מנחותסח.
טוען את הדף…
מִתּוֹךְ שֶׁלֹּא הִיתַּרְתָּה לוֹ אֶלָּא עַל יְדֵי קִיטּוּף, זָכוּר הוּא. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: תִּינַח קְצִירָה, טְחִינָה וְהַרְקָדָה, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? הָא לָא קַשְׁיָא, טְחִינָה – בְּרִיחְיָא דִּידָא, הַרְקָדָה – עַל גַּבֵּי נָפָה. בֵּית הַשְּׁלָחִין, דְּשַׁרְיָא קְצִירָה, דִּתְנַן: קוֹצְרִין בֵּית הַשְּׁלָחִין שֶׁבַּעֲמָקִים, אֲבָל לֹא גּוֹדְשִׁין – מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? אֶלָּא אָמַר אַבָּיֵי: חָדָשׁ – בָּדֵיל מִינֵּיהּ, חָמֵץ – לָא בָּדֵיל מִינֵּיהּ. אָמַר רָבָא: דְּרַבִּי יְהוּדָה אַדְּרַבִּי יְהוּדָה קַשְׁיָא, דְּרַבָּנַן אַדְּרַבָּנַן לָא קַשְׁיָא? אֶלָּא אָמַר רָבָא: דְּרַבִּי יְהוּדָה אַדְּרַבִּי יְהוּדָה לָא קַשְׁיָא, כִּדְשַׁנֵּינַן. דְּרַבָּנַן אַדְּרַבָּנַן לָא קַשְׁיָא: הוּא עַצְמוֹ מְחַזֵּר עָלָיו לְשׂוֹרְפוֹ, מֵיכַל אָכֵיל מִינֵּיהּ?! רַב אָשֵׁי אָמַר: דְּרַבִּי יְהוּדָה אַדְּרַבִּי יְהוּדָה לָא קַשְׁיָא, ״קֶמַח קָלִי״ תְּנַן. וְהָא דְּרַב אָשֵׁי בְּרוּתָא הִיא, תִּינַח מִקָּלִי וְאֵילָךְ, עַד קָלִי מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? וְכִי תֵּימָא, הָכָא נָמֵי עַל יְדֵי קִיטּוּף, וְכִדְרַבָּה, בֵּית הַשְּׁלָחִין דְּשַׁרְיָא קְצִירָה מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? אֶלָּא, הָא דְּרַב אָשֵׁי בְּרוּתָא הִיא. מַתְנִי׳ מִשֶּׁקָּרַב הָעוֹמֶר הוּתַּר חָדָשׁ מִיָּד, הָרְחוֹקִים מוּתָּרִין מֵחֲצוֹת הַיּוֹם וּלְהַלָּן. מִשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, הִתְקִין רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי שֶׁיְּהֵא יוֹם הֶנֶף כּוּלּוֹ אָסוּר. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: וַהֲלֹא מִן הַתּוֹרָה הוּא אָסוּר, שֶׁנֶּאֱמַר ״עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה״, מִפְּנֵי מָה הָרְחוֹקִים מוּתָּרִין מֵחֲצוֹת הַיּוֹם וּלְהַלָּן? מִפְּנֵי שֶׁהֵן יוֹדְעִין שֶׁאֵין בֵּית דִּין מִתְעַצְּלִין בּוֹ. גְּמָ׳ רַב וּשְׁמוּאֵל דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּים – עוֹמֶר מַתִּיר, בִּזְמַן שֶׁאֵין בֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּים – הֵאִיר מִזְרָח מַתִּיר. מַאי טַעְמָא? תְּרֵי קְרָאֵי כְּתִיבִי: כְּתִיב ״עַד יוֹם הֲבִיאֲכֶם״, וּכְתִיב ״עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה״. הָא כֵּיצַד? כָּאן – בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּים, כָּאן – בִּזְמַן שֶׁאֵין בֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּים. רַבִּי יוֹחָנָן וְרֵישׁ לָקִישׁ דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: אֲפִילּוּ בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּים, הֵאִיר מִזְרָח מַתִּיר. וְהָכְתִיב: ״עַד הֲבִיאֲכֶם״! לְמִצְוָה. מִשֶּׁקָּרַב הָעוֹמֶר, הוּתַּר חָדָשׁ מִיָּד! לְמִצְוָה. הָעוֹמֶר הָיָה מַתִּיר בַּמְּדִינָה, וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם בַּמִּקְדָּשׁ! לְמִצְוָה.מתוך שלא היתרתה לו - לקצור במגל אלא ע"י קטוף ביד ולא במגל כמו (דברים כ״ג:כ״ו) וקטפת מלילות בידך דקצירה קודם העומר אסורה כדקתני במתני' ואסור לקצור לפני העומר: זכור הוא - דחדש הוא ולא אכיל: טחינה והרקדה - מאי שינוי איכא דליהוי זכור ולא יאכל: בריחיא דידא - דריחים מתגלגלת ביד ולא בשל מים: קוצרין בית השלחים שבעמקים - דכיון דשדה יבישה היא אי משהו לה לאחר בשולה אזלה לאיבוד. ל"א רעות הן ואין עומר בא מהן ואמרינן בהאי פירקין (דף עא.) ממקום שאתה מביא אי אתה קוצר וממקום שאי אתה מביא אתה קוצר ולשון זה עיקר וכן מפורש לקמן: אבל לא גודשין - לא יעשנו גדיש עד לאחר העומר: חדש בדיל מיניה - שהרי לא אכל חדש כל השנה: חמץ לא בדיל מיניה - כל השנה שהרי אכלו עד הנה הלכך אתי למיכליה: דרבנן אדרבנן לא קשיא - בתמיה דהכא אמרי רבנן שלא ברצון חכמים עושין דגזרינן שמא יאכל והתם אמרי יבדק לאחר המועד דהיינו בתוך הפסח: קמח קלי תנן - דאין ראויין לאכילה (קמח) כעין קמח שלנו קמח הבא מתבואה שנתייבשה בתנור: עד קלי מאי איכא למימר - כגון בשעת קצירה דראוי לאוכלו: מתני' הרחוקים - שאינן יודעים אם עדיין קרב מותרין מחצות היום ולהלן כדתני טעמא לקמן: שיהא יום הנף - יום ט"ז שבו מניפין את העומר כולו אסור לאכול חדש: א"ר יהודה - לתנא דמתני' וכי רבן יוחנן התקין: והלא מן התורה אסור - שנאמר עד עצם ובזמן שאין בית המקדש קיים משתעי קרא כדמוקי בגמ': מפני מה אמרו - בין לר' מאיר ובין לר' יהודה דאפי' ר' יהודה מודה דבזמן שיש עומר עומר מתיר דכתיב (ויקרא כג) עד (יום) הביאכם: גמ' האיר המזרח - הנץ החמה של ט"ז אבל לילו אסור: עד עצם היום - עד מראה היום וקסבר עד ולא עד בכלל: משקרב העומר - כל הנך משום פירכא קמייתי הש"ס לרבי יוחנן וריש לקיש: הותר חדש - אלמא בעומר תליא מילתא: ומשני למצוה - מצוה להמתין עד שיקרב העומר אבל בלאו לא עבר: והתנן במתני' העומר מתיר חדש במדינה - לאוכלו ושתי הלחם שבעצרת מתירין חדש במקדש להביא מנחות מן החדש אלמא בעומר תליא מילתא:קוצרים בית השלחים ושל בית העמקים. פירש בקונטרס רעות הן ואין עומר בא מהן ואמרינן בהאי פירקא ממקום שאתה מביא אי אתה קוצר וממקום שאי אתה מביא אתה קוצר וצ"ל דכיון דלכתחילה לא יביא אף על גב דאם הביא כשר ממקום שאי אתה מביא קרינא ביה דהא בית השלחים אם הביא כשר כדתנן בפרק כל הקרבנות (לקמן מנחות דף פה.) אין מביאין לא מבית הזבלים ולא מבית השלחים ולא מבית האילן ואם הביא כשר ותימה דהכא לא חשיב בית הזבלים ובית האילן ובזה יש לתרץ דהני פסידי אי לא קצרי להו ושרו רבנן אבל הנהו לא פסדי אי משהו להו עד לאחר העומר ואחמור בהו רבנן כי היכי דאחמור הכא בגדישה אבל אכתי קשה אמאי לא חשיב [התם] בית העמקים ואית דגרסי הכא בית השלחים שבעמקים דההוא אם הביא פסול דאיכא תרתי ולא קרינא ביה ממקום שאתה מביא אבל היכא דאם הביא כשר אף על גב דלכתחילה לא יביא ממקום שאתה מביא הוא ואסור לקצור וכן מוכח בתוספתא (פ"י) דקתני אע"פ שאמרו אין קוצרין מבית השלחין שבהרים ומבית הבעל שבעמקים אבל קוצרים מפני הנטיעות שבו והא דלא תני בית העמקים בפרק כל הקרבנות (ג"ז שם) דבית העמקים דלאו בית השלחין פירות טובים הן ולכתחילה יביא וקצת תימה לפירוש זה דלא מישתמיט תנא בשום מקום וליתני בית השלחין שבעמקים לא יביא ואם הביא פסול ועוד תימה דבת"כ דרשינן וקצרתם את קצירה שתהא תחילה לכל הנקצרים יכול אף של בית השלחים ושל בית העמקים כו' ת"ל קצירכם של כולכם אמרתי ולא של בית השלחים ושל בית העמקים והשתא למה. לן ההיא דרשא הוה ליה למימר מטעמא דממקום שאי אתה מביא אתה קוצר ונראה לפרש דודאי גרסינן בכ"מ בית השלחים שבעמקים כאן ובת"כ ובית השלחים ובית הזבלים ובית האילן מדאורייתא שרו דכיון דלכתחילה לא יביא לאו ממקום שאתה מביא הוא אלא מדרבנן אסירי ואסמכוה אקרא דכתיב בת"כ אבל בית השלחים שבעמקים דאיכא הפסד גדול יותר מדאי לא העמידו חכמים דבריהם לפי שממהרים ביותר להתבשל לפני האחרים ולהפסד מרובה חששו והיינו דקאמר בת"כ קצירכם של כולכם אמרתי כלומר אותו שרגיל להיות נקצר בזמן שהכל קוצרין ומיהו עדיין קשה דהיכי מצינא למימר דלא חשיב בית העמקים בהדי לא יביאם משום דפירות טובים הם הא תנן בפ"ק דביכורים ומייתי לה במקום שנהגו (פסחים נג.) ולקמן בפ' כל הקרבנות (מנחות דף פד.) אין מביאין ביכורים חוץ מז' המינין ולא מדקלים שבהרים ולא מפירות שבעמקים ומדלא חזו לביכורים כ"ש למנחות דלגבוה ושמא שאני ביכורים דכתיב (דברים כ״ו:ב׳) אשר תביא מארצך דמשמע משבחה של ארץ ישראל ומהשתא אי לאו ההיא דתוספתא אין לחוש אי גרסי' של בית השלחים ושל בית העמקים וחד טעמא לתרוייהו ומיהו לא יתכן דלא משום מובחר קרי ליה שבחה לקמן בפ' כל קרבנות אלא אז' המינין קאי דמשתבח בהו קרא (דברים ח׳:ח׳) ארץ חטה ובתוספתא דריש מדכתיב מבחר נדריכם ואי הוה אמרי' דבית העמקים אם הביא פסול הוה ניחא הא דלא תני להו בהדי הנהו דלא יביא דהתם אם הביא כשר אי נמי אפילו לכתחילה כשר לשאר מנחות ודווקא לעומר הוא דפסול אפי' בדיעבד מדרשא דת"כ דבעי' קצירכם של כולכם פרט לבית השלחים ובית העמקים שממהרים להתבשל אבל קשה דא"כ הוה ליה לאיתויי לקמן אמתניתין דקוצרין בית השלחין ובגמ' אמר עלה תניא ר' בנימין אומר כתוב אחד אומר וקצרתם את קצירה וכתיב ראשית קצירכם הא כיצד ממקום שאתה מביא כו' משמע בהדיא דמהתם נפקא לן וההיא דת"כ אסמכתא: אבל לא גודשין. משום דבגדישה ליכא פסידא אי שבקינא עד אחר העומר והא דשרי ר' יהודה קמח וקלי במתני' משום עולי רגלים התירו וא"ת דבמתני' גזר ר"מ בקמח וקלי דאמר שלא ברצון חכמים ולקמן גבי אנשי יריחו (דף עא.) קאמר ר"מ קוצרין ברצון חכמים וי"ל דקצירה שאני משום פסידא כדפרישית וא"ת א"כ מאי קשיא ליה מקצירה אחמץ לר' יהודה שאני קצירה דאיכא פסידא וי"ל דכ"ש דאין לגזור במקום מצות ביעור: והא כתיב עד הביאכם למצוה. משמע דאיכא עשה דאורייתא אלא דליכא לאו והא דדחיק משום מצוה ליקו וליגזור אע"ג דאיכא איסורא דאורייתא אין סברא לגזור ולהחמיר כיון דליכא לאו ותימה מי גרע מביצה דאסרינן מהאי טעמא בפ"ק דביצה (דף ה:) דאמר אף מתקנת רבן יוחנן בן זכאי ואילך ביצה אסורה מאי טעמא מהרה יבנה כו' ועוד תימה דאי איכא איסורא דאורייתא היכי משנינן בפ"ק (לעיל מנחות דף ה:) טעמא דר"ש בן לקיש דאמר מנחת העומר שקמצה שלא לשמה כשרה דהוי מן המותר לישראל משום דקסבר האיר המזרח מתיר מ"מ אסור מדאורייתא: