: ״אוֹתוֹ״ בַּצָּפוֹן, וְאֵין פֶּסַח בַּצָּפוֹן. פֶּסַח מִדְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב נָפְקָא. דְּתַנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: יָכוֹל יְהֵא הַפֶּסַח טָעוּן צָפוֹן? וְדִין הוּא, וּמָה עוֹלָה שֶׁלָּא קָבַע לָהּ זְמַן בִּשְׁחִיטָתָהּ קָבַע לָהּ צָפוֹן, פֶּסַח שֶׁקָּבַע לוֹ זְמַן לִשְׁחִיטָתוֹ – אֵינוֹ דִּין שֶׁקָּבַע לוֹ צָפוֹן! מָה לְעוֹלָה, שֶׁכֵּן כָּלִיל! מֵחַטָּאת – מָה לְחַטָּאת שֶׁכֵּן מְכַפֶּרֶת עַל חַיָּיבֵי כָרֵיתוֹת! מֵאָשָׁם – מָה לְאָשָׁם שֶׁכֵּן קׇדְשֵׁי קָדָשִׁים, מִכּוּלְּהוּ נָמֵי שֶׁכֵּן קׇדְשֵׁי קָדָשִׁים. אֶלָּא לְעוֹלָם כִּדְקָאָמְרִינַן מֵעִיקָּרָא, ״אוֹתוֹ״ בַּצָּפוֹן, וְאֵין הַשּׁוֹחֵט בַּצָּפוֹן. וּדְקָא קַשְׁיָא לָךְ מִדְּרַבִּי אֲחִיָּיה נָפְקָא – דְּרַבִּי אֲחִיָּיה לָאו לְמַעוֹטֵי שׁוֹחֵט בַּצָּפוֹן הוּא דַּאֲתָא, אֶלָּא הָכִי קָאָמַר: אֵין הַשּׁוֹחֵט בְּצָפוֹן, אֲבָל מְקַבֵּל בַּצָּפוֹן. מְקַבֵּל מִ״לָּקַח״ ״וְלָקַח״ נָפְקָא, ״לָקַח״ ״וְלָקַח״ לָא מַשְׁמַע לֵיהּ. וְחַיָּיב עַל לִישָׁתָהּ, וְעַל עֲרִיכָתָהּ, וְעַל אֲפִיָּיתָהּ. אָמַר רַב פָּפָּא: אֲפָאָהּ – לוֹקֶה שְׁתַּיִם, אַחַת עַל עֲרִיכָתָהּ, וְאַחַת עַל אֲפִיָּיתָהּ. וְהָא אָמְרַתְּ: מָה אֲפִיָּיה מְיוּחֶדֶת שֶׁהִיא מַעֲשֶׂה יְחִידִי וְחַיָּיבִין עָלֶיהָ בִּפְנֵי עַצְמָהּ? לָא קַשְׁיָא, הָא דַּעֲרַךָ הוּא וַאֲפָה הוּא, הָא דַּעֲרַךָ חַבְרֵיהּ וִיהַיב לֵיהּ וַאֲפָה. תָּנוּ רַבָּנַן: בְּכוֹר שֶׁאֲחָזוֹ דָּם, מַקִּיזִין אוֹתוֹ אֶת הַדָּם בִּמְקוֹם שֶׁאֵין עוֹשִׂין בּוֹ מוּם, וְאֵין מַקִּיזִין אֶת הַדָּם בִּמְקוֹם שֶׁעוֹשִׂין בּוֹ מוּם, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: יַקִּיז, אַף בִּמְקוֹם שֶׁעוֹשִׂין בּוֹ מוּם, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִשְׁחוֹט עַל אוֹתוֹ מוּם. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר:תינח לר' יהודה - דמרבי ליה לסמיכה איצטריך למעוטי מצפון: וכי תימא אי לא מעטיה - מאותו אתי מבנין אב כשאר חטאות שטעונין צפון הא לא מצית אמרת דא"כ דבכלל חטאת היא אמאי מרבי ליה לסמיכה לישתוק קרא מעל ראש השעיר דסמיכה: ותיתי - סמיכת נחשון מבנין אב דמה מצינו בשאר חטאות דלטעון סמיכה אף זה כן: אלא שעה מדורות לא ילפינן - הילכך אמאי איצטריך למעוטי מצפון: אותו - הקרבן בצפון אבל השוחט יכול לעמוד בדרום ושוחט בסכין ארוכה: מקבל עומד בצפון - מפרש בשחיטת קדשים בפ' איזהו מקומן (זבחים דף מח.) דקאמר חטאת מנלן דבעי צפון דכתיב ושחט את החטאת במקום העולה קבלה מנלן דכתיב בתריה ולקח הכהן מדם החטאת מקבל עצמו מנלן ולקח לו יקח: בן צאן קבע לו כלי - סכין דשחיטה כתיב ביה ובשחיטה כתיב ויקח את המאכלת לשחוט את בנו (בראשית כ״ב:י׳) אבל בן עוף מליקתו בצפורן: מחטאת - גמרינן דאין לו זמן קבוע וטעון צפון וכל שכן פסח: וקא פריך מה לחטאת שכן מכפרת על חייבי כריתות: וקאמר מאשם - מייתינן ליה וקפריך מה לאשם שכן קדשי קדשים תאמר בפסח דקדשים קלים הוא אלמא פסח מצפון מהאי דינא אימעיט: דרבי אחייה לאו למעוטי שוחט בצפון - דהאי מאותו דשעיר נפקא אלא למילף דמקבל עומד בצפון דהכי קאמר רבי אחייה אין השוחט בצפון אבל מקבל בצפון ואי קשיא לרבי אחייה אימא אותו בצפון ולא מקבל בצפון: אפאה לוקה שתים כו' - דאפייה גמר עריכה היא: והאמרת מעשה יחידי היא - ואמאי מחייבת ליה תרתי: ערך הוא ואפה הוא - לאיחיובי תרתי אתרוייהו: ערך חבריה ואפה הוא - מיחייב חבריה חדא ואיהו תרתי אאפיה ואעריכה דגמר גמרה ואע"ג דחייב חבריה אעריכה הוא חייב נמי עלה כדאמר נמי לקמן (מנחות דף נז.) להביא מחמץ אחר מחמץ: במקום שאין עושה מום - היינו כל הגוף דהדר בריא: במקום שעושה כו' - אזנו ועינו דלא הדר בריא: ובלבד שלא ישחוט על אותו המום - עד שיהא בו מום מעצמו דבכור אינו נאכל בחוץ עד שיהא בו מום:לרבות שעירי עבודת כוכבים לסמיכה. תימה תיפוק ליה מדאיתקוש לפר העלם דבר של ציבור כדאמרי' בפרק ב"ש (זבחים דף מא.) החטאת אלו שעירי עבודת כוכבים והתם מוכח דלרבי שמעון נמי אתיא וי"ל דההוא היקישא ליתא אלא לגבי הזאה דווקא אי נמי מהיקישא לא הוה ידעינן משום דכתיב החי והוה מוקמינן למעוטי שעירי עבודת כוכבים וכן מוכח לקמן פרק שתי מדות (מנחות דף צב.): לר' שמעון מאי איכא למימר. דלמעט שעירי עבודת כוכבים לא מסתבר לאוקמי כיון שהם כשאר חטאות דעלמא: אלא שעה מדורות לא ילפינן. והא דמיבעיא לן בפ"ק דסנהדרין (דף טו:) שור סיני בכמה מי גמרינן שעה מדורות או לא התם גלויי מילתא בעלמא הוא: שוחט מדרבי אחייה נפקא. תימה ההיא בעולה כתיב והכא בחטאת ואע"ג דתלא רחמנא חטאת בעולה מ"מ לא גמרי' דאיצטריך בפ' איזהו מקומן (זבחים ד' מח:) עיכובא בעולה ולא גמרינן מחטאת ומיהו לכולי טעמי דהתם ניחא דלמאי דמפרש התם טעמא שלא יהא טפל חמור מן העיקר ה"נ מהאי טעמא לא יהא שוחט (חטאת) בצפון ולמאי דמפרש נמי משום דכתיב העולה במקומה תהא מהאי טעמא נמי לא יהא שוחט בצפון: מה לבן צאן שכן קבע לו כלי. וכן פריך בריש איזהו מקומן (גם זה שם) ותימה דלא פריך הכי בפ"ק דקדושין (ד' לו:) דיליף בן עוף מקל וחומר מבן צאן שלא קבע לו כהן לשחיטתו וקבע לו כהן להזאתו וי"ל דגבי צפון שייכא הך פירכא דכלי אבל התם דבעי למילף כהונה לא דשמעינן שהצריך הכתוב בבן עוף יותר מבן צאן: מחטאת שכן מכפרת כו'. חטאת גופה מהיקישא דעולה אתיא ובעיא היא בריש איזהו מקומן (זבחים דף נ.) אי דבר הלמד בהיקש שחוזר ומלמד בבנין אב: אלא אין השוחט בצפון אבל המקבל בצפון. השתא משמע דלא מצי למדרש אבל מקבל בצפון אלא משום דלא איצטריך למעוטי שוחט דנפקא מדר' אחייה א"כ תחילה אית לן למידרש אין השוחט בצפון מקמי דנידרוש אבל מקבל בצפון ותימה דמשמע לעיל בברייתא דלא איצטריך קרא למעוטי שוחט מצפון אלא לפי שמצינו במקבל שעומד בצפון וא"כ לא ליכתוב אלא חד קרא ואנא ידענא דללמד על מקבל אתי דלשוחט לא איצטריך וי"ל דלית ליה השתא ההיא סברא אלא לעולם איצטריך קרא לשוחט ובברייתא נמי מצינו למימר דלפי שמצינו לאו דווקא דמסברא אית לן למימר כיון שהשחיטה בצפון הוא הדין שוחט וכן המקבל דמאי שנא: אפאה לוקה שתים. פירש בקונטרס דאפייה גמר עריכה היא ופריך והאמרת מעשה יחידי ותימה מאי קמשני הא דערך הוא ואפאה הוא הא דערך חבריה ואפאה הוא אכתי מעשה יחידי מיהא לא הוי דאיכא עריכה בהדה ונראה לפרש דחייב שתים משום עריכה מועטת שעושה האופה בשעת אפייה ואינה גמר עריכה ופריך ממעשה יחידי דמשמע שאין מלאכה אחרת עמה ואין חייבין עליה אלא אחת ומשני דערך הוא ואפה הוא כלומר שעשה גמר העריכה שבשעת האפייה והא דקרי לה מעשה יחידי משמע דלא מיחייב אלא אחת בשערך חבירו שגמר הכל אפילו עריכה דבהדי אפייה דהשתא ליכא שום עשייה בהדי אפייה אלא מעשה יחידי הוא וקצת קשיא לפ"ז דחנם נקט הא דערך חבריה כו' דהכי הוה ליה למימר הא דעביד גמר עריכה הא דלא עביד גמר עריכה: