Menachot 89b · Talmud

שֶׁל יוֹם בְּשֶׁל אֶמֶשׁ. אֲבָל אֵין מְעָרְבִין נִסְכֵי כְבָשִׂים בְּנִסְכֵי פָרִים וְאֵילִים, וְאִם בְּלָלָן אֵלּוּ בִּפְנֵי עַצְמָן וְאֵלּוּ בִּפְנֵי עַצְמָן וְנִתְעָרְבוּ – כְּשֵׁרִים, אִם עַד שֶׁלֹּא בָּלַל – פָּסוּל. הַכֶּבֶשׂ הַבָּא עִם הָעוֹמֶר, אַף עַל פִּי שֶׁמִּנְחָתוֹ כְּפוּלָה – לֹא הָיוּ נְסָכָיו כְּפוּלִים. גְּמָ׳ וּרְמִינְהוּ: ״וְהִקְטִירוֹ״, שֶׁלֹּא יְעָרֵב חֲלָבִים בַּחֲלָבִים. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: ״אִם נִתְעָרְבוּ״ קָא אָמַר. אִי הָכִי, וְאֵין מְעָרְבִין נִסְכֵי כְבָשִׂים בְּנִסְכֵי פָרִים וְאֵילִים, וַאֲפִילּוּ נִתְעָרְבוּ נָמֵי לָא? וְהָא מִדְּקָתָנֵי סֵיפָא: בְּלָלָן אֵלּוּ בִּפְנֵי עַצְמָן וְאֵלּוּ בִּפְנֵי עַצְמָן וְנִתְעָרְבוּ כְּשֵׁרִין, מִכְּלָל דְּרֵישָׁא לְכַתְּחִלָּה קָא אָמַר! אָמַר אַבָּיֵי: הָכִי קָאָמַר, מְעָרְבִין יֵינָן, אִם נִתְעָרֵב סׇלְתָּן וְשַׁמְנָן. וְיֵינָן לְכִתְחִלָּה לָא? וְהָתַנְיָא: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – בְּסֹלֶת וָשֶׁמֶן, אֲבָל יַיִן מְעָרְבִין. אֶלָּא אָמַר אַבָּיֵי: הָכִי קָאָמַר – הֵיכָא דְּהוּקְטַר סׇלְתָּן וְשַׁמְנָן, מְעָרְבִין יַיִן לְכַתְּחִלָּה. הֵיכָא דְּלָא הוּקְטַר – אִם נִתְעָרֵב סׇלְתָּן וְשַׁמְנָן, מְעָרְבִין נָמֵי יֵינָן, וְאִם לָאו – אֵין מְעָרְבִין, דִּלְמָא אָתֵי לְאִיעָרוֹבֵי סֹלֶת וְשֶׁמֶן לְכַתְּחִלָּה. כֶּבֶשׂ הַבָּא עִם הָעוֹמֶר, תָּנוּ רַבָּנַן: ״וּמִנְחָתוֹ שְׁנֵי עֶשְׂרוֹנִים״, לִימֵּד עַל כֶּבֶשׂ הַבָּא עִם הָעוֹמֶר שֶׁמִּנְחָתוֹ כְּפוּלָה. יָכוֹל כְּשֵׁם שֶׁמִּנְחָתוֹ כְּפוּלָה, כָּךְ יֵינוֹ כָּפוּל? תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְנִסְכּוֹ יַיִן רְבִיעִית הַהִין״. יָכוֹל לֹא יְהֵא יֵינוֹ כָּפוּל שֶׁאֵינוֹ נִבְלָל עִם מִנְחָתוֹ, אֲבָל יְהֵא שַׁמְנוֹ כָּפוּל שֶׁנִּבְלָל עִם מִנְחָתוֹ? תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְנִסְכּוֹ״ – כׇּל נְסָכָיו לֹא יְהוּ אֶלָּא רְבִיעִית. מַאי תַּלְמוּדָא? אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: כְּתִיב ״וְנִסְכָּהּ״, וְקָרֵינַן ״וְנִסְכּוֹ״. כֵּיצַד? ״נִסְכָּהּ״ דְּמִנְחָה כְּ״נִסְכּוֹ״ דְּיַיִן – מָה יַיִן רְבִיעִית, אַף שֶׁמֶן נָמֵי רְבִיעִית. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֲשַׁם מְצוֹרָע שֶׁשְּׁחָטוֹ שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ, טָעוּן נְסָכִים, שֶׁאִם אִי אַתָּה אוֹמֵר כֵּן – פְּסַלְתּוֹ. מַתְקֵיף לַהּ רַב מְנַשְּׁיָא בַּר גַּדָּא: אֶלָּא מֵעַתָּה, כֶּבֶשׂ הַבָּא עִם הָעוֹמֶר שֶׁשְּׁחָטוֹ שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ, תְּהֵא מִנְחָתוֹ כְּפוּלָה, שֶׁאִם אִי אַתָּה אוֹמֵר כֵּן – פְּסַלְתּוֹ. וְתָמִיד שֶׁל שַׁחַר שֶׁשְּׁחָטוֹ שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ, יְהֵא טָעוּן שְׁנֵי גְזִירִין בְּכֹהֵן אֶחָד, שֶׁאִם אִי אַתָּה אוֹמֵר כֵּן – פְּסַלְתּוֹ. וְתָמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם שֶׁשְּׁחָטוֹ שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ, יְהֵא טָעוּן שְׁנֵי גְזִירִין בִּשְׁנֵי כֹהֲנִים, שֶׁאִם אִי אַתָּה אוֹמֵר כֵּן – פְּסַלְתּוֹ. אִין הָכִי נָמֵי, אֶלָּא אָמַר אַבָּיֵי: חֲדָא מִינַּיְיהוּ נְקַט. רַבִּי אַבָּא אָמַר: בִּשְׁלָמָא הָנָךְ, עוֹלוֹת נִינְהוּ,

וכן נמי מערבין נסכי כבשים של היום בנסכי כבשים של אמש כדאמרינן (לעיל מנחות דף טו:) מביא אדם זבחו היום ונסכיו מכאן עד י' ימים: אבל אין מערבין וכו' - משום דהללו בלילתן רכה והללו בלילתן עבה: בללן - לנסכי פרים בפני עצמן ולנסכי כבשים בפני עצמן ושוב נתערבו כשרין ואם נתערבו עד שלא בלל פסולה: גמ' שלא יערב חלבים - הכי נמי לא יערב נסכים: אמר רבי יוחנן - לא תימא מערבין לכתחלה אלא אם נתערבו קאמר והא דקתני והקטירו שלא יערב לכתחלה מיירי: אי הכי - דקתני במתניתין אבל אין מערבין נסכי כבשים בנסכי פרים דאפי' נתערבו דיעבד נמי לא: והא מדקתני סיפא נתערבו כשרות - דהיינו דיעבד: מכלל דרישא אין מערבין לכתחלה - וה"ה רישא דרישא נמי מערבין לכתחלה והדר קשיא לדוכתי' שלא יערב חלבים בחלבים: אמר אביי - ודאי רישא דמתניתין דתני מערבין לכתחילה היא ולא תיקשי לך דנתערבו נסכים דמתני' ביינות קמיירי והכי קאמר מערבין יינן של נסכים פרים ואילים לכתחלה אם נתערב כבר סלתן ושמנן מאיליהן הואיל והתחיל לערב ליכא משום לא יערב חלבים והא דתני אבל אין מערבין נסכי כבשים בנסכי פרים אפי' היכא דנתערב סלתן ושמנן: ויין לכתחלה לא - אפי' דאילים ופרים אם לא נתערב סלתן ושמנן והא תניא בד"א דאין מערבין נסכי כבשים בנסכי פרים ואילים בסלת ושמן אבל יין מערבין לכתחילה בין נתערב סלתו ושמנו בין לא נתערב: אלא אמר אביי היכא דהוקטר כבר סלתן ושמנן - של פרים ואילים כמצותן: מערב נמי יין - לכתחלה דליכא למיחש דילמא אתי לערובי סלתן ושמנן דבני הקטרה נינהו ואיכא משום והקטירו שלא יערב חלבים בחלבים שהרי כבר מעורבין ועומדין ואם לאו דלא הוקטר סלתן ושמנן אין מערבין דחיישינן דלמא אתי לעירובי סלת ושמן לכתחלה דאסור שלא יערב חלבים בחלבים והא דקתני ברייתא אבל יין מערבין היינו אם הוקטר סלתן ושמנן והא דקתני מציעתא דמתניתין אבל אין מערבין היינו בשלא נתערבו סלתן ושמנן: אע"פ שמנחתו כפולה - דכתיב ומנחתם שני עשרונים ושאר כבשים אין להם אלא עשרון לכבש: לא היו נסכיו כפולים - אלא ג' לוגין יין וג' לוגין שמן: לימד על כבש - כלומר דלימד בזבח זה מה שלא לימד בכל הזבחים: שנבלל עם מנחתו - וסלתו כפולה היא כך יהא שמנו כפול: מאי תלמודא - היכי משמע מן ונסכו שאין שמנו כפול: נסכה של מנחה - דהיינו שמן כנסכו של כבש דהיינו יין: טעון נסכים - כמו שאם שחטו לשמן ולהכי נקט אשם מצורע דאילו אשם דעלמא אם שחטו שלא לשמן קרב בלא נסכים כדמעיקרא אבל אשם מצורע דטעון נסכים איצטריך למימר דכי שחטו שלא לשמן טעון נסכים: שאם אי אתה אומר כן - דטעון נסכים אלא יקריב בלא נסכים: פסלתו - מליקרב ע"ג המזבח דלמצורע לא חזי שהרי נשחט שלא לשמו ולעולה לא חזי שהרי לא ניתק לרעייה ואין ראוי לנדבה דאשם לא אתי בנדבה אבל נסכים אתו למזבח ואשם לכהנים וצריך אשם אחר להכשירו: כבש הבא עם העומר - דומיא דאשם מצורע דכי היכי דאשם מצורע טעון נסכים ואין שאר אשמות טעונין נסכים כך כבש הבא עם העומר נשתנית מנחתו משאר מנחות כבשים דאילו שאר כבשים אין טעונין אלא עשרון וזה טעון ב' עשרונות להכי נקט כבש הבא עם העומר: תמיד של שחר יהא טעון ב' גזירין בכהן אחד - כדמפרש במסכת יומא (דף כו:) ובער עליה הכהן עצים אבל בין הערבים ב' גזירין בב' כהנים כדכתיב ובער וערכו: אין הכי נמי - דצריך למיעבד להו דינייהו כאילו נשחטו לשמן כמו אשם מצורע: אלא אמר אביי - הא דלא אמרי אלא באשם מצורע חדא מינייהו נקט: בשלמא הנך - כבשים דעומר ותמיד ששחטן שלא לשמן לעולם אימא לך דלא צריכי הלכתייהו כדמעיקרא לא גזירין ולא מנחה כפולה ואפילו הכי לא מיפסלו למיקרב למזבח משום דעולות נינהו ואי לא חזו כו':

בללן אלו בפני עצמן ואלו בפני עצמן [ונתערבו] כשרות. כרבנן דפליגי עליה דרבי יהודה בהקומץ רבה (לעיל מנחות כג.) דאמרי חרב שנתערב בבלול יקרב: ואם עד שלא בלל נתערבו פסולות. דבעינן ראוי לבילה: והא מדקתני סיפא בללן אלו בפני עצמן כו'. תימה מאי קשיא דלעולם אין מערבין אפי' נתערבו נמי לא וכגון שלא בלל ונראה דלא מייתי ההוא דאין מערבין אלא משום דסיפא דבללן אלו בפני עצמן כו' עלה קאי אנסכי כבשים בנסכי פרים ואילים אבל לא דייק כלל אלא מהא דמדקתני סיפא ונתערבו בלשון דיעבד מכלל דמערבין דרישא לכתחילה קאמר: שאם אי אתה אומר כן פסלתו. תימה אם כן כבשי עצרת ששחטן שלא לשמן דתניא בפ' התכלת (לעיל מנחות מח.) הדם יזרק והבשר יאכל אמאי הא כיון דבעי לחם ולא קדש הלחם יפסל וכן תודה ששחטה שלא לשמה תיפסל כיון דלא קדש הלחם ושלמי נזיר ששחטן שלא כמצותן דקאמר דאין טעונין לא לחם ולא זרוע וכן מפריש מעות לנזירותו ומת דאמר בפ' קמא (לעיל מנחות ד:) דמי שלמים יביא בהן שלמים ואין טעונים לחם ולרבא ניחא דמשני בשלמא הנך עולות נינהו אי לא חזו לעולת חובה חזו לעולת נדבה הכא נמי שלמים נינהו אי לא חזו לשלמי חובה חזו לשלמי נדבה אלא לאביי קשיא ואפי' לרבא נמי קשה דהא ציבור לא מייתו שלמי נדבה ויש לומר דלחם לא דמי לנסכים דנסכים חשיבי טפי כגוף הקרבן משום דקרבי למזבח אבל לחם לא חשיב כגוף הקרבן משום דאין בו למזבח וזרוע בשילה נמי אף על גב דגופא דזיבחא הוא אין לחוש בכך דשלמי נזיר גופייהו אפי' לא היה מקיים בהן מצות זרוע בשילה לא היו פסולין בכך הואיל ונעשו העבודות כמצותן: תמיד של שחר טעון שני גזירין. בכהן אחד אחר סידור כל המערכה ושל בין הערבים בשני כהנים ושני גזירין כדמפרש בפרק ב' דמסכת יומא (דף כו:) כך פירש בקונטרס והכי תנן התם בפרק ב' (ג"ז שם) דתמיד קרב בתשעה בעשרה באחד עשר לא פחות ולא יותר עצמו בתשעה בחג ביד אחד צלוחית של מים הרי כאן עשרה בין הערבים בי"א עצמו בתשעה ושנים בידן שני גזירי עצים והשתא תימה אי גזירי עצים דתמיד של שחר בכהן אחד הוה ליה עצמו בעשרה או באחד עשר אי טעונים שני כהנים וצריך לומר דלא חשיבא שני גזירין של שחרית משום דלפני שחיטת תמיד השחר הן משכימין לסדר המערכה לא חשיב אלא העוסקין בשעת התמיד דסידור שני גזירין היה אפילו קודם תרומת הדשן כדאיתא בסידור המערכה דאביי בפרק אמר להן הממונה (יומא דף לג.) והיינו דאמר בירושלמי בפ"ב דיומא אמר רבי יוחנן לא גזרו על שני גזירין בשחרית פי' שיהו בשעת הקטרת איברים א"ר אסי מתניתין אמרה כן בכל יום קרב בין הערבים באחד עשר ולא אמר בשחרית כלום ומהשתא ליכא למידק מהתם כלל אי הויא בכהן אחד או בשני כהנים ומיהו יש לדקדק מהא דתניא התם בגמ' ביומא (דף כו:) מנין לתמיד של בין הערבים שטעון שני גזירין בשני כהנים שנאמר וערכו עצים על האש אם אינו ענין לתמיד של שחר שנאמר ובער עליה הכהן עצים בבקר תניהו ענין לתמיד של בין הערבים ואימא אידי ואידי בתמיד של שחר וקאמר רחמנא ניעבד בחד והדר נעביד בתרי אלמא משמע בהדיא דשל שחר בחד משום דכתיב וביער לשון יחיד ושל בין הערבים בתרי משום דכתיב וערכו לשון רבים ועוד תניא התם (דף כז:) בסוף פירקא מי שזכה בתרומת הדשן יזכה בסידור מערכה ובשני גזירי עצים:

מנחות פט:

Navigate the library