מנחותכג.
טוען את הדף…
אָמַר רָבָא: קָסָבַר רַבִּי יְהוּדָה, כׇּל שֶׁהוּא מִין בְּמִינוֹ וְדָבָר אַחֵר – סַלֵּק אֶת מִינוֹ כְּמִי שֶׁאֵינוֹ, וְשֶׁאֵינוֹ מִינוֹ רָבֶה עָלָיו וּמְבַטְּלוֹ. אִיתְּמַר: קוֹמֶץ דְּמִנְחַת חוֹטֵא שֶׁשִּׁמְּנוֹ, רַבִּי יוֹחָנָן אוֹמֵר: פָּסוּל, וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: הוּא עַצְמוֹ מְשַׁכְשְׁכוֹ בִּשְׁיָרֵי הַלּוֹג וּמַעֲלֵהוּ. וְהָכְתִיב: ״לֹא יָשִׂים עָלֶיהָ שֶׁמֶן וְלֹא יִתֵּן עָלֶיהָ לְבוֹנָה״? הַהוּא שֶׁלֹּא יִקְבַּע לָהּ שֶׁמֶן כְּחַבְרוֹתֶיהָ. אֵיתִיבֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן לְרֵישׁ לָקִישׁ: חָרֵב שֶׁנִּתְעָרֵב בְּבָלוּל – יַקְרִיב, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: לֹא יַקְרִיב. מַאי לָאו, קוֹמֶץ דְּמִנְחַת חוֹטֵא דְּאִיעָרַב בְּקוֹמֶץ דְּמִנְחַת נְדָבָה? לֹא, מִנְחַת פָּרִים וְאֵילִים בְּמִנְחַת כְּבָשִׂים. וְהָא בְּהֶדְיָא קָתָנֵי לַהּ: מִנְחַת פָּרִים וְאֵילִים בְּמִנְחַת כְּבָשִׂים, וְחָרֵב שֶׁנִּתְעָרֵב בְּבָלוּל – יִקְרַב, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: לֹא יִקְרַב. פָּרוּשֵׁי קָמְפָרֵשׁ לַהּ. בָּעֵי רָבָא: קוֹמֶץ שֶׁמִּיצָּה שַׁמְנוֹ עַל גַּבֵּי עֵצִים, מַהוּ? חִיבּוּרֵי עוֹלִין כְּעוֹלִין דָּמוּ, אוֹ לָאו כְּעוֹלִין דָּמוּ? אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אָשֵׁי: לָאו הַיְינוּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן וְרֵישׁ לָקִישׁ? דְּאִיתְּמַר: הַמַּעֲלֶה אֵבֶר שֶׁאֵין בּוֹ כְּזַיִת, וְעֶצֶם מַשְׁלִימוֹ לִכְזַיִת – רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: חַיָּיב, רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: פָּטוּר. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר חַיָּיב, חִיבּוּרֵי עוֹלִין כְּעוֹלִין דָּמוּ, וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר פָּטוּר, חִיבּוּרֵי עוֹלִין לָאו כְּעוֹלִין דָּמוּ. תִּיבְּעֵי לְרַבִּי יוֹחָנָן, וְתִיבְּעֵי לְרֵישׁ לָקִישׁ. תִּיבְּעֵי לְרַבִּי יוֹחָנָן: עַד כָּאן לָא קָא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן הָתָם, אֶלָּא בְּעֶצֶם, דְּמִינָא דְּבָשָׂר הוּא, אֲבָל הַאי דְּלָאו דְּמִינָא דְּקוֹמֶץ הוּא – לָא. אוֹ דִלְמָא, אֲפִילּוּ לְרֵישׁ לָקִישׁ לָא קָא אָמַר אֶלָּא בְּעֶצֶם, דְּבַר מִפְרַשׁ הוּא, וְאִי פָּרֵישׁ – לָאו מִצְוָה לְאַהְדּוֹרֵי, אֲבָל שֶׁמֶן דְּלָאו בַּר מִפְרַשׁ הוּא – לָא, אוֹ דִּלְמָא לָא שְׁנָא. תֵּיקוּ. מַתְנִי׳ שְׁתֵּי מְנָחוֹת שֶׁלֹּא נִקְמְצוּ וְנִתְעָרְבוּ זוֹ בָּזוֹ, אִם יָכוֹל לִקְמוֹץ מִזּוֹ בִּפְנֵי עַצְמָהּ וּמִזּוֹ בִּפְנֵי עַצְמָהּ – כְּשֵׁירוֹת, וְאִם לָאו – פְּסוּלוֹת. קוֹמֶץ שֶׁנִּתְעָרֵב בְּמִנְחָה שֶׁלֹּא נִקְמְצָה – לֹא יַקְטִיר, וְאִם הִקְטִיר – זוֹ שֶׁנִּקְמְצָה עָלַת לַבְּעָלִים, וְזוֹ שֶׁלֹּא נִקְמְצָה לֹא עָלַת לַבְּעָלִים. נִתְעָרֵב קוּמְצָהּ בִּשְׁיָרֶיהָ, אוֹ בִּשְׁיָרֶיהָ שֶׁל חֲבֶירְתָּהּ – לֹא יַקְטִיר, וְאִם הִקְטִיר – עָלַת לַבְּעָלִים. גְּמָ׳ אָמַר רַב חִסְדָּא: נְבֵילָה בְּטֵילָה בִּשְׁחוּטָה, שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִשְׁחוּטָה שֶׁתֵּעָשֶׂה נְבֵילָה. וּשְׁחוּטָה אֵינָהּ בְּטֵילָה בִּנְבֵילָה, שֶׁאֶפְשָׁר לִנְבֵילָה שֶׁתֵּעָשֶׂה שְׁחוּטָה, דִּלְכִי מַסְרְחָה פָּרְחָה טוּמְאָתָהּ. וְרַבִּי חֲנִינָא אָמַר: כׇּל שֶׁאֶפְשָׁר לוֹ לִהְיוֹת כָּמוֹהוּ – אֵינוֹ בָּטֵל, וְכֹל שֶׁאִי אֶפְשָׁר לוֹ לִהְיוֹת כָּמוֹהוּ – בָּטֵל. אַלִּיבָּא דְּמַאן? אִי אַלִּיבָּא דְּרַבָּנַן, הָא אָמְרִי: עוֹלִין הוּא דְּלָא מְבַטְּלִי אַהֲדָדֵי, אֲבָל מִין בְּמִינוֹ – בָּטֵל. אִי אַלִּיבָּא דְּרַבִּי יְהוּדָה, וְהָאמין במינו - שמן ושמן: ודבר אחר - סולת: סלק את מינו - שמן דקמץ משום נדבה כמי שאינו ונמצא סולתו של קומץ רבה על שמן הנבלע בו ומבטלה: ששמנו - שנתן עליו שמן לאחר שקמצו: הוא עצמו - כלומר תחילת מצוה שישפשפנו לקומץ בשירי מנחה אחד מן הלוגין וכל שכן דאם שמנו כשר: שלא יקבע לה שמן - בעוד שלא נקמצה אבל לאחר קמיצה אם שמנה קצת כשר: יקריב - דרבנן לטעמייהו דעולין אין מבטלין זה את זה: רבי יהודה אומר לא יקריב - ואפי' רבנן לא אמרי יקרב אלא משום דעולין אין מבטלין זה את זה והיכא דאיתיה אמנחת נדבה שדינן ליה אבל אם נפל שמן בקומץ דחוטא אפילו לרבנן לא יקרב: מנחת נסכים של פרים ואילים - חריבה לגבי מנחת נסכים כבש דכבש הוי שלשה לוגין לעשרון דכתיב בפרשת שלח לך סלת עשרון בלול ברביעית ההין שמן והין שנים עשר לוגין ושל פרים ואילים שני לוגין לעשרון דכתיב בפר בלול בשמן חצי ההין דהיינו ששה לוגין ושלשה עשרונים סלת ובאילים סלת שתי עשרונים בלול בשמן שלישית ההין והיכא דנתערבה מנחת פרים במנחת כבשים התם ודאי לא יקרב משום דנמצאת העבה רכה אבל קומץ דמנחת חוטא דאיערב בקומץ דמנחת נדבה יקרב: רבי יהודה אומר לא יקרב - דשאינו מינו רבה עליו ומבטלו: פרושי קמפרש - והכי קאמר מנחת פרים בשל כבשים דהיינו חרב שנתערב בבלול דבלועין זה מזה אפי' הכי לרבנן יקרב דאין עולין מבטלין זה את זה: על גבי עצים - והניח הקומץ עליו: מהו - מי הוי חסר קומץ או לא מי אמרינן חבורי עולין מה שהוא מחבר השמן לקומץ שחוזר ונותן הקומץ על העצים: כעולין דמו - כאילו הוי השמן מובלע בקומץ וכשר או לאו כעולין ופסול: המעלה - בחוץ: עולין - בשר חבורי עולין עצם: שמן לאו מין סלת היא: עצם אי פריש - כגון פוקעין לאו מצוה לאהדורי בפרק גיד הנשה (חולין צ.) הלכך לאו כעולין דמו לשון אחר קומץ שמיצה שמנו על גבי עצים מהו מי בעיא להקטיר עצים עם קומץ או לא חבורי עולין שמן שמחבר לקומץ כעולין דמו ואם אינו מקטירו הוי כקומץ חסר או לא כעולין ולא איכפת לן: מתני' שתי מנחות כו' כבר פירשתי למעלה (דף כב.): גמ' נבילה בטלה בשחוטה - אם יש שתי חתיכות (אחת) שחוטה ואחת נבילה ואין ידוע איזוהי בטלה בהן שאם נגע באחת מחתיכות אינו טמא דאמרינן שחוטה היא: שאי אפשר לשחוטה שתעשה נבילה - והוה ליה מין בשאינו מינו ובטל לדברי הכל: ושחוטה אינה בטילה בנבילה - אם יש שתי חתיכות נבילה ואחת שחוטה ביניהן אינה בטילה ואם נגעה אחת מהן בתרומה אינה נשרפת עליה אלא תולין דשמא זו היא השחוטה: שאפשר לנבילה שתיעשה שחוטה - לקמיה מפרש טעמא דרב חסדא דאזיל בתר מבטל והואיל ואי אפשר לרוב להיות כמועט הוי כמין בשאינו מינו ולא אזלינן בתר בטיל דאף על גב דאפשר למועט להיות כמרובה הוי כמין בשאינו מינו: פרחה טומאה - דכתיב (דברים י״ד:כ״א) לגר אשר בשעריך תתננה ואמרינן בבכורות (דף כג:) הראויה לגר קרויה נבילה: כל שאפשר לו - לבטל דהיינו מועט להיות כמוהו של מבטל אינו בטל הלכך נבילה אינה בטילה בשחוטה אבל שחוטה בטילה בנבילה דאי אפשר לשחוטה שתיעשה נבילה ואם נגעה אחת מן החתיכות בתרומה נשרפת עליה דרבי חנינא אזיל בתר בטיל: הא מין במינו בטל - הלכך בין נבילה בשחוטה בין שחוטה בנבילה בטלין:אמר רבא קסבר רבי יהודה כו'. הא דאמר בפ' כל הבשר (חולין קח.) בשמעתא דטיפת חלב דאמר רבא קסבר רבי יהודה כל שהוא מין ומינו כו' היינו הכא בשמעתין שהוא עיקר מילתיה דרבא ולא כמו שפי' שם בקונטרס דהיינו רבא דפרק גיד הנשה (חולין ק: ושם) שאמר אפילו לא קדם וסלקו הוי מין ומינו ודבר אחר כו' דהתם לא קאמר בהאי לישנא קסבר רבי יהודה כו': הוא עצמו משכשכו בשירי הלוג. פירוש לוג של מנחות שניתותר וא"ת הא תנן בפירקין (דף כז.) השמן מיעוטו מעכב את רובו וי"ל שלא ניתנה תורה למלאכי השרת ואי אפשר שלא ישאר בלוג מן השמן: הרב שנתערב בבלול כו'. יש תימה מאי קא פריך דלעולם מודה רבי שמעון בן לקיש דאם היו עולין מבטלין ואפי' לרבנן לא יקרב ולא משום חרב שנשתמן אלא משום בלול שנחסר דהוה ליה חיסר שמנה דהא נתערב שמנו בחרב ובטל וה"ל ככשר ופסול שנתערבו זה בזה וצריך עיון אם הוה אמרינן יקרב אם לאו וי"ל דלא חשיב חיסר שמנה דאע"ג דמספקינ' ליה לרבא בסמוך גבי קומץ שמיצה שמנו על גבי עצים אי חיבורי עולין כעולין הכא פשיטא דכעולין דמיא כשמיצה שמנו בחרב כיון דשניהן נקטרים ולפי זה לא מיפסלו לעולם משום חיסר שמנה אלא משום ריבה שמנה: קומץ שמיצה שמנו ע"ג עצים. פי' קצת נבלע מן השמן בעצים ומקצתו בעין על גבי עצים עם הקומץ ומבעיא ליה איחשיב הנבלע כאילו הוא בעין ע"ג עצים הואיל ומחובר למה שבחוץ מחמת דחיבורי עולין כעולין דמו או לא ובקונט' פירש ב' לשונות וכמו שפירש' נראה: נבילה בטילה בשחוטה. היינו מלטמא במגע אבל במשא מטמא כדאמרי' בפרק שלישי דבכורות (דף כג.): שחוטה אינה בטילה בנבילה. והיכא דקבעי ברשות הרבים ואינו יודע באיזו מהן נגע ספיקו טהור דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי היכא דאפשר למיהוי כוותיה ודם הפר ודם השעיר כיון שהיה מעורב בו כאחת ונתן מהן מתנה חשיב דאפשר להיות זה כזה: