מנחותפח:
טוען את הדף…
חוּץ הוּא, וְאִי נָזִיר – לֶחֶם נָזִיר בִּשְׁחִיטַת אַיִל הוּא דְּקָדֵישׁ. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי חִיָּיא: שֶׁבָּהּ הָיָה מוֹדֵד לַחֲבִיתֵּי כֹּהֵן גָּדוֹל, רְבִיעִית שֶׁמֶן לְכׇל חַלָּה וְחַלָּה. קָרֵי עֲלֵיהּ ״מֵאֶרֶץ מֶרְחָק אִישׁ עֲצָתִי״. חֲצִי לוֹג, מָה הָיָה מְשַׁמֵּשׁ? יְתֵיב רַבִּי וְקָא קַשְׁיָא לֵיהּ: חֲצִי לוֹג לָמָּה נִמְשַׁח? אִי סוֹטָה – וְכִי חוּלִּין הוּא דִּצְרִיכִי לְקַדּוֹשֵׁי? ״מַיִם קְדוֹשִׁים״ כְּתִיב! אִי תּוֹדָה – לַחְמֵי תוֹדָה בִּשְׁחִיטַת תּוֹדָה הוּא דְּקָדְשִׁי. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי שִׁמְעוֹן בְּרַבִּי: שֶׁבּוֹ הָיָה מְחַלֵּק חֲצִי לוֹג שֶׁמֶן לְכׇל נֵר וָנֵר. אָמַר לוֹ: נֵר יִשְׂרָאֵל, כָּךְ הָיָה. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר רַבִּי: נֵר שֶׁכָּבְתָה, נִידַּשֵּׁן הַשֶּׁמֶן, נִידַּשְּׁנָה הַפְּתִילָה. כֵּיצַד עוֹשֶׂה? מְטִיבָהּ, וְנוֹתֵן בָּהּ שֶׁמֶן, וּמַדְלִיקָהּ. יָתֵיב רַבִּי זְרִיקָא, וְקָא מִיבַּעְיָא לֵיהּ: כְּשֶׁהוּא נוֹתֵן בָּהּ שֶׁמֶן – כְּמִדָּה רִאשׁוֹנָה, אוֹ כְּמוֹ שֶׁחָסְרָה? אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה: פְּשִׁיטָא דִּכְמִדָּה רִאשׁוֹנָה, דְּאִי כְּמָה שֶׁחָסְרָה – מְנָא יָדְעִינַן מַאי חִיסֵּר? וְכִי תֵּימָא דִּמְשַׁעַר לֵיהּ, אִם כֵּן שֶׁבַע מִדּוֹת (נפיש) [נְפִישִׁי] לְהוּ מִדּוֹת טוּבָא. קָרֵי עֲלֵיהּ: ״וַהֲדָרְךָ צְלַח רְכַב עַל דְּבַר אֱמֶת וְעַנְוָה צֶדֶק״. אִיתְּמַר נָמֵי, אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, וְאָמְרִי לַהּ אָמַר רַבִּי אַבָּא אָמַר רַבִּי חֲנִינָא אָמַר רַבִּי: נֵר שֶׁכָּבְתָה, נִידַּשֵּׁן הַשֶּׁמֶן נִידַּשְּׁנָה הַפְּתִילָה. כֵּיצַד עוֹשֶׂה? מְטִיבָהּ, וְנוֹתֵן בָּהּ שֶׁמֶן כְּמִדָּה רִאשׁוֹנָה, וּמַדְלִיקָהּ. אָמַר רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוּדָה, אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: נֵר שֶׁבְּמִקְדָּשׁ שֶׁל פְּרָקִים הֲוָה. קָסָבַר: כִּי כְּתִיב ״כִּכָּר״ וּ״מִקְשָׁה״ – אַמְּנוֹרָה וְנֵרוֹתֶיהָ כְּתִיב, כֵּיוָן דְּמִיבַּעְיָא הֲטָבָה, אִי לָאו דִּפְרָקִים הֲוַי – לָא הֲוָה מִטַּיְּיבָא לֵיהּ. מֵיתִיבִי: כֵּיצַד עוֹשֶׂה? מְסַלְּקָן, וּמַנִּיחָן בְּאוֹהֶל, וּמְקַנְּחָן בִּסְפוֹג, וְנוֹתֵן בָּהֶן שֶׁמֶן, וּמַדְלִיקָן. הוּא דְּאָמַר כִּי הַאי תַּנָּא, דְּתַנְיָא: חֲכָמִים אוֹמְרִים: לֹא הָיוּ מִזִּיזִין אוֹתָהּ מִמְּקוֹמָהּ. מִכְּלָל דְּאִי בָּעֵי (לֵיהּ) לְאוֹזוֹזַהּ מָצֵי מֵזֵיז לַהּ? אֶלָּא אֵימָא: לֹא הָיְתָה זָזָה מִמְּקוֹמָהּ. וּמַאן חֲכָמִים? רַבִּי אֶלְעָזָר הוּא, דְּתַנְיָא: רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי צָדוֹק אוֹמֵר: כְּמִין טַס שֶׁל זָהָב הָיָה לָהּ עַל גַּבָּהּ, כְּשֶׁהוּא מְטִיבָהּ – דּוֹחֲקוֹ כְּלַפֵּי פִּיהָ, כְּשֶׁהוּא נוֹתֵן בָּהּ שֶׁמֶן – דּוֹחֲקוֹ כְּלַפֵּי רֹאשָׁהּ. וּבִפְלוּגְתָּא דְּהָנֵי תַּנָּאֵי, דְּתַנְיָא: מְנוֹרָה וְנֵרוֹתֶיהָ בָּאוֹת מִן הַכִּכָּר, וְאֵין מַלְקָחֶיהָ וּמַחְתּוֹתֶיהָ מִן הַכִּכָּר. רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר: מְנוֹרָה הָיְתָה בָּאָה מִן הַכִּכָּר, וְלֹא נֵרוֹתֶיהָ וּמַלְקָחֶיהָ וּמַחְתּוֹתֶיהָ בָּאוֹת מִן הַכִּכָּר. בְּמַאי קָא מִיפַּלְגִי? בְּהַאי קְרָא, דְּתַנְיָא: ״כִּכָּר זָהָב טָהוֹר יַעֲשֶׂה אֹתָהּ״ – לָמַדְנוּ לַמְּנוֹרָה שֶׁבָּאָה מִן הַכִּכָּר, מִנַּיִן לְרַבּוֹת נֵרוֹתֶיהָ? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אֶת כׇּל הַכֵּלִים הָאֵלֶּה״. יָכוֹל שֶׁאֲנִי מְרַבֶּה אַף מַלְקָחֶיהָ וּמַחְתּוֹתֶיהָ? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אֹתָהּ״, דִּבְרֵי רַבִּי נְחֶמְיָה. קַשְׁיָא דְּרַבִּי נְחֶמְיָה אַדְּרַבִּי נְחֶמְיָה, תְּרֵי תַּנָּאֵי וְאַלִּיבָּא דְּרַבִּי נְחֶמְיָה. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קׇרְחָה אוֹמֵר: מְנוֹרָה בָּאָה מִן הַכִּכָּר, וְאֵין מַלְקָחֶיהָ וּמַחְתּוֹתֶיהָ וְנֵרוֹתֶיהָ בָּאָה מִן הַכִּכָּר. וְאֶלָּא מָה אֲנִי מְקַיֵּים אֵת ״כׇּל הַכֵּלִים הָאֵלֶּה״ – שֶׁהָיוּ כֵּלִים שֶׁל זָהָב. זָהָב בְּהֶדְיָא כְּתִיב בּוֹ, ״וְעָשִׂיתָ אֶת נֵרֹתֶיהָ שִׁבְעָה וְהֶעֱלָה אֶת נֵרֹתֶיהָ וְהֵאִיר אֶל עֵבֶר פָּנֶיהָ. וּמַלְקָחֶיהָ וּמַחְתֹּתֶיהָ זָהָב טָהוֹר״. לֹא נִצְרְכָא אֶלָּא לְפִי נֵרוֹת, סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: הוֹאִיל וּפִי נֵרוֹת אַשְׁחוֹרֵי מַשְׁחַר, הַתּוֹרָה חָסָה עַל מָמוֹנָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל,והלא בחוץ היו - כל מעשיו בשער נקנור ולא בעזרה: ואי בשביל רביעית שמן של נזיר שיתקדש השמן בכלי שרת וע"י השמן שהיה נבלל בלחם יהא הלחם מתקדש בשביל כך לא היה צריך דלחם נזיר בשחיטת איל מתקדש: רביעית שמן לכל חלה וחלה - היה נותן רביעית משום דהוו שלשה לוגין שהם שנים עשר רביעיות והיינו דאמר במתני' לוג ומחצה בבוקר שהן ששה רביעיות: מארץ מרחק איש עצתי - שר' חייא עלה מבבל לא"י: אי לחצי לוג של מי סוטה חוץ הוא - שהיה משקה אותה בחוץ בשער נקנור ולא היה צריך להכניס המים בעזרה ולקדשם בכלי: אי למדוד בו חצי לוג שמן לתודה - כדי שיתקדש השמן ויתקדשו החלות אגב השמן לכך לא צריך דלחמי תודה וכו': נר ישראל כך היה - שקילסו שיפה השיבו: נר שכבתה - בחצי הלילה או קודם אור היום: נדשן השמן נדשנה הפתילה - האי נדשן השמן לאו דווקא אלא הכי קאמר כשם שהפתילה שכבתה אין לה תקנה שהרי היא כדשן כך השמן שנשאר בנר הרי הוא כדשן ואין לו תקנה הואיל ונדשנה הפתילה נדשן השמן: כיצד הוא עושה מטיבה - שמשליך כל מה שבנר לחוץ ונותן בה שמן ופתילה אחרת ומדליקה: כמדה ראשונה - חצי לוג כמו שנתן מתחלה או כמה שחסרה במה שזורק לחוץ: נפישי להו מדות טובא - לשער כמה חסר הא לא ודאי אלא כמדה ראשונה היה נותן בה ולמחר כשמכבה המזרחית מכבה נמי זו: והדרך צלח רכב על דבר אמת - כלומר הצלחה הוא שהשבתני דבר אמת כזה: נר של מקדש - נרות הקבועים במנורה שמדליק בהן שקורין קרושוליי"ש: של פרקים היה - של חליות לא שהיה יכול ליטלן אלא מן המנורה עצמה היו הנרות כדכתיב מקשה אלא היינו של פרקים שהיו קנים שבהם הנרות קבועים דקים הרבה והיה יכול לכופפן ולהטותן למטה בשעת הטבה ולהשליך הדשן חוץ ולזוקפה בשעת הדלקה. ע"א של פרקים שהנרות היו קבועות במנורה אבל היה כסוי שלהן כסוי מלמעלה כמין טס שהיה יכול ליטלו כל שעה שירצה והיינו של פרקים אמנורה ואנרות כתיב (שם) נרותיה קרי למקום הנחת השמן וזהו ודאי הוה מקשה וכיון דבעיא הטבה אי לא דהוי הכיסוי של פרקים שיכול לסלקו לא מתייטבנא והיינו חכמים וכדמתרץ לה לקמן וכן כולה. כ"ש: קסבר כי כתיב ככר ומקשה אמנורה ונרותיה כתיב - שהמנורה והנרות היו מחתיכה אחת וכיון דבעי הטבה אי לאו דשל פרקים היתה שהיה יכול לכופפה ולנטות ולזוקפה ולפנות את הדשן לא הוות מתייטב: מסלקן - הנרות בשעת הטבה מן המנורה ומניחן באהל אלמא דלא היתה מקשה אלא של פרקים ממש היתה: רב הונא דאמר כי האי תנא חכמים אומרים לא היו מזיזין אותה לנר מן המנורה. דמחוברים היו במנורה: מצי לאוזוזה - א"כ לא הוה ליה מקשה: לא היתה הנר זזה ממקומה - דמקשה היתה: טס של זהב היתה על גבה - על כל נר ונר כעין כסוי כאותן שעשויין מלבנים ובהאי טס לא עביד כלום אלא כמין כסוי הוא שמכסה את הנר מקום שפתילה דולקת: דוחקו - לטס שעל גבי הנר כלפי פיה ודולפת השמן לחוץ וכשהוא נותן בה השמן ורוצה לזוקפה דוחק לטס שעל גבי הנר כלפי ראשה וזוקפה אבל לא היה מזיזה ממקומה: נרותיה באות מן הככר - שאף הן מקשה והיינו כרב ששת דאמר ככר ומקשה אמנורה ואנרותיה כתיב ר' נחמיה אומר אין נרותיה באות מן הככר אלא שהיו מחוברין במנורה והיינו כי האי תנא דאמר מסלקן ומניחן: תלמוד לומר אותה - דמנורה ונרותיה דכולה חדא היא באות מן הככר ולא מלקחיה ותנא קמא דפליג עליה דרבי נחמיה דריש לקרא הכי ככר זהב טהור יעשה אותה למדנו למנורה וכו' יכול שאני מרבה אף נרותיה ומלקחיה וכו' תלמוד לומר אותה ולא נרותיה כדדריש ליה רבי יהושע בן קרחה לקמן: קשיא דרבי נחמיה לדרבי נחמיה - דלעיל אמר ואין נרותיה באות מן הככר והכא אמר לרבות נרותיה: לפי נרות - במקום שהפתילה דולקת:אי לסוטה חולין הוא. בתמיה וכי חולין הוו המים שיהא צריך לקדשן והא מים קדושים כתיב (במדבר ה׳:י״ז) ואמרינן בספרי אין קדושים אלא שנתקדשו בכיור אלמא כבר קדשו להו וא"ת והא פרישית בפ"ק (לעיל מנחות ח.) דאחר שנתקדשו בכלי שרת לא משימינן להו בכלי חול משום דמיגניא מילתא וי"ל דהני מילי בדבר הקרב למזבח: נר ישראל כך היה. כאן ובפ' שני דערכין (דף י.) קרי ליה נר ישראל גבי מעשה ועשה רבי תשעה חסירין ונראה חודש בזמנו ומפרש הרב רבינו חיים משום דאיירי במידי דאורה כגון הכא בנרות והתם בלבנה: נר של מקדש של פרקים הוה. ולא של חוליות שיוכל לסלקה והא דאמרינן בפרק במה מדליקין (שבת דף כב.) והא הכא כיון דקביעי נרות לא סגי דלא משקל ואדלוקי היינו כמ"ד של פרקים: מכלל דאי בעי לאוזוזי מצי מזיז לה. וכי תימא אין הכי נמי דשל חוליות היה א"כ טוב היה שיסלק לגמרי כדי שיקנח יפה: