טוען את הדף…
בְּרִית אֲמוּרָה בְּמֶלַח, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: נֶאֱמַר כָּאן ״בְּרִית מֶלַח עוֹלָם הִוא״, וְנֶאֱמַר לְהַלָּן ״בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם״ – כְּשֵׁם שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְקׇרְבָּנוֹת בְּלֹא כְּהוּנָּה, כָּךְ אִי אֶפְשָׁר לְקׇרְבָּנוֹת בְּלֹא מֶלַח. אָמַר רַב יוֹסֵף: רַב כְּתַנָּא דִּידַן סְבִירָא לֵיהּ, דְּאָמַר: לֹא מָלַח – כָּשֵׁר. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: אִי הָכִי, לֹא יָצַק נָמֵי – לֹא יָצַק כְּלָל? אֶלָּא: לֹא יָצַק כֹּהֵן אֶלָּא זָר, הָכָא נָמֵי: לֹא מָלַח כֹּהֵן אֶלָּא זָר. אֲמַר לֵיהּ: וְכִי תַּעֲלֶה עַל דַּעְתְּךָ שֶׁזָּר קָרֵב לְגַבֵּי מִזְבֵּחַ? וְאִי בָּעֵית אֵימָא, כֵּיוָן דִּכְתִיבָא בֵּיהּ ״בְּרִית״, כְּמַאן דִּתְנָא בֵּיהּ קְרָא דָּמְיָא. וְלָא תְּנָא בֵּיהּ קְרָא? וְהָכְתִיב: ״וְכׇל קׇרְבַּן מִנְחָתְךָ בַּמֶּלַח תִּמְלָח״! הָהוּא מִיבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְתַנְיָא: אִילּוּ נֶאֱמַר ״קׇרְבָּן בַּמֶּלַח״, שׁוֹמֵעַ אֲנִי אֲפִילּוּ עֵצִים וָדָם שֶׁנִּקְרְאוּ קׇרְבָּן. תַּלְמוּד לוֹמַר: ״מִנְחָה״, מָה מִנְחָה מְיוּחֶדֶת שֶׁאֲחֵרִים בָּאִין חוֹבָה לָהּ, אַף כֹּל שֶׁאֲחֵרִים בָּאִין חוֹבָה לָהּ. אִי מָה מִנְחָה מְיוּחֶדֶת שֶׁמַּתֶּרֶת, אַף כֹּל שֶׁמַּתִּיר, אָבִיא דָּם שֶׁמַּתִּיר – תַּלְמוּד לוֹמַר ״מֵעַל מִנְחָתֶךָ״, וְלֹא מֵעַל דָּמֶךָ. יָכוֹל תְּהֵא מִנְחָה כּוּלָּהּ טְעוּנָה מֶלַח? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״קׇרְבַּן״, קׇרְבָּן טָעוּן מֶלַח, וְאֵין מִנְחָה כּוּלָּהּ טְעוּנָה מֶלַח. וְאֵין לִי אֶלָּא קוֹמֶץ מִנְחָה, מִנַּיִן לְרַבּוֹת אֶת הַלְּבוֹנָה? מְרַבֶּה אֲנִי אֶת הַלְּבוֹנָה, שֶׁכֵּן בָּאָה עִמָּהּ בִּכְלִי אֶחָד. מִנַּיִן לְרַבּוֹת אֶת הַלְּבוֹנָה הַבָּאָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ, וּלְבוֹנָה הַבָּאָה בְּבָזִיכִין, וְהַקְּטֹרֶת, מִנְחַת כֹּהֲנִים, וּמִנְחַת כֹּהֵן מָשִׁיחַ, וּמִנְחַת נְסָכִים, אֵימוּרֵי חַטָּאת, וְאֵימוּרֵי אָשָׁם, וְאֵימוּרֵי קׇדְשֵׁי קָדָשִׁים, וְאֵימוּרֵי קָדָשִׁים קַלִּים, וְאֵבְרֵי עוֹלָה, וְעוֹלַת הָעוֹף – מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״עַל כׇּל קׇרְבָּנְךָ תַּקְרִיב מֶלַח״. אָמַר מָר: אֵין לִי אֶלָּא קוֹמֶץ (מִנְחָה), מִנַּיִן לְרַבּוֹת אֶת הַלְּבוֹנָה? מְרַבֶּה אֲנִי אֶת הַלְּבוֹנָה, שֶׁכֵּן בָּאָה עִמָּהּ בִּכְלִי אֶחָד. וְהָא אָמְרַתְּ: מָה מִנְחָה מְיוּחֶדֶת שֶׁאֲחֵרִים בָּאִין חוֹבָה לָהּ? הָכִי קָאָמַר: אֵימָא ״קׇרְבַּן״ – כָּלַל, וּ״מִנְחָה״ – פָּרַט, כְּלָל וּפְרָט – אֵין בַּכְּלָל אֶלָּא מַה שֶּׁבַּפְּרָט, מִנְחָה – אִין, מִידֵּי אַחֲרִינָא – לָא. הֲדַר אָמַר: ״עַל כׇּל קׇרְבָּנְךָ״, חָזַר וְכָלַל, כְּלָל וּפְרָט וּכְלָל – אִי אַתָּה דָן אֶלָּא כְּעֵין הַפְּרָט, מָה הַפְּרָט מְפוֹרָשׁ שֶׁאֲחֵרִים בָּאִין חוֹבָה לָהּ, אַף כֹּל שֶׁאֲחֵרִים בָּאִין חוֹבָה לָהּ. אֲחֵרִים דְּבָאִין חוֹבָה לָהּ, מַאי נִיהוּ – עֵצִים, אַף כֹּל עֵצִים. אֵימָא (אֲחֵרִים דְּבָאִין חוֹבָה לָהּ נִיהוּ) – לְבוֹנָה, וְאַיְיתִי דָּם, דְּאִיכָּא נְסָכִים! נְסָכִים בַּהֲדֵי אֵימוּרִין הוּא דְּאָתוּ, מַאי טַעְמָא? אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה. אַדְּרַבָּה – כַּפָּרָה וְשִׂמְחָה! אֶלָּא, לְבוֹנָה בָּאָה עִמָּהּ בִּכְלִי אֶחָד, אֲבָל עֵצִים, כִּי הֵיכִי דְּמִתַּכְשְׁרָא בְּהוּ מִנְחָה, הָכִי (מִתַּכְשְׁרָא) [מִתַּכְשְׁרִי] בְּהוּ כּוּלְּהוּ קׇרְבָּנוֹת. וְאֵימָא: מָה הַפְּרָט מְפוֹרָשׁ, שֶׁאֲחֵרִים בָּאִין חוֹבָה לָהּ וּמַתֶּרֶת – אַף כֹּל שֶׁאֲחֵרִים בָּאִין חוֹבָה לָהּ וּמַתֶּרֶת, וּמַאי נִיהוּ? לְבוֹנָה הַבָּאָה בְּבָזִיכִין, דְּשָׁרְיָא לֶחֶם, אֲבָל מִידֵּי אַחֲרִינָא – לָא. מִדְּאִיצְטְרִיךְ ״מֵעַל מִנְחָתֶךָ״ וְלֹא מֵעַל דָּמֶךָ, מִכְּלָל דְּהָנָךְ כּוּלְּהוּ אָתוּ בְּחַד צַד. אָמַר מָר: ״מֵעַל מִנְחָתֶךָ״ וְלֹא מֵעַל דָּמֶךָ, וְאֵימָא: ״מֵעַל מִנְחָתֶךָ״ וְלֹא מֵעַל אֵיבָרֶיךָ? מִסְתַּבְּרָא, אֵבָרִים הֲוָה לֵיהּ לְרַבּוֹיֵי, שֶׁכֵּן (א״ש בנטמ״א סִימָן) אֲחֵרִים בָּאִין חוֹבָה לָהּ כְּמוֹתָהּ, אִישִּׁים כְּמוֹתָהּ, בַּחוּץ כְּמוֹתָהּ, נוֹתָר כְּמוֹתָהּ, טוּמְאָה כְּמוֹתָהּ, מְעִילָה כְּמוֹתָהּ.ברית אמורה במלח - שלא תפסוק מקרבנות בין לרבי יהודה בין לר' שמעון ליכא מידי אלא משמעות דורשין: רב - דאמר החזירה אין לא החזירה לא כתנא דידן ס"ל דאמר לא מלח הקומץ כשר: שזר קרב לגבי מזבח - דמליחת קומץ בראשו של מזבח היא כדאמר בשמעתא בראשו של מזבח ששם מולחים את הקומץ: עצים - נקראו קרבן שנאמר והגורלות הפלנו על קרבן העצים (נחמיה י׳:ל״ה) ודם איקרי קרבן שהוא עיקר כל הזבח: אחרים באין לה חובה - שצריכה עצים להקטרה: אף כל - שצריכין עצים טעונין מלח יצאו עצים ודם: קומץ דמנחה מתיר שיריים ודם מתיר אימורין למזבח ובשר לכהנים: אי מה מנחה מיוחדת שמתרת - הכי פריך או אימא כי היכי דמרבינן כל דדמי ליה בהאי צד שאחרים באין חובה להן תרבי נמי דם דדמי לה לאידך גיסא בחד צד דמתיר כמותה ואף כל למעוטי עצים הוא דאתא דלא דמי לה במידי ת"ל במיעוטא אחרינא למעוטי צד דמתיר כמותה ולרבויי דאחרים באין חובה להו אתא דליכא לפרושי (איפכא) אביא דם שמתיר ואוציא את אלו שאין מתירין דא"כ למה לי למימר מעל מנחתך נימא (אי נמי) כדאמרינן לקמן מסתברא הני הוה ליה למילף שכן אשב"נ טמ"א סימן הלכך על כרחך כולהו הוה בעי לרבויי הני בחד צד להכי איצטריך מיעוט למעוטי חד מינייהו: כולה - גם השיריים: ת"ל קרבן - קומץ וכל קרבן מנחתך (ויקרא ב׳:י״ג): בפני עצמה - כגון האומר הרי עלי לבונה דאמר בפ' הרי עלי עשרון (לקמן מנחות קו:) לא יפחות מן הקומץ: מנחת כהנים - מנחת נדבותיהם דכליל הוא: כהן משיח - חביתין: קדשי קדשים - זבחי שלמי צבור דהיינו כבשי עצרת דקדשי קדשים נינהו ואע"ג דשלמים הן דהא אין נאכלין אלא יום ולילה כדאמרינן באיזהו מקומן (זבחים דף נד:) זבחי שלמי צבור ואשמות כו': והא אמרת (ליה) מה מנחה מיוחדת שאחרים באין כו' - ומהתם אירבייא לבונה וכולהו הנך דצריכין עצים ועל כל קרבנך תו למה לי: הכי קאמר - האי דפריך אין לי אלא קומץ הכי קא פריך אימא לא דרשי כדדרשת מה מנחה מיוחדת אלא בכלל ופרט דרשינן קרבן ראשון כלל מנחתך פרט: מנחה אין מידי אחרינא לא - והיינו דפריך אין לי אלא קומץ מנין כולהו אחריני: הדר אמר על כל קרבנך תקריב מלח - דאי נמי דרשי כלל ופרט איתרבו כולהו דעל כל קרבנך חזר וכלל כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט ועל כרחך הדרינן למילתא קמייתא לכל שאחרים באין לה חובה איתרבו להו כל הני: אף כל עצים - אף כל הצריכים עצים טעונין מלח: ואייתי דם דאיכא נסכים - יין ושמן באין לחובה לזבח: אכילה - אימורים: ושתיה - יין: אדרבה - לצורך דם אתו דהכי אורחא לאחר כפרת דם שכיפר על החטא בא היין המשמח אלהים ואנשים דמי שנתכפר חטאו שמח: אלא - להכי לא איתרבי דם אף על גב דנסכים באין לו חובה לא דמו ללבונה הבאה לו חובה למנחה דלבונה באה עם המנחה בכלי אחד ונסכים אין באין עם הדם בכלי אחד: מדאיצטריך מעל מנחתך - למעוטי דם אלמא אי לא מעטיה קרא הוה אמינא דטעון מלח משום דדמי למנחה בחד צד שמתיר כמנחה מכלל דהנך כולהו דלא מעטינהו קרא מחד צד אתו כיון דדמו בחד צד דאחרים באין לה חובה אמרינן דטעונין מלח: אישים - על האש נשרפת למעוטי דם שאינו נשרף: בחוץ כמותה - דכל מנחה והקטרת אברים בעזרה אבל דם פעמים שעבודותיו בפנים על בין הבדים ועל הפרוכת: מנחה ואברים חייבין משום נותר וטומאה אם אכלן בטומאת הגוף ואפילו קומץ שהוא מתיר ואין בו משום פיגול ויש בו משום נותר וטמא ויליף לה (זבחים דף מד.) מאשר הם מקדישים ומעילה ובדם ליכא מידי כדמפרש במס' יומא בפ' הוציאו לו (יומא דף ס.) תלתא קראי כתיבי בדם חד למעוטי מנותר וחד מטומאה וחד ממעילה:אימא מה הפרט מפורש שאחרים באים חובה לה וגם מתרת. פירוש ונימא כללא קמא דוקא אי נמי אפילו למ"ד כללא בתרא דוקא בעינן שני צדדין כדמוכח בריש בכל מערבין (ערובין דף כח.) וצריך עיון בפרק שלשה מינין (נזיר דף לה:) ושמא יש מקומות שנים ושלשה מקומות לא חשיבי ליה להש"ס אלא בחד צד: מדאיצטריך מעל מנחתך מכלל דהנך כולהו מייתו בחד צד. פי' כמו דם דלית ליה אלא חד צד ובסמוך מונה צדדין הרבה בדם לא חשיבי ליה הנך צדדין והא דקתני בברייתא אביא דם דמשמע לישנא דאי לא כתיב מעל מנחתך הייתי מרבה דם ואדרבה הייתי מצריך שני צדדין כדמשמע הכא התנא נקט האמת שכך היה ראוי לדרוש והש"ס טועה כאן להקשות דנבעי שני צדדין והמתרץ מוכיח לו מתוך הפסוק דממה נפשך סגי בחד צד: ואימא מעל מנחתך ולא מעל אבריך. פי' באברים ליכא אלא חד צד שאחרים באים חובה ובדם חד צד שמתיר כמותה ומה ראית לדחות אברים ולמעט דם אימא איפכא: שכן אחרים באין חובה לה כו'. כתוב בספרים סימן אשב"נ טמ"א ואין הש"ס מפרש אלף אחרונה ומפרש רבינו תם אוכל כמותה שרגילות למלוח אוכלין ולפי שאין זה קולא וחומרא לא חש הש"ס לפרש: