מנחותלט.
טוען את הדף…
דִּלְמָא דְּאִיקְּטַר. וְאָמַר רַבָּה: שְׁמַע מִינַּהּ, קֶשֶׁר עֶלְיוֹן דְּאוֹרָיְיתָא, דְּאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ דְּרַבָּנַן, מַאי אִיצְטְרִיךְ לְמִישְׁרֵי סָדִין בְּצִיצִית? פְּשִׁיטָא! הַתּוֹכֵף תְּכִיפָה אַחַת אֵינוֹ חִיבּוּר, אֶלָּא שְׁמַע מִינַּהּ דְּאוֹרָיְיתָא. אָמַר רַבָּה בַּר רַב אַדָּא אָמַר רַב אַדָּא אָמַר רַב: אִם נִפְסַק הַחוּט מֵעִיקָּרוֹ – פְּסוּלָה. יָתֵיב רַב נַחְמָן וְקָא אָמַר לְהָא שְׁמַעְתָּא, אֵיתִיבֵיהּ רָבָא לְרַב נַחְמָן: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – בִּתְחִילָּתוֹ, אֲבָל סוֹפוֹ – שְׁיָרָיו וְגַרְדּוּמָּיו כׇּל שֶׁהוּא. מַאי שְׁיָרָיו וּמַאי גַּרְדּוּמָּיו? מַאי לָאו ״שְׁיָרָיו״ – דְּאִיפְּסִיק מִינַּיְיהוּ וְאִישְׁתַּיַּיר מִינַּיְיהוּ, ״גַּרְדּוּמָּיו״ – דְּאִיגַּרְדּוּם אִיגַּרְדּוֹמֵי. לָא, חֲדָא קָתָנֵי, שַׁיּוֹרֵי גַּרְדּוּמָּיו כׇּל שֶׁהוּא. וְלֵימָא: ״גַּרְדּוּמָּיו״, ״שְׁיָרָיו״ לְמָה לִי? הָא קָא מַשְׁמַע לַן, דְּבָעֵינַן שִׁיּוּרָא לְגַרְדּוּמָּיו כְּדֵי לְעׇנְבָן. יָתֵיב רַבָּה וְקָאָמַר מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב: חוּט שֶׁל כֶּרֶךְ עוֹלֶה מִן הַמִּנְיָן. אֲמַר לֵיהּ רַב יוֹסֵף: שְׁמוּאֵל אַמְרַהּ וְלָא רַב. אִיתְּמַר נָמֵי: אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה, סָח לִי רַבִּי יֹאשִׁיָּה דְּמִן אוּשָׁא: חוּט שֶׁל כֶּרֶךְ עוֹלָה לָהּ מִן הַמִּנְיָן. יָתֵיב רָבָא וְקָא אָמַר מִשְּׁמֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל: תְּכֵלֶת שֶׁכָּרַךְ רוּבָּהּ – כְּשֵׁרָה. אֲמַר לֵיהּ רַב יוֹסֵף: רַב אַמְרַהּ, וְלָא שְׁמוּאֵל. אִיתְּמַר נָמֵי, אָמַר רַב הוּנָא בַּר יְהוּדָה אָמַר רַב שֵׁשֶׁת אָמַר רַב יִרְמְיָה בַּר אַבָּא אָמַר רַב: תְּכֵלֶת שֶׁכָּרַךְ רוּבָּהּ – כְּשֵׁרָה. רַב חִיָּיא בְּרֵיהּ דְּרַב נָתָן מַתְנֵי הָכִי: אָמַר רַב הוּנָא, אָמַר רַב שֵׁשֶׁת, אָמַר רַב יִרְמְיָה בַּר אַבָּא, אָמַר רַב: תְּכֵלֶת שֶׁכָּרַךְ רוּבָּהּ – כְּשֵׁרָה, וַאֲפִילּוּ לֹא כָּרַךְ בָּהּ אֶלָּא חוּלְיָא אַחַת – כְּשֵׁרָה, וְנוֹיֵי תְכֵלֶת – שְׁלִישׁ גְּדִיל וּשְׁנֵי שְׁלִישֵׁי עָנָף. וְכַמָּה שִׁיעוּר חוּלְיָא? תַּנְיָא, רַבִּי אוֹמֵר: כְּדֵי שֶׁיִּכְרוֹךְ וְיִשְׁנֶה וִישַׁלֵּשׁ. תָּאנָא: הַפּוֹחֵת לֹא יִפְחוֹת מִשֶּׁבַע, וְהַמּוֹסִיף לֹא יוֹסִיף עַל שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה. הַפּוֹחֵת לֹא יִפְחוֹת מִשֶּׁבַע, כְּנֶגֶד שִׁבְעָה רְקִיעִים, וְהַמּוֹסִיף לֹא יוֹסִיף עַל שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה, כְּנֶגֶד שִׁבְעָה רְקִיעִין וְשִׁשָּׁה אֲוִירִין שֶׁבֵּינֵיהֶם. תָּנָא: כְּשֶׁהוּא מַתְחִיל – מַתְחִיל בַּלָּבָן: ״הַכָּנָף״ – מִין כָּנָף, וּכְשֶׁהוּא מְסַיֵּים – מְסַיֵּים בַּלָּבָן, מַעֲלִין בַּקּוֹדֶשׁ וְלֹא מוֹרִידִין. רַב וְרַבָּה בַּר בַּר חָנָה הֲווֹ יָתְבִי, הֲוָה קָא חָלֵיף וְאָזֵיל הָהוּא גַּבְרָא דְּמִיכַּסֵּי גְּלִימָא דְּכוּלֵּהּ תְּכֵלְתָּא, וּרְמֵי לֵיהּ תְּכֵלְתָּאדלמא דאיקטר - כלומר ממאי דצריך להקשר בכל חוליא דלמא הא דאמרי דבי רבי חייא ה"ק אם קשר על כל חוליא וחוליא הוו גרדומין כשרין אבל ברוב ציציות לא קא מכשרי גרדומין דרוב ציציות אין נקשרים על כל חוליא וחוליא: קשר עליון - היינו נמי ההוא קשר למטה הלכה למשה מסיני כלומר קשר אחד בציצית מיהא דאורייתא ולהכי נקט עליון משום דאי לא עביד אלא חד קשר בסופו עביד ליה שמקיים את הגדיל כולו: דאורייתא - ואפי' יכול לכרוך יפה ולהתקיים בלא קשר יום או יומים פסולה: דאי מדרבנן למה לי למישרי סדין בציצית - דכתיב לא תלבש שעטנז וסמיך ליה גדילים תעשה לך (דברים כב) פשיטא דמותר: התוכף תכיפה - תופר תחיבה אחת אינו חיבור משום ההיא תחיבה שתוחב החוטין בטלית אינו חיבור: מעיקרו - היינו ראש המחובר לטלית: במה דברים אמורים - דבעינן שיעור לציצית כדאמרינן לקמן (מנחות דף מא:) כמה תהא משולשלת כו': בתחלתו - בשעת עשייה אבל בסופו כגון אם נפסק לאחר זמן: מאי לאו שיריו - דאיפסיק מינייהו קצת מחוטיו . ונשאר קצת גרדומין: דאיגרדם איגרדומי - ולגמרי נפסק צד העיקר וקשיא למאן דאמר נפסק החוט מעיקרו פסולה: הא קמשמע לן - מדתני שיריים בגרדומין משמע דלהוי בגרדומים שיורא קצת שיהיו נקרא שירים כדי לעונבן כדפרישית לעיל והאי כל שהוא דקתני כדי עניבה: חוט של כרך - אותו שכורך סביב ועושה ממנו הגדיל עולה ממנין שמונה חוטין דשמונה חוטין בעינן כדמפרש לקמן (מנחות מב.): תכלת - זהו שם כל הציצית: שכרך רובה - שעשה שני שלישי גדיל ושליש ענף כשרה ואע"ג דמצותה שליש גדיל ושני שלישי ענף כדאמרינן לקמן: אלא חוליא אחת - הקפה ג' פעמים: ונויי תכלת - עיקר מצות ציצית שליש גדיל ושני שלישי ענף: לא יפחות משבע - חוליות: ששה אוירים - שבין שבעה רקיעים ועל שם שהתכלת דומה לים וים דומה לרקיע כדלקמן (מנחות דף מג:) מדמי סידורה לסידור הרקיעים כדי לזכרנו לטובה שאף צבעה כמו כן נזקק לציצית: כשהוא מתחיל לכרוך מתחיל בלבן - שמניח שני חוטין ארוכין לעשות מהן הגדיל ומתחיל לכרוך בלבן ובאמצע כורך של תכלת וחוזר ומסיים בלבן: מין כנף - תחילה ואח"כ פתיל תכלת והאידנא דעבדינן חמשה קשרים היינו דאמרינן (שם) שקולה מצות ציצית ככל התורה כולה הלכך עבדינן שני קשרים מלמעלה ושלשה מלמטה משום מעלין בקדש ואין מורידין וכיון דאקדמה קרא למין כנף שמע מינה חשוב הוא הלכך אי מסיים בתכלת הוה ליה מוריד סוף הציצית מתחילתה: דכוליה תכלתא - כל הטלית: ורמי ליה תכלתא - ציצית:קשר העליון. בקונטרס פירש שני פירושים אחד אחר הגדיל ונקרא עליון כמו (נדה דף יג.) למעלה מן העטרה וזה אינו מוכח אלא דמיהא בעינן קשר ול"א פירש סמוך לכנף אבל קשר שאחר הגדיל כיון שרחוק מן הטלית משום ההוא לא הוי כלאים ותימה להאי דמוכח היכי מסיק ביבמות (דף ד:) למאן דלא דריש סמוכים אלא היכא דמוכח דצמר ופשתים למה לי דכלאים מתנא דבי רבי ישמעאל שמעינן דבגדיהם צמר ופשתים וכו' והשתא קשר העליון לא שמעינן וא"כ לא הוי כלאים ואיצטריך שפיר לאיתויי צמר ופשתים לומר שיהא צריך לעשותם בענין שיהא בהם כלאים וי"ל דהכא לא מפיק מקרא דצמר ופשתים אלא מגדיל ומוכח דכלאים דדרשה דגדיל דרשה נכונה היא דבעינן גדיל טוב אי נמי סוגיא דהתם אתיא כמאן דאמר גדיל דווקא ושמא דהתם אתיא כמאן דאמר או גדיל או פתיל ופלוגתא דאמוראי הוא בסמוך והכי נמי תימה דבפרק המוצא תפילין (עירובין צו:) משמע דבעינן שזורין ור"ת נמי פירש דאינו חייב על כלאים עד שיהא משזר ואם כן איצטריך טובא קרא דכלאים בציצית ויש לומר דבעלמא יליף ליה מתכלת דבגדי כהונה וכיון דתכלת שזור הוא הדין לבן: דאיגרדום איגרדומי. פירש בקונטרס שנפסקו לגמרי וקשה דהא כל שהוא קתני וצריך לומר דלצדדין קתני ולא קאי אלא אשיריו ונראה לפרש מאי לאו שיריו דאיפסיק מינייהו כלומר שיש מן החוטים שנפסקו מעיקרם ואישתייר מן השלימין נמי וגרדומיו דאיגרדמו כולם והשתא לא קאי כל שהוא אלא אגרדומיו והא דאיפסיק מינייהו הוי השתא כמו נפסק החוט מעיקרו דלעיל וכי האי גוונא קרי שיריו פרק קמא דסוכה (דף יג.) גבי אזוב תחילתו שלשה וסופו שנים וצ"ע: שירי גרדומיו כל שהוא. פרק מי שמת (ב"ב דף קנ.) הוה מצי לאיתויי הך גבי הך דפריך וכל היכא דתני כל שהוא לית ליה שיעורא: לא יפחות משבע כנגד שבעה רקיעים. לפי שתכלת דומה לים וים דומה לרקיע ואנן דלית לן תכלת לא קפדינן בהא והא נמי דאמרינן צריך לקשור על כל חוליא וחוליא היינו כדי שיהא ניכר התכלת ומה שאנו נוהגים חמשה קשרים פירש בקונטרס גבי ציצית שקולה כנגד כל המצות לפי שציצית עולה ת"ר וח' חוטין וחמשה קשרים עולה תרי"ג ומיהו כל ציצית האמורים בפרשה חסירים יו"ד ויש לומר שיש פסוק והיה לכם לציצית וג' ציצית כתובים בפרשה ולמ"ד זו משלימתן וכן נוהג רבינו תם לעשות אותן ה' קשרים ב' בסמוך לטלית וג' סמוך לפתיל משום מעלין בקדש ולא מורידין כדאמרינן שמסיים בלבן ועל כל קשר שני קשרים כדי שיהא קשר של קיימא מיהו לא מצינו שום סמך בהש"ס מפורש מה' קשרים ויש לומר דהא דאמרינן צריך לקשור על כל חוליא וחוליא היינו אחת של לבן ואחת של תכלת שהן שתים והשתא כשאין פוחת משבע עושה ה' קשרים סמוך לטלית קשר אחד ואחר כך שתי חוליות אחת של תכלת ואחת של לבן קשר אחד עד שמסיים שש חוליות הרי ארבעה קשרים ואחר כך עושה חוליא שביעית של לבן כדי שיהא מסיים בלבן ואחר כך קושר אח' הרי ה' קשרים ויש מפרשים לא יפחות משבע כריכות בין כל קשר וקשר: