מנחותקו:
טוען את הדף…
וְדִלְמָא כּוּלַּהּ חוֹבָה הִיא, וְכֹל שֶׁהוּא מִמֶּנּוּ לָאִישִּׁים הֲרֵי הוּא בְּ״בַל תַּקְטִירוּ״. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בְּרֵיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פַּזִּי: דְּמַסֵּיק לְהוּ לְשׁוּם עֵצִים, וּכְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר. דְּתַנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: לְרֵיחַ נִיחוֹחַ אִי אַתָּה מַעֲלֶה, אֲבָל אַתָּה מַעֲלֶה לְשׁוּם עֵצִים. אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא לְרַב אָשֵׁי: וְדִלְמָא דְּכוּלֵּי עָלְמָא מוּתָּר לְעָרֵב חוֹבָה בִּנְדָבָה, וְהָכָא בִּדְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר קָא מִיפַּלְגִי – דְּרַבָּנַן אִית לְהוּ דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, וְרַבִּי לֵית לֵיהּ דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר? אֲמַר לֵיהּ: אִי סָלְקָא דַעְתָּךְ לְרַבִּי מוּתָּר לְעָרֵב חוֹבָה בִּנְדָבָה, וּדְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר לֵית לֵיהּ, אֶפְשָׁר דְּמַיְיתֵי שִׁיתִּין בְּחַד מָנָא, וְחַד בְּחַד מָנָא, וּמַגַּע לְהוּ, וְקָמֵיץ. רָבָא אָמַר: דְּכוּלֵּי עָלְמָא מוּתָּר לְעָרֵב חוֹבָה בִּנְדָבָה, וּדְכוּלֵּי עָלְמָא אִית לְהוּ דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, וְהָכָא בִּפְלוּגְתָּא דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב וְרַבָּנַן קָא מִיפַּלְגִי. דִּתְנַן: אֲפִילּוּ מִנְחָה שֶׁל שִׁשִּׁים עִשָּׂרוֹן נוֹתֵן לָהּ שִׁשִּׁים לוֹג. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: אֲפִילּוּ מִנְחָה שֶׁל שִׁשִּׁים עִשָּׂרוֹן אֵין לָהּ אֶלָּא לוּגָּהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לְמִנְחָה וְלֹג שָׁמֶן״. רַבָּנַן סָבְרִי [כְּרַבָּנַן], דְּאָמְרִי: שִׁשִּׁים לוֹג, וְכֹל חַד וְחַד עִשָּׂרוֹן – לוּגָּה קָא שָׁקֵיל. וְרַבִּי סָבַר כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב, דְּאָמַר אֵין לָהּ אֶלָּא לוּגָּהּ, וְלָא יָדְעִינַן אִי חֲדָא מִנְחָה הִיא – דְּסַגִּי לַהּ בְּחַד לוֹג, אִי שְׁתֵּי מְנָחוֹת נִינְהוּ – דְּבָעֵינַן שְׁנֵי לוּגִּין. רַב אָשֵׁי אָמַר: בְּקָטָן וְהֵבִיא גָּדוֹל קָמִיפַּלְגִי. רַבָּנַן סָבְרִי: קָטָן וְהֵבִיא גָּדוֹל – יָצָא, וְרַבִּי סָבַר: לֹא יָצָא. וְהָא אִיפְּלִגוּ בַּהּ חֲדָא זִמְנָא, דִּתְנַן: קָטָן וְהֵבִיא גָּדוֹל – יָצָא, רַבִּי אוֹמֵר: לֹא יָצָא. צְרִיכָא, דְּאִי אִיתְּמַר בְּהָא – בְּהָא קָא אָמְרִי רַבָּנַן, מִשּׁוּם דְּאִידֵּי וְאִידֵּי קוֹמֶץ הוּא; אֲבָל הָתָם, דְּקָא נְפִישִׁי אֵימוּרִין – אֵימָא מוֹדוּ לֵיהּ לְרַבִּי. וְאִי אִיתְּמַר בְּהָהִיא – בְּהַהִיא קָאָמַר רַבִּי, אֲבָל בְּהָא אֵימָא מוֹדֵי לְהוּ לְרַבָּנַן; צְרִיכָא. סִימָן: עֵצִים, זָהָב, יַיִן, עוֹלָה, תּוֹדָה, שׁוֹר. מַתְנִי׳ הֲרֵי עָלַי עֵצִים – לֹא יִפְחוֹת מִשְּׁנֵי גְזִירִין, לְבוֹנָה – לֹא יִפְחוֹת מִקּוֹמֶץ. חֲמִשָּׁה קְמָצִים הֵם: הָאוֹמֵר ״עָלַי לְבוֹנָה״ – לֹא יִפְחוֹת מִקּוֹמֶץ, הַמְנַדֵּב מִנְחָה – יָבִיא עִמָּהּ קוֹמֶץ לְבוֹנָה, הַמַּעֲלֶה אֶת הַקּוֹמֶץ בַּחוּץ – חַיָּיב, שְׁנֵי בָּזִיכִין טְעוּנִין שְׁנֵי קְמָצִים. ״הֲרֵי עָלַי זָהָב״ – לֹא יִפְחוֹת מִדִּינַר זָהָב, ״כֶּסֶף״ – לֹא יִפְחוֹת מִדִּינַר כֶּסֶף, ״נְחֹשֶׁת״ – לֹא יִפְחוֹת מִמָּעָה כֶּסֶף. ״פֵּירַשְׁתִּי וְאֵינִי יוֹדֵעַ מָה פֵּירַשְׁתִּי״ – יְהֵא מֵבִיא עַד שֶׁיֹּאמַר ״לֹא לְכָךְ נִתְכַּוַּונְתִּי״. גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: ״קׇרְבָּן״ – מְלַמֵּד שֶׁמִּתְנַדְּבִין עֵצִים, וְכַמָּה? שְׁנֵי גְּזִירִין. וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״וְהַגּוֹרָלוֹת הִפַּלְנוּ עַל קֻרְבַּן הָעֵצִים״. רַבִּי אוֹמֵר: עֵצִים קׇרְבָּן הֵם, טְעוּנִין מֶלַח וּטְעוּנִין הַגָּשָׁה. אָמַר רָבָא: וּלְדִבְרֵי רַבִּי, עֵצִים טְעוּנִין קְמִיצָה. אָמַר רַב פָּפָּא: לְדִבְרֵי רַבִּי, עֵצִים צְרִיכִין עֵצִים. לְבוֹנָה – לֹא יִפְחוֹת מִן הַקּוֹמֶץ. מְנָלַן? דִּכְתִיב: ״וְהֵרִים מִמֶּנּוּ בְּקֻמְצוֹ מִסֹּלֶת הַמִּנְחָה וּמִשַּׁמְנָהּ וְאֵת כׇּל הַלְּבֹנָה״. מַקִּישׁ לְבוֹנָה לַהֲרָמָה דְּמִנְחָה – מָה הֲרָמָה דְּמִנְחָה קוֹמֶץ, אַף לְבוֹנָה נָמֵי קוֹמֶץ. תָּנוּ רַבָּנַן: ״הֲרֵי עָלַי לַמִּזְבֵּחַ״ – יָבִיא לְבוֹנָה, שֶׁאֵין לְךָ דָּבָר שֶׁקָּרֵב לְגַבֵּי מִזְבֵּחַ אֶלָּא לְבוֹנָה. ״פֵּירַשְׁתִּי וְאֵינִי יוֹדֵעַ מָה פֵּירַשְׁתִּי״ – יָבִיא מִכׇּל דָּבָר שֶׁקָּרֵב לַמִּזְבֵּחַ. וְתוּ לֵיכָּא? וְהָא אִיכָּא עוֹלָה! אִיכָּא עוֹרָהּ לְכֹהֲנִים. וְהָא אִיכָּא עוֹלַת הָעוֹף, אִיכָּאדלמא כולה חובה היא - ומכי שקיל קומץ קמא הוה ליה כל מה שבכלים שיריים וכי קמיץ דנדבה ומקטר לה הוו להו [כמקטיר] שיריים (שחסרו): דמסיק להו לשם עצים - לעולם דחובה מקטיר ברישא ודקאמר דילמא אינו שיריים נינהו וקמו להו בבל תקטירו דמקטר ליה לקומץ דנדבה לשם עצים: ואל המזבח לא יעלו - בתריה דההוא קרא דבל תקטירו כתיב: אית להו דר' אליעזר - הלכך כי מקטר לקומץ דנדבה מתנה ואומר אם איכא נדבה בההוא כלי תהוי הקטרה מעליא ואי כולה לחובה היא הקטרה קמייתא תהא הקטרה והך לשם עצים: ורבי לית ליה דר' אליעזר - הילכך לא מצי לאיתויי בחד מנא דתו לא מקטר לקומץ קמא דלמא כוליה חובה וקם ליה בבל תקטירו: אפשר דמייתי ששים בחד מנא וחד בחד מנא - וקמיץ מגדול ברישא ומתנה אי כולה חובה שפיר ואי לא הא דקמיצנא ליהוי מחובה ומאי דקמיצנא מכלי א' ליהוי אההוא עשרון ולאותה נדבה דפש בכלי אחר ומגע מגען לראש הכלים זה בצד זה כדי שיגעו ראשי הקלתות זו לזו כי היכי דלישתרי נדבה דבכלי גדול הקומץ דבכלי קטן ומקטיר חובה והדר דנדר דאי נמי הויא קמייתא כל כלי גדול חובה לא הוו להו שיריים שחסרו דמהנהו שיתין דבחד מנא לא שקיל ולא מידי מכי שקיל קומץ קמא: ששים לוג לששים עשרון - שבאותו כלי ומתנה כמה שנדרתי תהא לחובתי והשאר תהא נדבה וכל חד עשרון לוג שקיל ודחובה לחובה ונדבה לנדבה: אין לה (מנחה) אלא לוגה - לוג לכל המנחות ואי עריב שתים מנחות זו של שלשים וזו של שלשים בכלי אחד בעי להו ב' לוגין ואי חדא היא בעי חד לוג: קטן והביא גדול - וזה אי נמי לא נדר אלא שלשה עשרונות ומייתי חמשה לנדרו יצא ולא בעי אתנויי מידי: קטן והביא גדול - שור קטן עלי והביא גדול: אידי ואידי - בין מנחה גדולה ובין מנחה קטנה חד קומץ מקריב: אימורין דגדול נפישי מדקטן - ואיכא למימר לא הכי נדר בההוא קאמר לא יצא דנפישי אימורין דידיה: מתני' שני גזירין - שני בקעיות גדולות: והמעלה את הקומץ בחוץ חייב - כרת דהעלאה היא ובהאי כללא הוי מעלה קומץ בפנים דהקטרה מעלייתא היא הלכך לא חשיב להו בשיתא: שני בזיכין - של לחם הפנים: נחשת לא יפחות ממעה כסף - לא יפחות משוה מעה כסף דמייתי [נחושת] שוה מעה כסף: פירשתי - כך וכך זהב ואיני יודע כמה פירשתי: יביא - כל כך עד שיודע בעצמו שלעולם לא לכך נתכווין: גמ' קרבן - נפש כי תקריב קרבן מנחה (ויקרא ב׳:א׳): וכן הוא אומר - דעצים איקרו קרבן: וטעונין הגשה - בקרן דרומית מערבית כמנחה: עצים טעונים קמיצה - שמרסקן לעצים דקין עד שנוטל מהם מלא קומצו: עצים - שהתנדב אדם טעונים עצים להסיקן בעצי הקדש כשאר קרבנות: מנלן - דסתם הקטרה הוי קומץ: פירשתי - אחד מאותן הקריבין כולם למזבח ואיני יודע איזה מהם פירשתי וקא סלקא דעתך דודאי מדנחית למניינא דעתיה [נמי] אמידי דלית ביה היתר שיריים לכהנים ואע"ג דאינו נקטר כולו כמין עולת העוף ומנחת נסכים והילכך יביא מכולן אבל היכא דאמר הרי עלי למזבח סתם משמע דבר שנקטר היינו לבונה: ותו ליכא - ואמילתא קמייתא קאי דאין לך דבר הקרב כולו למזבח אלא לבונה:אפשר דמייתי שיתין בחד מנא ומגע להו וקמיץ. תימה והא תניא בהקומץ רבה (לעיל מנחות כד.) והרים ממנו בקומצו מן המחובר שלא יביא עשרון בשני כלים ויקמוץ ומשמע התם כגון דחק קפיזא בקבא אע"ג דעריב מעילאי ואין לחלק בין עשרון אחד לכמה עשרונות דהא על כרחיך הא דקאמרי' הכא ומגע להו וקמיץ למה לי דמגע להו אי לאו משום דכתיב ממנו כדדריש להו התם וכיון דמדכתיב ממנו נפקא יש לנו למעט שני עשרונות בשני כלים כיון דחדא מנחה נינהו וחד קומץ לתרוייהו אע"ג דנגעי כמו עשרון אחד בשני כלים וצריך לפרש שני כלים דהכא כעריבה של תרנגולים דהתם ואע"ג דמפסקן מחיצתה הא נוגע וא"ת דבכולה שמעתא משמע דלא אסרינן אלא לערב חובה בנדבה אבל חובה בחובה משמע דשרי וא"כ לרבי יאמר אם ששים עשרונים נדרתי הרי עלי עדיין עשרון א' ואם פחות מס' נדרתי הרי עלי עדיין כל מה שחיסרתי מס' ועוד עשרון אחד יותר ומייתי שיתין בחד מנא וחד בחד מנא ומגע להו וקמיץ מהאי וקמיץ מהאי דכיון שהכל חובה יכול לערב ויש לומר כדשנינן לעיל בפרק התודה (מנחות דף פא.) התורה אמרה טוב אשר לא תדור ואת אמרת ליקו ולינדר לכתחילה ואין לנו לעשות כאן תקנה ע"י הרי עלי אבל בהרי זו שרי דהוי נדבה ורבי כר' אליעזר בן יעקב ואין לומר דלייתי שיתין בחד מנא וחד בחד מנא ומגע להו וקמיץ להו מעשרון אנדבה דבששים דהא כי כלל חובה מערב' בנדבה הוה ליה חיסר שמנה וריבה שמנה: לא יפחות משני גזירין. ודווקא כי אמר עצים אבל כי אמר עץ מייתי גזיר אחד כדאיתא בשקלים (דף יא): לא יפחות מן הקומץ. במסכת שקלים בפרק שלשה עשר שופרות (דף יא) פליגי אי לשיעור יד בעלים אי לשיעור יד כהן: המעלה את הקומץ בחוץ חייב. ובהא כללא הוי מעלה קומץ בפנים דהקטרה מעלייתא היא והלכך לא חשיב להו בשיתא כך פירש בקונטרס וא"ת ומי סתם לן תנא כר' אליעזר דבפרק בתרא דזבחים (דף קי.) ומייתי ליה לעיל בסוף פרק קמא (מנחות דף יב:) דרבנן מחייבי בכזית בחוץ וי"ל דקומץ דנקט לאו לאפוקי כזית אלא לאפוקי מאידך דרבי אליעזר דאמר בשני בזיכי לבונה עד שיקריב שני קמצים ולפירוש זה לא מיירי בקומץ דסולת: והא איכא עולה וא"ת והא איכא שמן למ"ד בפרק כל התדיר (זבחים צא:) דכליל וי"ל כיון דאיכא שמן דאכלי כהנים לא פסיקא ליה ועוד קשיא והא איכא עצים דאפי' לרבי דאמר טעון קמיצה הכל קרב כמפורש בהקומץ רבה (לעיל מנחות כ:):