מנחותלח:
טוען את הדף…
אִילֵּימָא חִיסֵּר מִצְוָה דְּלָבָן וְקִיֵּים מִצְוָה דִּתְכֵלֶת – לְרַבִּי עַכּוֹבֵי מְעַכֵּב אַהֲדָדֵי. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: שֶׁחִיסֵּר מִצְוָה וְעָשָׂה מִצְוָה, וּמַאי חִיסֵּר מִצְוָה? דְּלָא עֲבַד מִצְוָה מִן הַמּוּבְחָר. הָתִינַח לָבָן דְּאֵינוֹ מְעַכֵּב אֶת הַתְּכֵלֶת, תְּכֵלֶת דְּאֵינָהּ מְעַכֶּבֶת אֶת הַלָּבָן – מַאי הִיא? אָמַר רָמֵי בַּר חָמָא: לֹא נִצְרְכָא אֶלָּא לְטַלִּית שֶׁכּוּלָּהּ תְּכֵלֶת. אִיתְּמַר נָמֵי: אֲמַר לֵיהּ לֵוִי לִשְׁמוּאֵל: אַרְיוֹךְ, לָא תִּיתֵּיב אַכַּרְעָךְ עַד דִּמְפָרְשַׁתְּ לִי לְהָא מִילְּתָא: הַתְּכֵלֶת אֵינָהּ מְעַכֶּבֶת אֶת הַלָּבָן, וְהַלָּבָן אֵינוֹ מְעַכֵּב אֶת הַתְּכֵלֶת – מַאי הִיא? אֲמַר לֵיהּ: לֹא נִצְרְכָא אֶלָּא לְסָדִין בְּצִיצִית, דְּמִצְוָה לְאַקְדּוֹמֵי לָבָן בְּרֵישָׁא. מַאי טַעְמָא? ״הַכָּנָף״ – מִין כָּנָף, וְאִי אַקְדֵּים תְּכֵלֶת לְלָבָן – לֵית לַן בַּהּ. תִּינַח לָבָן דְּאֵינוֹ מְעַכֵּב אֶת הַתְּכֵלֶת, תְּכֵלֶת דְּאֵינָהּ מְעַכֶּבֶת אֶת הַלָּבָן מַאי הִיא? אֲמַר לֵיהּ רָמֵי בַּר חָמָא: לֹא נִצְרְכָא אֶלָּא לְטַלִּית שֶׁכּוּלָּהּ תְּכֵלֶת, דְּמִצְוָה לְאַקְדּוֹמֵי תְּכֵלֶת בְּרֵישָׁא, דְּ״הַכָּנָף״ – מִין כָּנָף, וְאִי אַקְדֵּים לָבָן בְּרֵישָׁא לֵית לַן בַּהּ. אָמַר רָבָא: מִידֵּי צִיבְעָא קָא גָרֵים? אֶלָּא אָמַר רָבָא: לֹא נִצְרְכָא אֶלָּא לְגַרְדּוּמִּין, דְּאִי אִיגַּרְדַּם תְּכֵלֶת וְקָאֵי לָבָן, וְאִי אִיגַּרְדַּם לָבָן וְקָאֵי תְּכֵלֶת – לֵית לַן בַּהּ. דְּאָמְרִי בְּנֵי רַבִּי חִיָּיא: גַּרְדּוּמֵּי תְּכֵלֶת כְּשֵׁרִין, וְגַרְדּוּמֵּי אֵזוֹב כְּשֵׁרִין. וְכַמָּה שִׁיעוּר גַּרְדּוּמִּין? אָמַר בַּר הַמְדּוּרֵי אָמַר שְׁמוּאֵל: כְּדֵי לְעׇנְבָן. אִיבַּעְיָא לְהוּ: כְּדֵי לְעׇנְבָן – לְעׇנְבָן כּוּלְּהוּ בַּהֲדָדֵי, אוֹ דִלְמָא כֹּל חַד וְחַד לְחוֹדֵיהּ? תֵּיקוּ. בָּעֵי רַב אָשֵׁי: אַלִּימֵי דְּלָא מִיעַנְבִי, וְאִי הֲווֹ קַטִּינֵי מִיעַנְבִי, מַאי? אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא לְרַב אָשֵׁי: כׇּל שֶׁכֵּן דְּמִינְּכַר מִצְוָתַיְיהוּ. וּמַאן תַּנָּא דִּפְלִיג עֲלֵיהּ דְּרַבִּי? הַאי תַּנָּא הוּא, דְּתַנְיָא: רַבִּי יִצְחָק אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי נָתָן, שֶׁאָמַר מִשּׁוּם רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי, שֶׁאָמַר מִשּׁוּם רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי: אֵין לוֹ תְּכֵלֶת – מֵטִיל לָבָן. אָמַר רָבָא: שְׁמַע מִינַּהּ, צָרִיךְ לִקְשׁוֹר עַל כׇּל חוּלְיָא וְחוּלְיָא, דְּאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ לֹא צָרִיךְ – הָא דְּאָמְרִי בְּנֵי רַבִּי חִיָּיא: גַּרְדּוּמֵּי תְכֵלֶת כְּשֵׁרִין וְגַרְדּוּמֵּי אֵזוֹב כְּשֵׁרִין, כֵּיוָן דְּאִישְׁתְּרִי לֵיהּ עִילַּאי אִישְׁתְּרִי לֵיהּ כּוּלֵּהּ.אילימא חיסר מצוה - דלבן והוי כאילו לא נתנו לגמרי אמאי יצא הא לרבי עיכובי מעכבא ומתני' כרבי אוקמא לה: חיסר מצוה - מצות הקדמה: ועשה מצוה - דהאיכא לבן ותכלת: תכלת דאין מעכבת לבן מאי היא - דמשמע אם הקדים לבן ומאי עיכוב איכא למימר: איתמר נמי - מתני' דקתני [תכלת וכו' איירי להקדים] ואיבעיא ליה נמי תכלת דאין מעכב לבן מאי היא: אריוך - לשון מלך כמו (בראשית מ״ט:ט׳) גור אריה יהודה להכי קרי לשמואל אריוך דקיימא לן (בכורזת מט:) הלכה כשמואל בדיני כי היכי דדינא דמלכותא דינא: להכי נקיט סדין משום דלבן הוא: מידי צבעא גרים - אפי' כולה תכלת נמי מצוה להקדים לבן לתכלת הואיל ורוב טליתות לבנות הן לבן קא גרים ולהכי כתיב תכלת אחר הכנף דלעולם יהא המאוחר: איגרדם - נפסקו החוטין של ציצית: גרדומין - היינו שיריה שנשתיירו לאחר שנפסקו: כדי לענוב כל החוטין אהדדי - דהיינו שיעור גדול: אלימי - עבים: דאי הוו קטיני - דקים הוו מיענבי דארוכין הן כ"כ אבל מפני עוביין הוו קטנים לענוב: כל שכן - דכשרין דהואיל ואילו הוו דקים כל כך כשרים דהא ארוכין הן כדי עניבה כל שכן כשהם עבים דמינכרא מצותיהן טפי: ומאן תנא דפליג עליה דרבי - הנך חכמים דאמרי לעיל אין מעכבין זה את זה: מטיל לבן - כל הד' חוטין: ש"מ - מדאמרי בני רבי חייא גרדומי תכלת כשרים אמאי הא כיון דנפסק קצת הגדיל משתרי ההוא קשר שבסוף הגדיל וכיון דמשתרי ההוא קשר משתרי הגדיל ואין שם גדיל כלל אלא ש"מ יש קשר בכל חוליא הלכך כי משתרי ההוא קשר מתקיים הגדיל בשאר קשרים: עילאי - היינו ההוא קשר תחתון דמלמטה למעלה קחשיב ועוד דבגרדומין קא מיירי בשמעתין ובגרדומין מוקפין הוו איהו עליון:אילמא חיסר מצוה דלבן וקיים מצוה דתכלת. תימה דאיפכא הוה ליה למימר דמצות לבן עבד אבל מצות תכלת הנעשית שלא כהלכה חיסר וי"ל דמשום מתניתין נקט הכי הלבן אינו מעכב התכלת פירוש אינו מעכב כלל התכלת שקידם: לרבי עכובי מעכב. פירש בקונטרס וכדרבי בעינן לאוקמה ותימה דמשמע דלרבנן ניחא ואם כן למסקנא לא נצטרך לתירוץ רב יהודה ולא מיסתבר הכי מיהו למסקנא נמי מצינו למימר דבעי לאוקומי מתניתא כרבי אי נמי י"ל דכל שכן לרבנן דקשה טפי אמאי חיסר מצוה הא לא מעכבי אהדדי: לא נצרכא אלא לסדין בציצית. תימה אמאי נקט הכי לינקוט טלית צמר בציצית ויש מפרשים דווקא תכלת לא הוי מין דסדין משום דהוו כלאים גביה אבל צמר ותכלת הוי מינו ולבן נמי דתניא לעיל מפשתן הוי וקשה דאם כן מאי קשיא ליה תינח לבן אינו מעכב התכלת אלא תכלת אינה מעכבת את הלבן מאי ניהו ומאי פירכא הא נמי משכחת לה דהא תכלת וצמר חד מינא הוי ואינה מעכבת חוטי לבן אי נמי חוטי פשתן למאי דפשטינן לקמן (מנחות דף לט:) חוטי פשתן פוטרין בשל צמר לכך נראה כפי' הקונטרס דלהכי נקט סדין דפשיטא דהוי לבן ולבן של צמר הוה מצטרף לפשתן טפי: מידי ציבעא קא גרים. משמע שרוצה בקונטרס לפרש משום דקרא ברוב טליתות איירי שהן לבנות ואינן צבועות תכלת וכיון דכתיב הכנף מין כנף הוי כאילו כתב בהדיא תן שני חוטי לבן תחילה ואח"כ פתיל תכלת וצריך לומר דסתם טליתות שלהם היו גם משאר מינים דרבא הוא דדריש לקמן מדכתיב הכנף מין כנף דשאר מינים במינם פוטרין ומיהו תימה אם היו רגילים בטלית של צמר נהי דלא איירי קרא באותו שהוא צבוע תכלת מכל מקום איירי בצבוע בצבע אחר כי היכי דדרשינן כלך ושיראין וסיריקין וחוטי תכלת הוי טפי מינא דידיה מחוטי פשתן וא"כ לישני הכי דכי מקדים לבן של פשתן בטלית צמר לית לן בה ויש לומר כיון דקרא על כרחין לא איירי בצבוע תכלת דהא כתיב מין כנף וכתיב פתיל תכלת אלמא תכלת לאו מין דכנף הוי ואע"ג דמ"מ הוי מינו טפי לא חשיב מידי דהא לא הוי בכלל מין כנף דקרא ועוד יש לפרש דצביעה דלאו מצוה לאו מידי היא ותו דתניא לקמן (מנחות דף מא:) טלית שכולה תכלת כל מיני צבעונין פוטרין בה חוץ מקלא אילן ופירש בקונטרס פוטרין בה לשם לבן דכיון דמין כנף [ליכא] לקיומי אין לך לחזור אחר לבן אלא שיהיו בה שני מינין משמע דטלית לבנה בעי לבן ובאידך ברייתא (שם) דתניא טלית אין פוטר בה אלא מינה פירש בקונטרס אם אדומה יטיל בה חוטין אדומין ושני חוטין תכלת אלמא ציבעא גרים ולפי תירוץ ראשון ניחא דציבעא הוי חד מינא בר מתכלת וי"ל דמדרבנן הוי אי נמי יש לומר שם בע"א: אלא לגרדומין וכו'. משמע דאי אגרדום כולהו מיפסלי ואור"ת דעכשיו שנותנין ד' חוטין ב' משום לבן וב' משום תכלת וכופלן לשמונה צריך ליזהר דאם נפסקו שלשה מן החוטין שמא הם משלשה חוטין ונמצא שלא נשארו ב' חוטין שלימין ויש לדקדק קצת דסוגיא זו כרבי אתיא דהשתא הוי מצוה אחת והלכה כרבי מחבירו אבל לא מחביריו (עירובין דף מו:) וכ"ש מרבו ורבי יוסי הגלילי רבו היה ואהא סומכין שאין לנו תכלת [ומטילין לבן] ולרבנן אפי' בחד מיפסיל דהא תרי מצות נינהו ולא תועיל האחת לחבירתה דהוי כאילו איגרדם תכלת ומקצת לבן ומיהו נראה למאי דבעינן בלבן נמי ד' חוטין א"כ חד מצוה נינהו ואי לא בעינן אלא ב' כ"ש דלא מעכבי וכמאן דליתנהו הוו ומיהו לא מיסתבר דסוגיין לא הוי כרבנן דהא דאמרי בני ר' חייא הוי דלא כהלכתא ועוד י"ל דאי איגרדם תכלת וקם אלבן היינו דנפסק החוט מעיקרו ולא נשתייר אלא כל שהוא (מן הלבן) דקרינן כה"ג גרדומיו בכל שהוא ולא הוי כאילו נפסקו שניהם לגמרי (ל"ה וכל זה) [דהואיל מצוה אחת היא מועיל השלם לחבירו אבל לרבנן נפסק חוט א' מעיקרו פסול אלא אם נשאר כדי עניבה והא דאמרי בני ר' חייא גרדומי תכלת וכו' משמע דאיגרדום כל ארבעתן כי קראו לכל הציצית תכלת ובנשאר כדי עניבה]: כדי לענבם. מתוך פי' הקונטרס דבסמוך גבי הא דמוכח רבא דצריך לקשור על כל חוליא וכו' וכיון דמישתרי עילאי מישתרי כולהו ופי' לית ליה הא דאמרן לעיל כדי שיעור עניבה משמע דסבירא ליה דעניבה חוץ לקשר אחרון שבציצית ויתכן יותר לפרש דשיעור עניבה סמוך לכנף קאמר והשתא לא פליג אלעיל וכן משמע קצת בספרי בפרשת גדילים בד"א בתחילה אבל בשירים גרדומים כל שהוא משמע דאגדילים קאי וכן נראה להוכיח משם שהקשר הוא מן הד' אל הד' דאי מחוט הכריכה ואחד מן החוטין כמו שהיה נוהג ר"ת כשהיה נפסק אחד מן החוטין הנכרכין ולא מחוט הכורך היכי מישתרי הקשר בכך דבשלמא אי מן הד' לד' כשנפסק האחד מד' ואינו מקשר סותר הקשר וי"ל דהכי קאמר דמסתמא (כשיעור דאי מד') אכתי קיימא (תלתא) אבל אחד תו לא קאי: כיון דאישתרי חד אישתרו כולהו. ואין כאן גדיל ואפילו למ"ד או גדיל או פתיל מוכח שפיר דאפי' פתיל ליכא דהא סופו ליפול ולא מוכח מידי אלא דבעי קשרא אחרינא אבל מהא לא מוכח דצריך לקשור על כל חוליא ונראה שמביא כן דבמקום אחר לא אשכחן אתרא דמסתבר טפי אי לא בין חוליא לחוליא כדי להפסיק: