Menachot 6b · Talmud

שֶׁלֹּא יְהֵא חוֹטֵא נִשְׂכָּר, וּמִפְּנֵי מָה אֵינָהּ טְעוּנָה? שֶׁלֹּא יְהֵא קׇרְבָּנוֹ מְהוּדָּר. סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: הוֹאִיל וְאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן שֶׁלֹּא יְהֵא קׇרְבָּנוֹ מְהוּדָּר, כִּי קָמְצִי לַהּ פְּסוּלִין נָמֵי תִּתַּכְשַׁר, קָא מַשְׁמַע לַן. אִי הָכִי, הָתָם נָמֵי לִיתְנֵי: אֶחָד חַטַּאת חֵלֶב וְאֶחָד כׇּל הַזְּבָחִים שֶׁקִּבְּלוּ דָּמָן זָר וְאוֹנֵן, וְלֵימָא: לְרַבִּי שִׁמְעוֹן אִצְטְרִיךְ. אַלְמָא, כֵּיוָן דִּתְנָא לֵיהּ ״כׇּל״ וְלָא קָתָנֵי ״חוּץ״ – כּוּלְּהוּ מַשְׁמַע, הָכָא נָמֵי, כֵּיוָן דִּתְנָא ״כׇּל״ וְלָא קָתָנֵי ״חוּץ״ – כּוּלְּהוּ מַשְׁמַע. אִצְטְרִיךְ, סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: הוֹאִיל וְאוֹקֵימְנָא לְרֵישָׁא דְּלָא כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, סֵיפָא נָמֵי דְּלָא כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, קָא מַשְׁמַע לַן. אָמַר רַב: זָר שֶׁקָּמַץ – יַחְזִיר, וְהָא אֲנַן ״פָּסַל״ תְּנַן? מַאי ״פָּסַל״? פָּסַל עַד שֶׁיַּחֲזִיר. אִי הָכִי, הַיְינוּ בֶּן בְּתִירָא? אִי דְּאִיתֵיהּ לְקוֹמֶץ בְּעֵינֵיהּ – לָא פְּלִיגִי רַבָּנַן עֲלֵיהּ דְּבֶן בְּתִירָא, כִּי פְּלִיגִי – דַּחֲסַר קוֹמֶץ. רַבָּנַן סָבְרִי: לָא יָבִיא מִתּוֹךְ בֵּיתוֹ וִימַלְּאֶנּוּ, בֶּן בְּתִירָא סָבַר: יָבִיא מִתּוֹךְ בֵּיתוֹ וִימַלְּאֶנּוּ. אִי הָכִי, בֶּן בְּתִירָא אוֹמֵר: יַחְזִיר וְיַחֲזוֹר וְיִקְמוֹץ בְּיָמִין?! בֶּן בְּתִירָא אוֹמֵר: יַחְזִיר וְיָבִיא מִתּוֹךְ בֵּיתוֹ וִימַלְּאֶנּוּ, וְיַחֲזוֹר וְיִקְמוֹץ בְּיָמִין, מִיבְּעֵי לֵיהּ! כִּי קָא אָמַר רַב לְבֶן בְּתִירָא, פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְּתֵימָא: עַד כָּאן לָא קָא מַכְשַׁר בֶּן בְּתִירָא אֶלָּא בִּשְׂמֹאל, אֲבָל בִּשְׁאָר פְּסוּלִין לָא, קָא מַשְׁמַע לַן. מַאי שְׁנָא שְׂמֹאל, דְּאַשְׁכְּחַן לֵהּ הֶכְשֵׁירָא בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים? זָר נָמֵי אַשְׁכְּחַן לֵהּ הֶכְשֵׁירָא בִּשְׁחִיטָה! שְׁחִיטָה לָאו עֲבוֹדָה הִיא. וְלָא? וְהָאָמַר רַבִּי זֵירָא אָמַר רַב: שְׁחִיטַת פָּרָה בְּזָר פְּסוּלָה, וְאָמַר רַב עֲלַהּ: ״אֶלְעָזָר״ וְ״חוּקָּה״ כְּתִיב בַּהּ. שָׁאנֵי פָּרָה, דְּקׇדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת הִיא. וְלָאו כָּל דְּכֵן הוּא? קׇדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת בָּעוּ כְּהוּנָּה, קׇדְשֵׁי מִזְבֵּחַ לָא בָּעוּ כְּהוּנָּה?! אָמַר רַב שִׁישָׁא בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי: מִידֵּי דְּהָוֵה אַמַּרְאוֹת נְגָעִים, דְּלָאו עֲבוֹדָה נִינְהוּ וּבָעֵי כְּהוּנָּה. וְנֵילַף מִבָּמָה? וְכִי תֵימָא, מִבָּמָה לָא יָלְפִינַן, וְהָתַנְיָא: מִנַּיִן לַיּוֹצֵא, שֶׁאִם עָלָה לֹא יֵרֵד, שֶׁהֲרֵי יוֹצֵא כָּשֵׁר בְּבָמָה! תְּנָא אַ״זֹּאת תּוֹרַת הָעֹלָה״ סְמִיךְ לֵיהּ. אֶלָּא טַעְמָא דְּאַשְׁמְעִינַן רַב, הָא לָאו הָכִי הֲוָה אָמֵינָא בִּשְׁאָר פְּסוּלִין פָּסַל בֶּן בְּתִירָא? וְהָתַנְיָא: רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים: מַכְשִׁיר הָיָה בֶּן בְּתִירָא בְּכׇל הַפְּסוּלִין כּוּלָּן! וְתַנְיָא: ״וְקָמַץ מִשָּׁם״ – מִמָּקוֹם שֶׁרַגְלֵי הַזָּר עוֹמְדוֹת. בֶּן בְּתִירָא אוֹמֵר, מִנַּיִן שֶׁאִם קָמַץ בִּשְׂמֹאל שֶׁיַּחֲזִיר וְיַחֲזוֹר וְיִקְמוֹץ בְּיָמִין? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְקָמַץ מִשָּׁם״, מִמָּקוֹם שֶׁקָּמַץ כְּבָר. וְכֵיוָן דִּקְרָא סְתָמָא כְּתִיב בַּהּ, מָה לִי שְׂמֹאל, וּמָה לִי שְׁאָר הַפְּסוּלִין? אֶלָּא, הָא קָמַשְׁמַע לַן רַב: קָמַץ וַאֲפִילּוּ קִידֵּשׁ, וּלְאַפּוֹקֵי מֵהָנֵי תַּנָּאֵי דְּתַנְיָא: רַבִּי יוֹסֵי בֶּן יוֹסֵי בֶּן יָאסְיָין וְרַבִּי יְהוּדָה הַנַּחְתּוֹם אָמְרוּ: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – שֶׁקָּמַץ וְלֹא קִידֵּשׁ, אֲבָל קִידֵּשׁ – פָּסַל. וְאִיכָּא דְאָמְרִי: קָמַץ – אִין, קִידֵּשׁ – לָא. כְּמַאן? כְּהָנֵי תַּנָּאֵי, וּלְאַפּוֹקֵי מִתַּנָּא קַמָּא. מַתְקֵיף לַהּ רַב נַחְמָן: מַאי קָא סָבְרִי הָנֵי תַּנָּאֵי? אִי קְמִיצַת פְּסוּלִין עֲבוֹדָה הִיא, אַף עַל גַּב דְּלָא עָבֵיד לֵיהּ מַתַּן כְּלִי! אִי קְמִיצַת פְּסוּלִין לָאו עֲבוֹדָה הִיא, כִּי עֲבַד לֵהּ מַתַּן כְּלִי מַאי הֲוָה? הֲדַר אָמַר רַב נַחְמָן: לְעוֹלָם עֲבוֹדָה הִיא, וְלָא גָּמְרָה עֲבוֹדָתָהּ עַד דְּעָבֵיד לֵהּ מַתַּן כְּלִי. אִי הָכִי, אֲפִילּוּ לֹא קִידֵּשׁ,

אי הכי - במס' זבחים (דף טו:) קתני כל הזבחים שקיבל דמן זר ואונן וכל הני דמתני' ליתני נמי כי מתני' אחד חטאת חלב ואחד כל הזבחים כו': כולהו משמע - ולא פליג ר"ש: אצטריך - אע״ג דבלאו הכי נמי הויא מנחת חוטא בכלל ולא פליג ר״ש אפילו הכי אצטריך למיתנייה דמהו דתימא מדרישא דקתני דשלא לשמה לא עלו לשם חובה אוקימנא בריש פירקין (מנחות דף ב:) לרבה ולרבא מתני' דלא כר״ש סיפא נמי דקתני כל המנחות שקמצן זר כו' דלא כר״ש דמדפליג ברישא פליג נמי בסיפא ואמר במנחת חוטא דכי היכי דאין קרבנו מהודר כי קמצי לה פסולין כשרה: קמ"ל - משנה יתירה אחד מנחת חוטא דלא אצטריך למתנייה אלא לר"ש דר"ש נמי מודה בסיפא: לא יביא מתוך ביתו וימלאנו - סלת לעשרון דקסברי קדושת כלי קבעה לשם מנחה דשוב אין מוסיפין עליה ומיפסלא בחסרון כדאמרינן בהאי פירקין (דף ט:) מן המנחה פרט לשחסרה: יביא מתוך ביתו - דקסבר קמיצה קבעה והא לא קמץ בהו וכה"ג פליגי אמוראי לקמן בשמעתין (שם): ומאי שנא שמאל - כלומר [אמאי] ה"א דבשאר פסולין לא מכשיר לאהדורי אלא בשמאל: בשחיטה - כדאמרינן לקמן בפ"ג (מנחות דף יט.) והקריבו בני אהרן את הדם מקבלה ואילך מצות כהונה לימד על השחיטה שכשרה בזר: ואמר רב עלה - היינו טעמא דפסולה דכתיב בה אלעזר וכתיב בה חוקה וחוקה עיכובא: שאני פרה - דטעמא דשחיטה פסולה בזר לאו דעבודה היא דהא קדשי בדק הבית דלא שייכא בהו עבודה אלא גזירת הכתוב היא דזר פסול בה: ולאו כל דכן הוא - בקדשי בדק הבית חשובה עבודה בקדשי מזבח לא כל שכן ואפ"ה זר כשר בשחיטת קדשים אלמא אשכחן הכשר בעבודה וגבי קמיצה נמי אית ליה תקנתא בחזרה לבן בתירא ולמה לי דרב: אמר רב שישא - לעולם לאו עבודה והאי דבעיא כהן גבי פרה אדומה גזירת הכתוב היא מידי דהוה [אמראות] נגעים: ונילף מבמה - כלומר דרב למה לי מאי שנא שמאל דמכשיר בן בתירא בחזרה דאית ליה הכשר ביה"כ זר נמי אנא ידענא דמכשר נמי בן בתירא דהא אית ליה הכשר בבמה קודם שנתקדש אהרן שהעבודה בבכורות: וכי תימא מבמה לא ילפינן - דעדיין לא נבדל אהרן: והתניא מנין ליוצא - מאימורי חטאת ועולה חוץ לקלעים שאע"פ שהוא פסול כדאמרינן בכיצד צולין (פסחים דף פב.) מהן לא הובא את דמה אם עלה לא ירד: שהרי יוצא כשר בבמה - שלא היו שם קלעים: תנא אזאת תורת העולה סמיך - כדאמר במסכת נדה בפרק יוצא דופן (נדה דף מ:) תורה אחת לכל העולין שאם עלו לא ירדו והאי דנקט במה קצת סמכא בעלמא היא אבל עיקר טעמא מהתם יליף: וקמץ משם - מלא קומצו רישיה דקרא כתיב (ויקרא ב׳:ב׳) והביאה אל בני אהרן הכהנים וקמץ משם משמע ממקום שרגלי הזר עומדים שם קומץ והיינו מקום דריסת רגלי ישראל אחת עשרה אמה ובמזרח הם וקמ"ל דלא בעינן קמיצה בצפון כשאר קדשים אלא כל העזרה כשרה לקומץ: סתמא כתיב - וקמץ משם ממקום שקמץ כבר והחזירו קומצה משום פסלות (אחד) ואחד פסול שמאל ואחד פסול זרות במשמע: אלא קמ"ל רב דבקומץ ואפילו קידש - קומץ במתן כלי מכשיר בן בתירא דאי לאו דקידש מיירי רב לא הוה משמע לן מידי: בד"א - דבן בתירא מכשיר בחזרה: מת"ק - דפליג בברייתא אדר' יוסי בן יאסיין ור' יהודה הנחתום: אי קמיצת פסולין עבודה היא - לפסול אפילו לא נתן קומץ בכלי לא תתקן בחזרה: ואי לאו עבודה היא - דלא חשיב הואיל ובפסולין נעשית כי עבד מתן כלי נמי לא חשיב ואפשר בחזרה:

שלא יהא חוטא נשכר. תימה במה נשכר והלא בין יש עמו נסכים בין אין עמו נסכים הוי כסלע ותנן לקמן בפ' בתרא (מנחות דף קז:) הרי עלי שור יביא הוא ונסכיו במנה כבש יביא הוא ונסכיו בסלע ובחטאת של טומאת מקדש נמי בסלע אף על פי שאין עמה נסכים ולאו פירכא הוא: הואיל ואוקמינן רישא דלא כר"ש. תימה לרב אשי דריש פירקין דאתיא כר"ש מאי איכא למימר: לא יביא מתוך ביתו וימלאנו. סולת עשרון דקסבר קדושת כלי קבעה לשם מנחה דשוב אין מוסיפין עליה ומיפסלא בחסרון כדאמרינן בהאי פירקא (דף ט:) מן המנחה פרט לשחסרה כך פי' בקונטרס וקשה דהא ר"ש בן לקיש איתותב לקמן דאמר מנחה שחסרה קודם קמיצה לא יביא מתוך ביתו וימלאנה וע"ק למה לי קרא לקמן לבן בתירא וקמץ משם ויחזור ויקמוץ מנא תיתי לן דקדושת כלי קבעה ונראה לפרש דכולהו [ס"ל] כר' יוחנן דקדושת כלי לא קבעה אלא בקמיצת פסולים פליגי אי קבעה אי לא קבעה ומצי למימר דהכי ר"ל פירוש הקונטרס: שאני פרה דקדשי בדק הבית היא. משמע דליכא מאן דפליג ובפ"ק דחולין (דף יא.) ובפ"ק דשבועות (דף יא:) פירשתי: וכי תימא מבמה לא ילפינן. פירש בקונטרס קודם שנבדל אהרן משמע שרוצה לומר דלאחר אהרן לא הותר זר בבמה וא"א לומר כן כדמוכח בפ' בתרא דזבחים (דף קיח.) דדריש איש (איש) להכשיר את הזר והיינו לאחר שנבדל אהרן ועוד מצינו (שמואל א יג) שאול ושמואל שהקריבו בבמה: שהרי יוצא כשר בבמה. וא"ת והרי יוצא דדם כשר בבמה ותנן בפ' המזבח מקדש (זבחים דף פד.) ושיצא דמה חוץ לקלעים לרבי יהודה אם עלתה תרד וי"ל דהאברין ודאי ירדו אבל הדם אינו מתקנח מכותלי המזבח: אלא טעמא דאשמועינן. בשום מקום לא פריך בענין זה דקשיא ליה הכא אמאי איצטריך ליה לרב לאשמועינן הא דתניא בברייתא ושמא שגורה היתה בפי כל: ממקום שרגלי הזר עומדות. לקמן בפירקין מפרש אצטריך סד"א הואיל וכתיב והגישה וקמץ מה הגשה בקרן מערבית דרומית אף קמיצה כו' ובקונטרס לא פירש כן: וכיון דקרא סתמא כתיב מה לי שמאל כו'. וא"ת בפרק המזבח מקדש (שם) דתנן שקיבלו פסולין וזרקו את דמן שאם עלה לא ירד ומוקמינן לה בפסולין דחזו לעבודת צבור ומרבי לה (הכא) מזאת התורה ואמאי לא פריך דכיון דקרא סתמא מה לי חזו ומה לי לא חזו ויש לומר משום דדרשינן זאת היא העולה הרי אלו מיעוטין:

מנחות ו:

Navigate the library