Menachot 11b · Talmud

וְהָתַנְיָא (רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר): קוֹמֶץ לְבוֹנָה שֶׁחָסַר כׇּל שֶׁהוּא – פָּסוּל. תְּנִי: קוֹרֶט לְבוֹנָה שֶׁחָסַר כׇּל שֶׁהוּא – פָּסוּל. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: כָּאן בִּלְבוֹנָה הַבָּאָה עִם הַמִּנְחָה, כָּאן בִּלְבוֹנָה הַבָּאָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ. אָמַר רַבִּי יִצְחָק בַּר יוֹסֵף, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שָׁלֹשׁ מַחְלוֹקֹת בַּדָּבָר, רַבִּי מֵאִיר סָבַר: קוֹמֵץ בַּתְּחִילָּה וְקוֹמֵץ בַּסּוֹף, וְרַבִּי יְהוּדָה סָבַר: קוֹמֶץ בַּתְּחִילָּה וּשְׁנֵי קְרָטִין בַּסּוֹף, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן סָבַר: קוֹמֶץ בַּתְּחִילָּה וְקוֹרֶט אֶחָד בַּסּוֹף. וּשְׁלׇשְׁתָּן מִקְרָא אֶחָד דָּרְשׁוּ, ״וְאֵת כׇּל הַלְּבוֹנָה אֲשֶׁר עַל הַמִּנְחָה״. רַבִּי מֵאִיר סָבַר: עַד דְּאִיתָא לִלְבוֹנָה דְּאִיקְּבַעָה בַּהֲדֵי מִנְחָה מֵעִיקָּרָא, וְרַבִּי יְהוּדָה סָבַר: ״כׇּל״ – וַאֲפִילּוּ חַד קוֹרֶט, ״אֶת״ – לְרַבּוֹת קוֹרֶט אַחֵר, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן ״אֶת״ לָא דָּרֵישׁ. וְאָמַר רַבִּי יִצְחָק בַּר יוֹסֵף, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מַחְלוֹקֶת בִּלְבוֹנָה הַבָּאָה עִם הַמִּנְחָה, אֲבָל בִּלְבוֹנָה הַבָּאָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ – דִּבְרֵי הַכֹּל קוֹמֶץ בַּתְּחִילָּה וְקוֹמֶץ בַּסּוֹף. לְהָכִי אִיצְטְרִיךְ ״אֲשֶׁר עַל הַמִּנְחָה״, דְּבַהֲדֵי מִנְחָה – אִין, בִּפְנֵי עַצְמָהּ – לָא. וְאָמַר רַבִּי יִצְחָק בַּר יוֹסֵף, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מַחְלוֹקֶת בִּלְבוֹנָה הַבָּאָה עִם הַמִּנְחָה, אֲבָל בִּלְבוֹנָה הַבָּאָה בְּבָזִיכִין – דִּבְרֵי הַכֹּל שְׁנֵי קְמָצִין בַּתְּחִילָּה, וּשְׁנֵי קְמָצִין בַּסּוֹף. פְּשִׁיטָא, מַהוּ דְּתֵימָא: כֵּיוָן דְּבַהֲדֵי לֶחֶם אָתְיָא, כַּ״אֲשֶׁר עַל הַמִּנְחָה״ דָּמְיָא, קָא מַשְׁמַע לַן. פְּלִיגִי בַּהּ רַבִּי אַמֵּי וְרַבִּי יִצְחָק נַפָּחָא, חַד אָמַר: מַחְלוֹקֶת בִּלְבוֹנָה הַבָּאָה עִם הַמִּנְחָה, אֲבָל בִּלְבוֹנָה הַבָּאָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ – דִּבְרֵי הַכֹּל קוֹמֶץ בַּתְּחִילָּה וְקוֹמֶץ בַּסּוֹף, וְחַד אָמַר: כְּמַחְלוֹקֶת בָּזוֹ כָּךְ מַחְלוֹקֶת בָּזוֹ. חִיסֵּר לְבוֹנָתָהּ – הָא יָתֵיר כְּשֵׁרָה, וְהָתַנְיָא: יָתֵיר פְּסוּלָה! אָמַר רָמֵי בַּר חָמָא: כְּגוֹן שֶׁהִפְרִישׁ לָהּ שְׁנֵי קְמָצִין. וְאָמַר רָמֵי בַּר חָמָא: הִפְרִישׁ לָהּ שְׁנֵי קְמָצִין, וְאָבַד אֶחָד מֵהֶן קוֹדֶם קְמִיצָה – לֹא הוּקְבְּעוּ, אַחַר קְמִיצָה – הוּקְבְּעוּ. וְאָמַר רָמֵי בַּר חָמָא: הִפְרִישׁ אַרְבָּעָה קְמָצִין לִשְׁנֵי בָּזִיכִין, וְאָבְדוּ שְׁנַיִם מֵהֶן קוֹדֶם סִילּוּק בָּזִיכִין – לָא הוּקְבְּעוּ, לְאַחַר סִילּוּק בָּזִיכִין – הוּקְבְּעוּ. הָא תּוּ לְמָה לִי? הַיְינוּ הָךְ! מַהוּ דְּתֵימָא: כֵּיוָן דִּבְרִיר קוֹמֶץ דִּידַהּ, כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ זְמַנָּהּ לְפוֹרְקָהּ – כְּמַאן דִּפְרִיקָה דָּמְיָא, קָא מַשְׁמַע לַן. מַתְנִי׳ הַקּוֹמֵץ אֶת הַמִּנְחָה לֶאֱכוֹל שְׁיָרֶיהָ בַּחוּץ, אוֹ כְּזַיִת מִשְּׁיָרֶיהָ בַּחוּץ, לְהַקְטִיר קוּמְצָהּ בַּחוּץ, אוֹ כְּזַיִת קוּמְצָהּ בַּחוּץ, אוֹ לְהַקְטִיר לְבוֹנָתָהּ בַּחוּץ – פָּסוּל, וְאֵין בּוֹ כָּרֵת. לֶאֱכוֹל שְׁיָרֶיהָ לְמָחָר, אוֹ כְּזַיִת מִשְּׁיָרֶיהָ לְמָחָר, לְהַקְטִיר קוּמְצָהּ לְמָחָר, אוֹ כְּזַיִת מִקּוּמְצָהּ לְמָחָר, אוֹ לְהַקְטִיר לְבוֹנָה לְמָחָר –

והתניא הקומץ את הלבונה כו' - כמדומה לי דאיירי בה ר' שמעון כו' קפריך מינה לרבי שמעון: לבונה הבאה עם המנחה - אם חסרה בשעת הקטרה כשרה לר"ש כדיליף לקמיה (סמוכה בסוגי' זו) מכל הלבונה אשר על המנחה והאי דקתני חסר כל שהו פסול בלבונה הבאה בפני עצמה כגון האומר הרי עלי לבונה יביא מלא קומץ לבונה על המזבח בפ' האומר הרי עלי עשרון (לקמן מנחות קו:) דהתם ודאי חסר פסול דלא כתיב ביה ואת כל הלבונה דילפינן מינה לקמן כל אפילו כל שהוא: רבי מאיר - סתם מתניתין דקתני חיסר לבונתה פסולה: קומץ בתחלה - בשעת קמיצה בעינן שיהיה בכלי מלא קומץ לבונה ובהא כולהו מודו דמתחילה בעי קומץ וכדילפינן מג"ש בפ' האומר הרי עלי עשרון (שם דף קו:): וקומץ בסוף - בשעת הקטרת לבונה שלא תחסר: רבי יהודה סבר - אי הוה כתב כל משמע דאפי' קורט אחד דכל משמע כל שהוא כמו אין לשפחתך כל (מלכים ב ד): את לרבות קורט אחר - הרי הוא שנים: את לא דריש - וכל משמע ליה כל דהו כר' יהודה: בזיכין - מפרש בפרק האומר הרי עלי עשרון (שם דף קו:) דבעי חד קומץ בכל בזך ובזך: פשיטא - דהא לא כתיב בה כל דלישתמע כל שהוא: כאשר על המנחה דמיא - ולימא נמי דהאי כל הלבונה אשר על המנחה קאי נמי אלבונה דבזיכין ולדרוש בה כל דהו קמ"ל: שהפריש לה שני קמצים - פסולה דיותר מדאי ריבה: קודם קמיצה - נאבד לא הוקבעו עם המנחה וכשרה: הוקבעו - והוי כיתר ופסולה: היינו הך - דהא פשיטא לן דסילוק בזיכין כקומץ דמנחה: שהגיע זמנה - דקרבן מוספין: כמאן דפריקה דמיא - ואם אבד לאחר המוספין אימא הוקבעו כבר ופסלה קמ"ל כ"ש. ל"א ולא שמעתי כגון שהפריש לה שני קמצין כשרה דאמרינן זיל לגביה דהאי חזי ליה זיל לגביה דהאי חזי ליה לא הוקבעו וכשרה דלא קרינא ביה פרט לשחסרה אפי' לר"מ דפסיל בחיסור לבונה הוקבעו והוי חיסור לבונתה בשעת הקטרה ופסול לר' מאיר: מתני' לאכול שיריה בחוץ - חוץ לעזרה: או להקטיר קומצה בחוץ - דמחשבה פוסלת בין שחישב לאכילת אדם בין שחישב על אכילת מזבח כגון הקטרה דכתיב ביה גבי מחשבה (ויקרא ז׳:י״ח) ואם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו ביום השלישי כו' ואמר בתורת כהנים יכול כמשמעו שאם אכל ממנו ביום שלישי יהא נפגל ת"ל המקריב אותו בשעת הקרבה נפגל ואינו נפגל בשלישי אלמא במחשבה מיירי שחישב לאכול ממנו בשלישי וכתיב אם האכל יאכל בשתי אכילות הכתוב מדבר באכילת אדם ואכילת מזבח: פסול - דמחשבת חוץ למקומו פוסלת דאמר בת"כ יכול לא תפסל מחשבת חוץ למקומו כשהוא אומר בפרשת קדושים תהיו אם האכל יאכל ביום השלישי אם אינו ענין לחוץ לזמנו דהא כתביה בצו את אהרן האוכלת ממנו עונה תשא תנהו ענין לחוץ למקומו חוץ לזמנו בהכרת ואין חוץ למקומו כרת ואי קשיא הא כתב גבי חוץ למקומו בקדושים תהיו ואוכליו עונו ישא ונכרתה וגו' ההוא מוקמינן לה בכריתות בפ"ק (דף ה.) לכרת דנותר בגזירה שוה דקודש קודש ואי קשיא אמאי לא תנא נמי כזית מלבונתה תריץ הך סתמא כרבנן דאמרי לעיל דלבונה כשרה בקורט אחד הלכך לא תנא כזית: למחר - דהיינו חוץ לזמנו דמנחה אינה נאכלת אלא ליום ולילה ואיתקש לחטאת ואשם ובחטאת ואשם אמר בת"כ גבי תודה מנין לרבות חטאת ואשם דיאכל ביום קרבנו תלמוד לומר זבח ובשר זבח תודת שלמיו וגו' (ויקרא ו):

קומץ ולבונה שחסר כו'. בכל דוכתי משמע דשיעור לבונה כקומץ ולקמן בפרק בתרא (מנחות דף קו:) גמר דלבונה לא יפחות מן הקומץ דכתיב והרים ממנו בקומצו מסלת המנחה ומשמנה ואת כל הלבונה מקיש לבונה להרמה דמנחה מה הרמה דמנחה קומץ אף לבונה קומץ ולבונה באה בבזיכין שני קמצים יליף לה בת"כ בג"ש דנאמר כאן אזכרתה וגבי קומץ אזכרתה מה להלן מלא הקומץ אף כאן מלא הקומץ והיינו שני קמצים מלח הקומץ לסדר זה ומלא הקומץ לסדר זה: ר' יהודה סבר כל ואפי' חד קורט. משמע הכא דרבי יהודה סבר דהלבונה כולה לבונה משמע וה"נ אית ליה בפ"ק דבכורות (דף ג.) בכור כוליה בכור משמע כתב רחמנא כל דאפי' כל שהוא ותימה דבפרק כסוי הדם (חולין פח.) שמעינן ליה לר' יהודה דמו מקצת דמו משמע ושמא משום דכתיב דמו בוי"ו דריש דדם כל דם משמע כתב רחמנא דמו דאפי' מקצת דמו ולפי סברא זו לא יתכן מה שפוסק ר"ת כרבי יהודה דאמר אם יש שם דם שלא הוא פטור מלכסות דהא אמר בבכורות (דף ג:) לית דחש לה להא דר' יהודה דאמר שותפות עובד כוכבים חייבת בבכורה ושמא יש לחלק בין דם לבכור וכמו כן צריך לחלק דלא תקשי ההיא דבכורות אהא דאמר פרק אלמנה ניזונית (כתובות צז:) לית דחש לה להא דר"ש דאמר מקצת כסף ככל כסף ובשמעתין משמע דאית ליה לר"ש הלבונה כולה לבונה והא דדריש רבי יהודה הכא כולה לבונה וכן לקמן בפ' כל המנחות באות מצה (מנחות דף נו:) דריש כל מום ובריש אלו עוברין (פסחים מג.) לא דריש כל לקמן אפרש בפרק כל המנחות באות מצה (מנחות דף נו:) בע"ה: ורבי שמעון את לא דריש. פי' לא דריש להא דרשא אבל דלא דריש כלל לא קאמר דשמעינן דדריש את בפ"ק דבכורות (דף ו:) גבי את הגמל דדריש ליה לאסור את חלבו ולקמן בפרק כל המנחות באות מצה (מנחות דף ס:) דדריש ר"ש את המנחה לרבות שאר מנחות להגשה ומש"ה לא מייתי הכא ההיא דשמעון העמסוני כדמייתי לה התם בבכורות על רבנן וכן יש לתרץ מרבי יהודה דדריש הכא את ובפ"ב דסוטה (דף יז.) דריש רבי יהודה צוואות וקבלות מהאלות כר"מ ואליבא דר"מ מסיק התם דאת לא דריש וע"כ כמו כן יאמר לרבי יהודה אלא ודאי לא דריש לההיא דרשא קאמר ומיהו י"ל דר' יהודה את לא דריש ואת דריש והכא כתב ואת כל הלבונה ועוד קשה דר' יוסי הגלילי דריש בפרק שור שנגח ד' וה' (ב"ק מב.) נקי מדמי ולדות אלמא דריש הנאת עורו מאת בשרו כדמשמע התם ובפרק בהמה המקשה (חולין דף ע:) משמע דלא דריש את בגמרא בהמה שמת עוברה כו' דקאמר על מילתיה דר"י הגלילי קלוט במעי קלוטה ליטמא משמע דסבר כרבנן דר"ש דשרו פרק קמא דבכורות (דף ו:) קלוט (במעי קלוטה) ולא דריש אתין ומיהו יש לפרש דפריך בחולין (שם) מקלוט במעי קלוטה שראשו ורובו דומה לאמו דשרי לכ"ע: כגון שהפריש לה שני קמצים. וא"ת והיאך קדשי אי בבת אחת האמרינן בפרק התודה (לקמן מנחות עח:) תודה ששחטה על שמונים חלות לא קדשו לר' יוחנן ואי בזה אחר זה האמרי' בקדושין בפ"ב (דף נ:) דכל שאינו בזה אחר זה אפי' בבת אחת אינו והכא כיון דליתיה בבת אחת כל שכן בזה אחר זה וי"ל כגון דאמר יקדש קומץ אחד מתוך שני קמצים כדאמר בפרק התודה (שם) הכל מודים היכא דאמר ליקדשו ארבעים מתוך שמונים דקדישי: כגון שהפריש לה שני קמצין. בלשון אחד פי' בקונטרס דההיא דקתני פסולה שהפריש לה שני קמצין ואי אפשר לומר כן דלעיל משמע דבהפריש לה שני לוגין יש לי להכשיר יותר הואיל והאי חזי ליה והאי חזי ליה וה"ה הכא שיש להכשיר יותר בהפריש לה שני קמצים מבקומץ וחצי ועוד דקאמר בסמוך הפריש שני קמצים ואבד אחד מהן קודם קמיצה לא הוקבעו פירוש וכשרה אבד לאחר קמיצה הוקבעו והויא יתירה ופסולה והשתא כיון דבלא אבד פסולה אמאי נקט אבד על כן נראה דבלא אבד כשרה דתרוייהו חזו לה ואבד לאחר קמיצה:

מנחות יא:

Navigate the library