מנחותד:
טוען את הדף…
וַאֲשַׁם מְצוֹרָע שֶׁשְּׁחָטָן שֶׁלֹּא לִשְׁמָן – פְּסוּלִין, הוֹאִיל וּבָאוּ לְהַכְשִׁיר וְלֹא הִכְשִׁירוּ. תְּנַן: כׇּל הַמְּנָחוֹת שֶׁנִּקְמְצוּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָן – כְּשֵׁירוֹת, אֶלָּא שֶׁלֹּא עָלוּ לַבְּעָלִים לְשׁוּם חוֹבָה, חוּץ מִמִּנְחַת חוֹטֵא וּמִנְחַת קְנָאוֹת. וְאִם אִיתָא, לִיתְנֵי נָמֵי: ״חוּץ מִמִּנְחַת הָעוֹמֶר״! כִּי קָתָנֵי בָּאָה יָחִיד, בָּאָה צִבּוּר לָא קָתָנֵי; כִּי תָנֵי בָּאָה בִּגְלַל עַצְמָהּ, בָּאָה בִּגְלַל זֶבַח – לָא קָתָנֵי. כִּי קָתָנֵי הָנָךְ שֶׁאֵין קָבוּעַ לָהֶן זְמַן, הָא דְּקָבוּעַ לָהּ זְמַן – לָא קָתָנֵי. אָמַר מָר: וְכֵן אַתָּה אוֹמֵר בַּאֲשַׁם נָזִיר וַאֲשַׁם מְצוֹרָע שֶׁשְּׁחָטָן שֶׁלֹּא לִשְׁמָן פְּסוּלִין, הוֹאִיל וּבָאוּ לְהַכְשִׁיר וְלֹא הִכְשִׁירוּ. תְּנַן: כׇּל הַזְּבָחִים שֶׁשְּׁחָטָן שֶׁלֹּא לִשְׁמָן כְּשֵׁרִין, אֶלָּא שֶׁלֹּא עָלוּ לַבְּעָלִים לְשׁוּם חוֹבָה, חוּץ מִפֶּסַח וְחַטָּאת. וְאִם אִיתָא – לִיתְנֵי נָמֵי: חוּץ מֵאֲשַׁם נָזִיר וַאֲשַׁם מְצוֹרָע, דְּבָאוּ לְהַכְשִׁיר וְלֹא הִכְשִׁירוּ! כֵּיוָן דְּאִיכָּא אֲשַׁם גְּזֵילוֹת וַאֲשַׁם מְעִילוֹת, דִּלְכַפָּרָה אָתוּ – לָא פְּסִיקָא לֵיהּ. מַאי שְׁנָא אֲשַׁם נָזִיר וַאֲשַׁם מְצוֹרָע, דְּבָאוּ לְהַכְשִׁיר וְלֹא הִכְשִׁירוּ? הָנֵי נָמֵי בָּאוּ לְכַפָּרָה וְלֹא כִּפְּרוּ! אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה: מָצִינוּ שֶׁחִלֵּק הַכָּתוּב בֵּין מְכַפְּרִים וּבֵין מַכְשִׁירִין, מְכַפְּרִין אִית בְּהוּ דְּאָתוּ לְאַחַר מִיתָה, מַכְשִׁירִין לֵית בְּהוּ דְּאָתוּ לְאַחַר מִיתָה. דִּתְנַן: הָאִשָּׁה שֶׁהֵבִיאָה חַטָּאתָהּ וּמֵתָה – יָבִיאוּ יוֹרְשִׁין עוֹלָתָהּ, עוֹלָתָהּ וּמֵתָה – לֹא יָבִיאוּ יוֹרְשִׁין חַטָּאתָהּ. מַתְקֵיף לַהּ רַבִּי יְהוּדָה בְּרֵיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פַּזִּי: מַכְשִׁירִין נָמֵי, מִי לֵית בְּהוּ דְּאָתוּ לְאַחַר מִיתָה? וְהָתְנַן: הַמַּפְרִישׁ מָעוֹת לִנְזִירוּתוֹ – לֹא נֶהֱנִין וְלֹא מוֹעֲלִין, מִפְּנֵי שֶׁרְאוּיִין לָבֹא כּוּלָּן שְׁלָמִים. מֵת וְהָיוּ לוֹ מָעוֹת סְתוּמִין – יִפְּלוּ לִנְדָבָה; מְפוֹרָשִׁין: דְּמֵי חַטָּאת – יוֹלִיךְ לְיָם הַמֶּלַח, לֹא נֶהֱנִין וְלֹא מוֹעֲלִין; דְּמֵי עוֹלָה – יָבִיא בָּהֶן עוֹלָה, וּמוֹעֲלִין בָּהֶן. דְּמֵי שְׁלָמִים – יָבִיא בָּהֶן שְׁלָמִים, וְנֶאֱכָלִין לְיוֹם אֶחָד, וְאֵין טְעוּנִין לֶחֶם. וְהָא עוֹלָה וּשְׁלָמִים דְּנָזִיר דְּמַכְשִׁירִים נִינְהוּ, וְקָא אָתוּ לְאַחַר מִיתָה! אָמַר רַב פָּפָּא: הָכִי קָא אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה: לֹא מָצִינוּ הֶכְשֵׁר קָבוּעַ דְּבָא לְאַחַר מִיתָה, וּדְנָזִיר הֶכְשֵׁר שֶׁאֵינוֹ קָבוּעַ הוּא,אשם מצורע - בא הוא להכשירו לבא במחנה ולקמן פריך שאר אשמות נמי באו לכפר ולא כפרו: בגלל זבח - עם הזבח דמנחת העומר באה עם הכבש דכתיב ועשיתם ביום הניפכם את העומר וגו' (ויקרא כג): דקבוע לו זמן - בניסן: [מצינו שחילק] - ובמכשירים חמירו: לא יביאו יורשין חטאתה - דזו אחת מחמש חטאות המתות חטאת שמתו בעליה וחטאת יולדת מכשיר הוא כדאמרינן בכריתות בפ' דם שחיטה (דף כו.) מפני שמכשרתה לאכול בקדשים ומדחטאתה להכשיר עולתה לכפר כדכתיב (ויקרא יב) ביולדת אחד לחטאת ואחד לעולה אלמא מכפרין קרבי מכשירין לא קרבי הכי נמי מכפרין בשלא לשמן כשרין להקריב ולא עלו ומכשירין פסולין לגמרי: לא נהנין - מדרבנן מפני דמי עולה שבהן: ולא מועלין - מפני שראויין לבא לשלמים הואיל ולא הפריש אלו לחטאת ואלו לשלמים ושלמים אין בהן מעילה דלאו קדשי ה' נינהו אלא ממון בעלים אלא באימורים לאחר זריקת דמים בפ"ק דמסכת מעילה (דף ז:): סתומין - דלא פירש אלו לחטאת ואלו לעולה: יפלו לנדבה - לשופרות דהלכה היא בנזיר למשה מסיני וכן מפרש בנזיר בפרק מי שאמר הריני נזיר ושמע חבירו כו' (דף כד:): יוליך לים המלח - כדין חטאת שמתו בעליה דלמיתה אזלא: לא נהנין - מדרבנן: ולא מועלין - דאמר בשמעתא קמייתא דמעילה (דף ג.) חטאות המתות ומעות ההולכות לים המלח אין מועלין בהן דלאיבוד קיימי ולאו קדשי גבוה נינהו: דמי שלמים כו' - אבל דמי אשם ליכא דאינו בנזיר טהור אלא בנזיר טמא ומכשירו להתחיל נזירות טהרה: ליום אחד - כחומר שלמי נזיר כדאמרינן באיזהו מקומן (זבחים דף נד.): ואין טעונים לחם - דבעינן ונתן על כפי הנזיר וליכא: קבוע - דאין שם שום ד"א מכשיר הבעלים אלא הוא:מכשירין לית בהו דאתו לאחר מיתה. פי' בקונטרס חטאת יולדת מכשיר היא כדאמרינן בפ' דם שחיטה מפני שמכשרתה לאכול בקדשים ואגב ריהטיה לא דק שם ומשנה היא בפ' המביא אשם תלוי (כריתות דף כה:): ה"ג בת"כ האשה כו' עולתה ומתה לא יביאו יורשים חטאתה. משמע אבל היא אם היתה חיה היתה מביאה חטאתה אחר עולתה ועלתה לה עולתה לשם חובה וכן משמע [בת"כ] בפרשת אשה כי תזריע שאם הביאה עולתה תחילה תביא חטאתה ממין עולתה וכן במסכת קנים (פ"ב מ"ה) ותימה דבפ' תמיד נשחט (פסחים ד' נט.) אמרי' זה בנה אב שכל החטאות קודמות לעולה אפילו חטאת עוף קודם לעולת בהמה ואפילו דיעבד קאמר מדמשני שאני עולת מצורע דרחמנא אמר והעלה שהעלה כבר והיינו דיעבד דלכתחילה חטאתה קודמת כדכתיב בקרא בהדיא ש"מ דבעלמא אפילו דיעבד לא ותירץ ה"ר חיים דה"ה בעלמא והא דבעי קרא במצורע משום דכתיב ביה הויה זאת תהיה בהוייתו יהא דמשמע עיכובא כדאמרינן בשמעתין בסוף אע"ג דמסקינן לקמן יש מחוסר זמן לבו ביום אין לפסול בעלמא מטעם זה דלא הוי אלא בסדר מצורע כמו שאפרש לקמן: לא יביאו יורשין חטאתה. הגירסא משתבשת בת"כ בפרשת ויקרא [בפ'] אם לא תגיע [וגו'] אחד לחטאת ואחד לעולה שממין חטאת יביא עולה שאם הביא חטאתו ומת יביאו יורשין עולתו ומנין שאם הביא עולתו ומת שיביאו יורשין חטאתו ת"ל אחד לחטאת ואחד לעולה וכך יש להיות הגירסא יכול שאם הביא עולתו ומת שיביאו יורשין חטאתו ת"ל אחד לחטאת פי' חטאת קודמת לעולה ואסמכתא בעלמא היא דמהילכתא הוא דנפקא לן דחטאת שמתו בעליה למיתה אזלא: לא נהנין ולא מועלין. בנזיר בפרק [מי שאמר הריני נזיר ושמע חבירו ואמר] ואני (דף כד:) תנן כי האי גוונא: ואין טעונין לחם. אע"ג דבסמוך גבי אשם מצורע שלא לשמו קתני דטעון נסכים יש לחלק בין נסכים דשייכי בכל הקרבנות ללחם ועוד כדפי' בקונטרס משום דבעינן על כפי הנזיר וליכא ומיהו קשה למה הטעינו כאן זרוע בשילה יותר משלא כמצוותו ושלא לשמו בפ' התכלת (לקמן מנחות דף מח:) וי"ל דשלא כמצותו הוי משונה יותר מדאי ועוד שלא כמצותו נראה דהיינו בן שנה והביא בן שתים או מחוסר זמן דהוי משונה יותר מדאי וקצת תימה כיון דאין טעון לחם יפסול כדאמר בפ' שתי מדות (לקמן מנחות דף פט:) גבי אשם מצורע ששחטו שלא לשמו טעון נסכים שאם אי אתה אומר כן פסלתו והכא נמי יהא טעון לחם שאם אי אתה אומר כן פסלתו ויש לחלק כמו שפי' דנסכים אלימי מלחם ובפ' שתי מדות אאריך בעזרת האל: