טוען את הדף…
מַתְנִי׳ כׇּל הַמְּנָחוֹת טְעוּנוֹת שְׁלֹשׁ מֵאוֹת שִׁיפָה וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת בְּעִיטָה, שִׁיפָה וּבְעִיטָה בַּחִיטִּין. וְרַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: בַּבָּצֵק. כׇּל הַמְּנָחוֹת בָּאוֹת עֶשֶׂר עֶשֶׂר, חוּץ מִלֶּחֶם הַפָּנִים וַחֲבִיתֵּי כֹּהֵן גָּדוֹל שֶׁהֵם בָּאוֹת שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: כּוּלָּם בָּאוֹת שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה, חוּץ מֵחַלּוֹת תּוֹדָה וּנְזִירוּת שֶׁהֵן בָּאוֹת עֶשֶׂר עֶשֶׂר. גְּמָ׳ תָּנָא: שָׁף אַחַת, בּוֹעֵט שְׁתַּיִם. שָׁף שְׁתַּיִם, בּוֹעֵט שָׁלֹשׁ. בָּעֵי רַבִּי יִרְמְיָה: אַמְטוֹיֵי וְאֵתוֹיֵי חַד, אוֹ דִלְמָא אַמְטוֹיֵי וְאֵתוֹיֵי תְּרֵי? מַאי? תֵּיקוּ. שִׁיפָה וּבְעִיטָה בַּחִיטִּין, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: בַּבָּצֵק. אִיבַּעְיָא לְהוּ: בַּבָּצֵק וְלֹא בַּחִיטִּין, אוֹ דִלְמָא אַף בַּבָּצֵק? תָּא שְׁמַע, דְּתַנְיָא: שִׁיפָה וּבְעִיטָה בַּחִיטִּין, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: שִׁיפָה וּבְעִיטָה בַּבָּצֵק. כׇּל הַמְּנָחוֹת בָּאוֹת כּוּ׳. שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה לֶחֶם הַפָּנִים – בְּהֶדְיָא כְּתִיב בֵּיהּ. חֲבִיתֵּי כֹּהֵן גָּדוֹל – אָתְיָא ״חֻקָּה״ ״חֻקָּה״ מִלֶּחֶם הַפָּנִים. כׇּל הַמְּנָחוֹת דְּבָאוֹת עֶשֶׂר עֶשֶׂר, מְנָלַן? גָּמַר מִלַּחְמֵי תוֹדָה – מָה לְהַלָּן עֶשֶׂר, אַף כָּאן עֶשֶׂר. וְלֵילַף מִלֶּחֶם הַפָּנִים – מָה לְהַלָּן שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה, אַף כָּאן שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה! מִסְתַּבְּרָא מִלַּחְמֵי תוֹדָה הֲוָה לֵיהּ לְמֵילַף, שֶׁכֵּן יָחִיד, הַמִּתְנַדֵּב, שֶׁמֶן, נִפְסָל, שֶׁלֹּא בְּשַׁבָּת, וְשֶׁלֹּא בְּטוּמְאָה. אַדְּרַבָּה, מִלֶּחֶם הַפָּנִים הֲוָה לֵיהּ לְמֵילַף, שֶׁכֵּן הֶקְדֵּשׁ, וּלְבוֹנָה, מַצָּה, וָעֶצֶם! הָנָךְ נְפִישָׁן. וְאִי סְבִירָא לַן דָּבָר הַלָּמֵד בִּגְזֵירָה שָׁוָה חוֹזֵר וּמְלַמֵּד בְּבִנְיַן אָב, נֵילַף מֵחֲבִיתֵּי כֹּהֵן גָּדוֹל: מָה לְהַלָּן – שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה, אַף כָּאן – שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה? מִסְתַּבְּרָא מִלַּחְמֵי תוֹדָה הֲוָה לֵיהּ לְמֵילַף, שֶׁכֵּן הֶדְיוֹט שֶׁהִתְנַדֵּב חֲצָאִין; לְפִיגּוּל, שֶׁלֹּא בְּשַׁבָּת, וְשֶׁלֹּא בְּטוּמְאָה. אַדְּרַבָּה, מֵחֲבִיתֵּי כֹּהֵן גָּדוֹל הֲוָה לֵיהּ לְמֵילַף, שֶׁכֵּן עִשָּׂרוֹן, כְּלִי הֶקְדֵּשׁ, וּלְבוֹנָה; מַצָּה וָעֶצֶם, הַגָּשָׁה וְאִישִּׁים, וְהָנֵי נְפִישָׁן. הֶדְיוֹט מֵהֶדְיוֹט עֲדִיף לֵיהּ. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: כּוּלָּן בָּאוֹת שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה. מַאי קָסָבַר? אִי סְבִירָא לֵיהּ דְּדָבָר הַלָּמֵד בִּגְזֵירָה שָׁוָה חוֹזֵר וּמְלַמֵּד בְּבִנְיַן אָב – יָלֵיף מֵחֲבִיתֵּי (דכהן) [כֹהֵן] גָּדוֹל, דְּהָנֵי נְפִישָׁן. אִי סְבִירָא לֵיהּ דְּדָבָר הַלָּמֵד בִּגְזֵירָה שָׁוָה אֵינוֹ חוֹזֵר וּמְלַמֵּד בְּבִנְיַן אָב – יָלֵיף מִלֶּחֶם הַפָּנִים, הֶקְדֵּשׁ מֵהֶקְדֵּשׁ עֲדִיף לֵיהּ. חוּץ מִלַּחְמֵי תוֹדָה וּנְזִירוּת, שֶׁהֵן בָּאוֹת עֶשֶׂר עֶשֶׂר. לַחְמֵי תוֹדָה – בְּהֶדְיָא כְּתִיב בְּהוּ. נְזִירוּת – דְּאָמַר מָר: ״שְׁלָמָיו״ – לְרַבּוֹת שַׁלְמֵי נָזִיר. אָמַר רַב טוֹבִי בַּר קִיסְנָא, אָמַר שְׁמוּאֵל: לַחְמֵי תוֹדָה שֶׁאֲפָאָן אַרְבַּע חַלּוֹת – יָצָא. וְהָא בָּעֵינַן אַרְבָּעִים לְמִצְוָה! וְהָא בָּעֵי אַפְרוֹשֵׁי תְּרוּמָה מִינַּיְיהוּ! וְכִי תֵּימָא דְּמַפְרֵישׁ מִכֹּל חֲדָא וַחֲדָא – ״אֶחָד״ אָמַר רַחֲמָנָא, שֶׁלֹּא יִטּוֹל פָּרוּס, דְּאַפְרְשִׁינְהוּ בְּלֵישָׁה. מֵיתִיבִי: כׇּל הַמְּנָחוֹת שֶׁרִיבָּה בְּמִדַּת חַלָּתָן, אוֹ שֶׁמִּיעֵט בְּמִדַּת חַלָּתָן – כְּשֵׁרוֹת, חוּץ מִלֶּחֶם הַפָּנִים, וַחֲבִיתֵּי כֹּהֵן גָּדוֹל, וְלַחְמֵי תוֹדָה וּנְזִירוּת! הוּאמתני' שיפה - שמשפשף בידו שמוליך ומביא בפיסת ידו עליהן: בעיטה - שבועט בהן בגבות אצבעותיו באגרופו: בחיטין - כדי שישרו קליפתן: בבצק - בלישת הבצק שף ובועט: באות עשר עשר - חלות או רקיקין: גמ' שף אחת ובועט שתים שף שתים ובועט שלשה - נמצא דכי שף שלש פעמים בועט ה' פעמים ותו חוזר ועושה עד שגומר ש' פעמים שיפה ות"ק פעמים בעיטה: בעי רבי ירמיה - הא דקתני שף אחת היינו אמטויי ואתויי דמה שמוליך ומביא בידו חשוב חד שיפה: או דלמא - להולכה לחודה קרי חד שיפה וכן נמי להבאה לחודה חשיב שיפה כ"ש: ר' יוסי אומר שיפה ובעיטה בבצק - ולא בחיטים: לחם הפנים בהדיא כתיב ביה - י"ב חלות: אתי חוקה מלחם הפנים - דכתיב בלחם הפנים (ויקרא כ״ד:ט׳) (מאת בני ישראל) חק עולם וכתיב בחביתין (שם ו) חק עולם לה' מה להלן י"ב אף כאן י"ב: שאר מנחות דבאות עשר עשר מנלן: מה להלן - בלחמי תודה לכל מין עשר כדאמרינן בפירקין דלקמן (מנחות דף עז.): שכן יחיד - דלחמי תודה ושאר מנחות הן קריבין יחיד שנתנדב דתרוייהו אתו בנדבה ותרוייהו טעונות שמן ותרוייהו נפסלות בלינה ותרוייהו לא דחו שבת ולא טומאה לאפוקי לחם הפנים שהן קרבן של צבור ואין באות בנדבה ואין טעונות שמן ואין נפסלות בלינה שהרי מניחם ח' ימים על השולחן ודוחה שבת וטומאה: שכן הקדש - המנחות ולחם הפנים קדשי קדשים: מנחות טעונים לבונה והויין מצה תרוייהו: ועצם - באין בגלל עצמם מה שאין כן בלחמי תודה שאין טעונין לבונה ויש בהן חמץ ובאות בגלל זבח: ואכתי פריך ואי סבירא לן דדבר הלמד בג"ש כגון חביתין דילפי חוק חוק מלחם הפנים דחוזר ומלמד בבנין אב ולאו בבנין אב הוא אלא במה מצינו דפלוגתא במס' זבחים (דף נ:) אי חוזר ומלמד הואיל ויליף מלחם הפנים: לילף מחביתין - מה מצינו חביתין שהן י"ב חלות אף כל המנחות כו': שכן הדיוט - לחמי תודה ושאר מנחות הדיוט יכול להביאן ובאין נדבה ואין באין לחצאין ויש בהם משום פגול ואין דוחין לא שבת ולא טומאה וחביתין הן קרבן של כהן גדול ואין באין בנדבה וקריבה לחצאין מחציתה בבקר ומחציתה בערב ואין בהן פיגול לפי שאין להם מתירין ודוחין שבת וטומאה: שכן עשרון - דחביתין ושאר מנחות אין באות אלא עשרון לאפוקי לחמי תודה שיש בהם כמה עשרונים: כלי - חביתין ומנחות טעונות כלי כ"ש. ע"א כלי מקדשן ולחמי תודה שחיטת הזבח מקדשן: הקדש - דחביתין ומנחות הויין קדשי קדשים: מנחות וחביתין טעונים הגשה למזבח ובאות לאישים על המזבח מה שאין כן בלחמי תודה שאין טעונין הגשה ואין מהם לאישים: הדיוט מהדיוט - מנחות מתודה דתרוייהו מנחת הדיוט לאפוקי חביתין שהן קרבן כהן גדול: רבי מאיר אומר וכו' - דהיינו טעמא דאי סבירא ליה דבר הלמד כו' וטעמא משום הנך נפישן כדאמר לעיל: יליף מלחם הפנים - דהקדש מהקדש עדיף ליה למילף לאפוקי לחמי תודה דקדשים קלים: בהדיא כתיב בהו - מפרש בפרק התודה (לקמן מנחות עז.): שלמיו - על זבח תודת שלמיו לרבות שלמי נזיר לעשרה קבין ירושלמיות נמי מרבינן שבאין עשר חלות כתודה: שאפאן ד' חלות - שהיה לו לעשות ארבעים ולא עשה כי אם ד' אחד מכל מין: והא בעי אפרושי תרומה מינייהו - דכתיב והקריב ממנו אחד מכל קרבן תרומה (ויקרא ז) והך תרומה אמרינן לקמן (מנחות דף עז:) דהויא אחת מי': דמפריש מכל חדא - מכל אחת של ד' חלות: דאפרשינהו בלישה - כל זמן שהן עיסה ושוב עשה החלות שלימות דלא הוי פרוס: שריבה במדת חלתן - כגון שהיה לעשות י' חלות ועשה חלות גדולות שלא עשה מהן אלא או ז' או ח' או שמיעט שעשה י"ב חלות או י"ג חלות. ע"א שריבה היינו שהוסיף במנין החלות כגון שעשה י"ב: חוץ מלחם הפנים וחביתין ולחמי תודה - שאם מיעט או ריבה במדת חלתן פסולות וקשיא לשמואל דאמר לחמי תודה שאפאן וכו': הוא - שמואל:רבי יוסי אומר שיפה ובעיטה בבצק. פי' ולא בחיטין ובתוספ' (פ"ח) גרסינן אף בבצק ופליגא אהך ובתוספתא דיוקנית לא גרסי' אף: אתיא חוקה חוקה מלחם הפנים. תימה דבפ"ק (לעיל מנחות דף ח.) דרשינן חוקה דחביתין ובהקומץ רבה (שם דף יט.) דרשינן חוקה דלחם הפנים: דאפרשינהו בלישייהו. לכאורה דאין שם תרומה עליהם בעיסה דבשחיטת הזבח הוא דקדשי ותנן בפ' התודה (לקמן מנחות דף עח:) שחטה עד שלא קרמו בתנור לא קדש הלחם ותימה דבסוף פ"ק דנדרים (דף יב.) אמרינן כחלת אהרן וכתרומתו מותר הא כתרומת לחמי תודה אסור והא תרומת לחמי תודה לאחר זריקת דמים הוא ומשני לפני זריקת דמים וכדרב טובי בר קיסנא כדאפרשינהו בלישייהו וצריך לומר דלאו תרומה ממש הוו עד אחר אפייה וא"ת דמשמע הכא דהך דרב טובי בר קיסנא בדיעבד ובפרק קמא דנדה (דף ו:) גבי שפחתו של רבן גמליאל שהיתה אופה ככרות של תרומה ומוקי לה בתרומת לחמי תודה ופריך תרומת לחמי תודה באפייה מאי בעי ומשני דאפרשינהו בלישייהו כדרב טובי בר קיסנא וכי לא עשתה מצוה מן המובחר ויש לומר דהא דקאמר ארבע חלות הוא דיעבד דלכתחילה בעי ארבעים וגם היא עשתה ארבעים אלא שקודם אפייה הפרישה אותן של תרומה ולא הפרשה גמורה אלא שביררה אותן העתידות להיות תרומה לעשותן נאות ויפות: