מנחותעה:
טוען את הדף…
אָמַר רַבָּה: אֵיזֶהוּ דָּבָר שֶׁצָּרִיךְ שְׁנֵי מִיעוּטִין? הֱוֵי אוֹמֵר זוֹ מִנְחַת מַאֲפֶה. מַתְנִי׳ מִנְחַת יִשְׂרָאֵל – קוֹפֵל אֶחָד לִשְׁנַיִם, וּשְׁנַיִם לְאַרְבָּעָה, וּמַבְדִּיל. מִנְחַת כֹּהֲנִים – קוֹפֵל אֶחָד לִשְׁנַיִם, וּשְׁנַיִם לְאַרְבָּעָה, וְאֵינוֹ מַבְדִּיל. מִנְחַת כֹּהֵן מָשִׁיחַ – לֹא הָיָה מְקַפְּלָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: מִנְחַת כֹּהֲנִים וּמִנְחַת כֹּהֵן מָשִׁיחַ אֵין בָּהֶן פְּתִיתָה, מִפְּנֵי שֶׁאֵין בָּהֶן קְמִיצָה, וְכֹל שֶׁאֵין בָּהֶן קְמִיצָה – אֵין בָּהֶן פְּתִיתָה. וְכוּלָּן פּוֹתְתָן כְּזֵיתִים. גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: ״פָּתוֹת״ – יָכוֹל לִשְׁנַיִם? תַּלְמוּד לוֹמַר ״פִּתִּים״. אִי ״פִּתִּים״ – יָכוֹל יַעֲשֶׂנָּה פֵּירוּרִין? תַּלְמוּד לוֹמַר ״אֹתָהּ״ – אוֹתָהּ לִפְתִיתִים, וְלֹא פְּתִיתָה לִפְתִיתִים. הָא כֵּיצַד? מִנְחַת יִשְׂרָאֵל – קוֹפֵל אֶחָד לִשְׁנַיִם וּשְׁנַיִם לְאַרְבָּעָה וּמַבְדִּיל. מִנְחַת כֹּהֲנִים וְכֹהֵן מָשִׁיחַ – הָיָה מְקַפְּלָה וְכוּ׳. וְהָא אֲנַן תְּנַן: לֹא הָיָה מְקַפְּלָה! אָמַר רַבָּה: אֵינוֹ מְקַפְּלָה לְאַרְבָּעָה, אֲבָל מְקַפְּלָה לִשְׁנַיִם. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: מִנְחַת כֹּהֲנִים וּמִנְחַת כֹּהֵן מָשִׁיחַ אֵין בָּהֶן פְּתִיתָה. אָמַר רַב יוֹסֵף: הַאי חֲבִיצָא דְּאִית בַּהּ פֵּירוּרִין כְּזַיִת – מְבָרְכִינַן עֲלֵיהּ ״הַמּוֹצִיא לֶחֶם מִן הָאָרֶץ״, אִי לֵית בַּהּ פֵּירוּרִין כְּזַיִת – מְבָרְכִינַן עֲלֵיהּ ״בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת״. אָמַר רַב יוֹסֵף: מְנָא אָמֵינָא לַהּ? דְּתַנְיָא: הָיָה עוֹמֵד וּמַקְרִיב מְנָחוֹת בִּירוּשָׁלַיִם, אוֹמֵר: ״בָּרוּךְ שֶׁהֶחֱיָינוּ וְקִיְּמָנוּ״, נְטָלָן לְאׇכְלָן אוֹמֵר: ״הַמּוֹצִיא לֶחֶם מִן הָאָרֶץ״, וּתְנַן: וְכוּלָּן פְּתִיתִים בִּכְזַיִת. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: וּלְתַנָּא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, דְּאָמַר מְפָרְכָן עַד שֶׁמַּחְזִירָן לְסׇלְתָּן, הָכִי נָמֵי דְּלָא מְבָרֵךְ ״הַמּוֹצִיא״? וְכִי תֵּימָא הָכִי נָמֵי, וְהָתַנְיָא: לִיקֵּט מִכּוּלָּן כְּזַיִת וַאֲכָלוֹ, אִם חָמֵץ הוּא – עָנוּשׁ כָּרֵת, אִם מַצָּה הוּא – אָדָם יוֹצֵא בָּהֶן יְדֵי חוֹבָתוֹ בַּפֶּסַח. הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן? בְּשֶׁעֵירְסָן. אִי הָכִי, הַיְינוּ דְּקָתָנֵי עֲלַהּ: וְהוּא שֶׁאֲכָלָן בִּכְדֵי אֲכִילַת פְּרָס, וְאִי בְּשֶׁעֵירְסָן – ״שֶׁאֲכָלוֹ״ מִיבְּעֵי לֵיהּ! אֶלָּא הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן? בְּבָא מִלֶּחֶם גָּדוֹל. מַאי הָוֵי עֲלַהּ? רַב שֵׁשֶׁת אָמַר: אֲפִילּוּ פֵּירוּרִין שֶׁאֵין בָּהֶן כְּזַיִת. אָמַר רָבָא: וְהוּא דְּאִיכָּא תּוֹרִיתָא דְּנַהְמָא עֲלַיְיהוּ.שני מיעוטין - עליה והיא: הוי אומר [זו] מנחת מאפה - שיש בה שני מינין חלות ורקיקין לפיכך צריכה ב' מעוטין הלכך קממעט מהנך תרי מיעוטי: מתני' קופל - כמו כופל חלה אחת לשתים ושתים לארבע: מבדיל - משברה היינו פתיתה: מנחת כהנים קופל - כדי לקיים מצות פתיתה: ואין מבדיל - וכולה כליל: מנחת כהן משיח - היינו חביתין: לא היה מקפלה - כשאר מנחת כהנים לפי שהיא חובתו ואין נקמצת כלל וכליל היא: רבי שמעון אומר מנחת נדבה של כהנים ומנחת כהן משיח אין בהן פתיתה. כלומר שלא היה מקפלן וכו' ופליג את"ק דסבר מנחת כהנים קופל: וכולן - שצריכין פתיתה מקפלן שנים לד' וד' לח' וח' לט"ז עד שיהו פתיתין כזיתים. ע"א וכולן פתיתין כזיתים שיכול לפותתן עד שיהו הפתיתין כזיתים אבל פחות מכזיתים אין יכול לפותתן כ"ש. ואיכא דאמרי וכולן פתיתין כזיתים שהיה עושה מן העשרון י' חלות ומכל חלה וחלה ארבעה פתיתין ולא היה בכל פת אלא כזית. ולא מ"ה: גמ' ת"ל פתים - דמצי למכתב תעשינה פתות וכתיב פתים דמשמע לשני פתים יותר: תלמוד לומר אותה לפתיתים - שיעשה אותה לפתיתים דהיינו אחד לשנים וב' לד' ולא יותר: ומבדיל - והדר קומץ לה ולא יותר מפתיתה לפיתים לפירורין: ואינו מבדיל - דכיון דאין צריכה קמיצה אין צריכה הבדלה: אבל מקפלה לשנים - דכיון דאין אלא חצי עשרון אין מקפל אלא לשנים: האי חביצא - (של רקיקין): היה עומד ומקריב מנחות בירושלים - כגון שלא הקריב כהן זה עדיין מנחה מימיו או שהקריב מנחה חדשה כגון מנחת העומר אומר כהן שהחיינו: נטלן - הכהן לאוכלן: מברך - הכהן המוציא ותנן וכולן כל המנחות אפילו מנחת העומר פתיתין כזיתים ולהכי מברך הכהן המוציא ואי לא הוו כזיתים אינו מברך: ליקט מכולן - פירורין כזית: ואכלן אם חמץ כו' - ומדיוצא בהן ידי חובתו דחשיב ליה לחם נמי מברך עליו המוציא: הכא במאי עסקינן - דקתני ליקט מכולן: בשעירסן - שקיבץ הפירורין ביחד וגוללן בידו וחברן והוי כזית: אי הכי היינו דקתני עלה והוא שאכלן - לאותן פרורין: כשיעור אכילת פרס - שלא שהה בין פירור לפירור יותר מכדי אכילת פרס דהתם הויא אכילה ויוצא בה ידי חובתו: ואי בשעירסן - שגובלן דהוו חתיכה אחת: שאכלו מיבעי ליה - דכיון דתני שאכלן משמע דרוב פירורין הם ולא חתיכה אחת שלא פיררה: אמר ליה - רב יוסף אלא לעולם שלא עירסו ואפילו הכי לא תפרוך: הכא במאי עסקינן - דיוצא בפירורין כגון שבאו מלחם גדול שעדיין הוא בעין הככר שבאו ממנו והוי חשוב ובר ברכה הלכך פירורין נמי שלקטן חשובין נינהו ומברך עליהן אבל המנחות שפירכן ולא נשתייר מהן דבר חשוב אימא לך דבעינן כזית והאי חביצא נמי דקאמר אי אית בה כזית וכו' אף על פי שבא מלחם גדול אי לא הוי הלחם בעין בעינן כזית לענין המוציא: אפילו פירורין שאין בהן כזית - מברך עליהן המוציא: תוריתא דנהמא - שיהא בהן מראה לחם ולא שיהו שרוי כל כך שאין נראה אם הם לחם או לאו:איזהו דבר שצריך שני מיעוטין כו'. תימה דלעיל בסוף כל המנחות באות מצה (מנחות דף ס:) גבי הגשה דכתיבי מיעוטי טובא ממעטינא מקמא שתי הלחם ולחם הפנים דאין מהן לאשים וממיעוט שני מנחת נסכים שאינה באה בגלל עצמה וממיעוט שלישי מנחת כהנים ומנחת כהן משיח שאין מהן לכהנים והשתא הכא גבי יציקה דאיכא תרי מיעוטי נהי דלא צריך למעוטי שתי הלחם ולחם הפנים שאפילו שמן אינה טעונה כדממעיט להו בפרק כל המנחות (גם זה שם) מכל מקום נוקי קמא למעוטי מנחת נסכים ואידך למעוטי מנחת כהנים ומנחת כהן משיח מטעמים דהתם ויש לומר דלא דמי דגבי הגשה איכא תלתא מיעוטי ולא שייך לאוקמי כולהו במנחת מאפה אבל הכא דליכא אלא תרי מיעוטי ואיכא לקיומי תרוייהו במנחת מאפה מקיימינן: חביצא. פי' בקונטרס תבשיל שקורין שלינקו"ק שמפררין בו פת וקשה מה ענין זה אצל מנחות שהבישול מבטלו כאן מתורת לחם ואי משום דטיגון דמנחה חשיבא כבישול דחביצא והא בסמוך מייתי עלה ליקט מכולן דליכא שום טיגון ועוד אמרינן בפרק כיצד מברכין (ברכות לז.) גבי חטה טחנה לשה אפאה ובשלה בזמן שהפרוסות קיימות מברך המוציא אין הפרוסות קיימות מברך בורא מיני מזונות משמע אין הפרוסות קיימות אפילו יש בהן כזית ועוד בסמוך דקאמר ולרבי ישמעאל דמחזירן לסולתן הכי נמי דלא מברך המוציא היכי בעי למימר דמברך וכי יש לך אין פרוסות קיימות יותר מזה ומפרש ר"ת דחביצא הן פתיתין דקין שמדביקין אותן על ידי דבש או על ידי חלב ושומן כעין טיגון של מנחה ובערוך פי' כעין חביצא דתמרי שפירר הפת בקערה ושופך מרק עליהן: היה עומד ומקריב מנחות בירושלים. פירש בקונטרס כהן שלא הביא מנחה בשנה זו ולא היה לומר הביא דמנחת כהן כליל היא ובמנחה הנאכלת מיירי כדקאמר נטלן לאוכלן ויכול לפרש כהן שלא הקריב מנחה בשנה זו ומיירי במנחת ישראל עוד לשון אחר פירש ישראל שלא הביא מנחה מימיו וקשה דנטלן לאוכלן קתני וישראל לא מצי אכיל וה"ר שמעון פירש בברכות (דף לז:) דדוקא במנחות לפי שאין רגילין להתנדב מנחות ואי אפשר לומר כן דבתוספתא קתני . נמי הכי גבי זבח ונראה לפרש דלפי שהיו משמרות מתחדשות ומתחלפות פעמיים בשנה ולכל משמרה היו בתי אבות נמצא שלא היו מקריבין אלא שני ימים בשנה וזמן קבוע להם להקריב לחצי שנה יום אחד לפיכך מברך אזבח ואמנחה שהחיינו לזמן: ליקט מכולן. אחמשת המינים קאי ובפסח והא ליכא למימר דאמנחות קאי דקתני אם חמץ הוא וכל המנחות באות מצה כך פירש בקונטרס ויש פירושים שכתוב בהן אפתיתין שאין בהן כזית ולא איתפרש לן היכא: אפילו פירורין שאין בהן כזית. וא"ת הא דאמרינן בפרק כיצד מברכין (ברכות לט. ושם) פת צנומה בקערה מברכין עליה המוציא ופליגא דר' חייא בר אבא דאמר צריך שתכלה ברכה עם הפת היכי דמי אי דליכא לחם אחר הא מסקינן הכא דמברך המוציא ואי דאיכא לחם אחר על הגדול מברך דעד כאן לא פליגי התם אלא בפתיתין גדולים ושלימים קטנים אבל פתיתין גדולים ופתיתין קטנים פשיטא הואיל ואיכא לחם אחר שלם דאההוא לחם מברך ונראה לפרש דמיירי התם בככר שמפרר ממנו בקערה לשם ברכה כדי לברך עליו המוציא: