Menachot 80b · Talmud

וְנִתּוֹתְרוּ – מֵבִיא בָּהֶן לֶחֶם. לְלַחְמֵי תוֹדָה וְנִתּוֹתְרוּ – אֵין מֵבִיא בָּהֶן תּוֹדָה. מַאי טַעְמָא? אִילֵּימָא מִשּׁוּם דְּרַב כָּהֲנָא, דְּאָמַר רַב כָּהֲנָא: מִנַּיִן לְלַחְמֵי תוֹדָה שֶׁנִּקְרְאוּ ״תּוֹדָה״? שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהִקְרִיב עַל זֶבַח הַתּוֹדָה חַלּוֹת מַצּוֹת״. אִי הָכִי, אִיפְּכָא נָמֵי! לֶחֶם אִיקְּרִי ״תּוֹדָה״, תּוֹדָה לָא אִיקְּרַי ״לֶחֶם״. וְאָמַר רָבָא: הִפְרִישׁ תּוֹדָתוֹ וְאָבְדָה, וְחָזַר וְהִפְרִישׁ אַחֶרֶת תַּחְתֶּיהָ, וְאָבְדָה, וְחָזַר וְהִפְרִישׁ אַחֶרֶת תַּחְתֶּיהָ, וְנִמְצְאוּ הָרִאשׁוֹנוֹת, וַהֲרֵי שְׁלׇשְׁתָּן עוֹמְדוֹת. נִתְכַּפֵּר בָּרִאשׁוֹנָה – שְׁנִיָּה אֵינָהּ טְעוּנָה לֶחֶם, שְׁלִישִׁית טְעוּנָה לֶחֶם. נִתְכַּפֵּר בַּשְּׁלִישִׁית – שְׁנִיָּה אֵינָהּ טְעוּנָה לֶחֶם, רִאשׁוֹנָה טְעוּנָה לֶחֶם; בָּאֶמְצָעִית – שְׁתֵּיהֶן אֵין טְעוּנוֹת לֶחֶם; אַבָּיֵי אָמַר: אֲפִילּוּ נִתְכַּפֵּר בְּאַחַת מֵהֶן – שְׁתֵּיהֶן אֵין טְעוּנוֹת לֶחֶם, כּוּלְּהוּ חֲלִיפִין דַּהֲדָדֵי נִינְהוּ. אָמַר רַבִּי זֵירָא: וְכֵן לְעִנְיַן חַטָּאוֹת, הִפְרִישׁ חַטָּאתוֹ וְאָבְדָה, וְהִפְרִישׁ אַחֶרֶת תַּחְתֶּיהָ וְאָבְדָה, וְהִפְרִישׁ אַחֶרֶת תַּחְתֶּיהָ, וְנִמְצְאוּ הָרִאשׁוֹנוֹת, וַהֲרֵי שְׁלׇשְׁתָּן עוֹמְדוֹת. נִתְכַּפֵּר בָּרִאשׁוֹנָה – שְׁנִיָּה תָּמוּת, שְׁלִישִׁית תִּרְעֶה. נִתְכַּפֵּר בַּשְּׁלִישִׁית – שְׁנִיָּה תָּמוּת, וְרִאשׁוֹנָה תִּרְעֶה. נִתְכַּפֵּר בָּאֶמְצָעִית – שְׁתֵּיהֶן יָמוּתוּ. אַבָּיֵי אָמַר: אֲפִילּוּ נִתְכַּפֵּר בְּאַחַת מֵהֶן – שְׁתֵּיהֶן יָמוּתוּ, כּוּלְּהוּ חֲלִיפִין דַּהֲדָדֵי נִינְהוּ. מַאי ״וְכֵן״? מַהוּ דְּתֵימָא: הָתָם הוּא דְּאִיכָּא לְמֵימַר ״מַרְבֶּה בְּתוֹדוֹת הוּא״, אֲבָל הָכָא, דְּלֵיכָּא לְמֵימַר ״מַרְבֶּה בְּחַטָּאוֹת הוּא״, אֵימָא לָא. קָא מַשְׁמַע לַן. תָּנֵי רַבִּי חִיָּיא: תּוֹדָה שֶׁנִּתְעָרְבָה בִּתְמוּרָתָהּ, וּמֵתָה אַחַת מֵהֶן – חֲבֶירְתָּהּ אֵין לָהּ תַּקָּנָה. הֵיכִי נַעֲבֵיד? נַקְרֵיב לֶחֶם בַּהֲדַהּ – דִּלְמָא תְּמוּרָה הִיא, לָא נַקְרֵיב לֶחֶם בַּהֲדַהּ – דִּלְמָא תּוֹדָה הִיא. הֵיכִי דָמֵי? אִי דְּאָמַר ״עָלַי״, לָא סַגִּיא דְּלָא מַיְיתֵי לֵיהּ בְּהֵמָה אַחֲרִינָא וְלֶחֶם, וְלֵימָא: אִי הָךְ דְּקָיְימָא תְּמוּרָה הִיא – הָא תּוֹדָה וְהָא לַחְמָהּ, אִי הָךְ דְּקָיְימָא תּוֹדָה הִיא – הָא לַחְמָהּ וְהָא תֶּיהְוֵי אַחְרָיוּת! לָא צְרִיכָא, דְּאָמַר ״הֲרֵי זוֹ״. (סִימָן: לְמוּדִים, מִידַּת, עִלָּה, שֶׁיֵּשׁ, שֶׁכֵּן, דְּדָמָהּ, דְּאִי, חֲלַשׁ, מוֹתַר, תְּמוּרָה, בַּחוּץ, חִזְקִיָּה, הִפְרִישׁ חַטָּאת, לְאַחַר יוֹתֵר). אָמְרוּ לְמֵדִין לִפְנֵי רַבִּי: וְלַיְתֵי לֶחֶם, וְלֵימָא: אִי הָךְ דְּקָיְימָא תּוֹדָה הִיא – הָא לַחְמָהּ, אִי לָא – לִיפּוֹק לְחוּלִּין. אֲמַר לְהוּ: וְכִי מַכְנִיסִין חוּלִּין לָעֲזָרָה? וְלַיְתֵי בְּהֵמָה וְלֶחֶם, וְלֵימָא: אִי הָךְ דְּקָיְימָא תְּמוּרָה הִיא – הָא תּוֹדָה וְהָא לַחְמָהּ, אִי הָךְ דְּקָיְימָא תּוֹדָה הִיא – הָא לַחְמָהּ וְהָא תִּיהְוֵי שְׁלָמִים! אֲמַר לְהוּ: מִשּׁוּם דְּקָא מְמַעֵט בַּאֲכִילָה דִּשְׁלָמִים. אָמַר לֵוִי לְרַבִּי: וְלַיְתֵי בְּהֵמָה וְלֶחֶם, וְלֵימָא: אִי הָךְ דְּקָיְימָא תְּמוּרָה הִיא – הָא תּוֹדָה וְהָא לַחְמָהּ, וְאִי הַאי דְּקָיְימָא תּוֹדָה הִיא – הָא לַחְמָהּ וְהָא תֶּיהְוֵי מוֹתַר דְּתוֹדָה! אֲמַר לֵיהּ: כִּמְדוּמֶּה אֲנִי שֶׁאֵין לוֹ מוֹחַ בְּקׇדְקֳדוֹ,

אי הכי איפכא נמי - דכיון דלחם איקרי תודה תודה נמי איקרי לחם ויביא נמי ממותר לחם תודה: לחם איקרי תודה - ולהכי הפריש לתודתו ונתותרו מביא בהן לחם: נתכפר בראשונה שניה אין טעונה לחם - לפי שהיא חליפי תודה ראשונה: שלישית טעונה לחם - דלא הויא חליפי תודה ראשונה ומרבה בתודות הוא דאע"ג דחובה היא דקתני והפריש אחרת אפילו הכי אמרינן הכא ודאי שלישית לא הויא אלא מרבה בתודות דלא הויא חליפה: נתכפר בשלישית שניה אין טעונה לחם - לפי שהיא חליפתה של שניה: ראשונה טעונה לחם - לפי שאינה חליפין: נתכפר באמצעית שתיהן אין טעונות לחם - לפי שהיא חליפת הראשונה ולא שלישית טעונה לחם שאף על פי שאינה חליפת ראשונה הויא חליפה דחליפה: שניה תמות - דהויא חטאת שכיפרו בעליה: שלישית תרעה - דלא הויא חליפי ראשונה: תודה דאיכא למימר מרבה בתודות הוא - משום הכי לרבה שלישית טעונה לחם כדאמרינן לעיל דהויא תודת חובה אבל חטאת דליכא למימר מרבה בחטאות הוא שאין דרכן של בני אדם להרבות בחטאות: אימא לא - תיהוי שלישית רועה אלא ימותו תרוייהו קמשמע לן רבה דלא: דלמא תמורה היא - וכבר אמרינן לעיל תודה טעונה לחם ולא תמורה משום הכי אין לה תקנה: אמאי אין לה תקנה אי עסקינן בתודת חובה בההיא דאמר עלי ונתערבה אית לה תקנה: לא סגי דלא מייתי אחרינא - ולייתי בהמה אחריתי ולחם ולתני ולימא אי הך דקיימא תמורה היא הך בהמה לתודה לחובתו והא לחמה והאחרונה שנשתיירה תיהוי לאחריות דהוי כמפריש תודות לאחריות דהוא קריבה עם לחם וחדא בלא לחם: לא צריכא דאמר הרי זו - דהויא נדבה להכי לא מצי למימר דהא תיהוי לאחריות דלנדבה ליכא אחריות משום הכי אין לה תקנה: למידין לפני רבי - היינו לוי כדאמרי' בסנהדרין (דף יז:) למידין לפני חכמים לוי: ואי לא ליפוק לחולין - שיאכלו הבעלים אותן חלות בתורת חולין והכהנים יאכלו לאותן ד' דתרומה בתורת חולין: וכי מכניסין חולין לעזרה - דדלמא הך דקיימא תמורה היא והיאך הביא לחם חולין בעזרה: ולייתי בהמה אחרת ולחם - (דלא) דאע"ג דאסקינן דאמר הרי זו יביא בהמה ומה בכך שהרי אדם יכול להרבות [תודות] נדבה ויהא להם תקנה: ממעט הוא לאכילה דשלמים - דהשתא הויא ספק שלמים ודין שלמים דנאכלים לשני ימים ולילה ותודה ליום ולילה ואי אכיל לה בתורת תודה שמא נשתייר ממנה למחר ונמצא מביא קדשים לבית הפסול שיקדים זמנו דשמא שלמים הוא:

כולהו חליפין דהדדי נינהו. אביי לטעמיה דאמר כי האי גוונא בהקומץ רבה (לעיל מנחות דף כד:) גבי עשרון וכן בפרק כלל גדול (שבת עא.) גבי קצר וטחן כגרוגרת בשגגת שבת וזדון מלאכות ושמא אין שייך אלא לדמות הנך תרתי דמדמי להו הכא תודה וחטאת: וכי מכניסין חולין לעזרה. מצינו למימר דרבי לטעמיה דאית ליה הכי לקמן בפרק בתרא (מנחות דף קו.) גבי פירשתי מנחה של עשרונות ואיני יודע מה פירשתי אי נמי אפילו לרבנן התם אפשר דמחוייב כולה ואפילו אינו מחוייב כולה יש שם מקצת שהוא מחוייב אבל כאן שמא כל הלחם חולין ואף על גב דאדם נכנס במלבושי חול לעזרה ומביא כבשתו לעזרה ומקדישה אחר כך לא אסרינן להכניס חולין לעזרה אלא היכא דאיכא כעין עבודה כי הכא וביכורים דפרק המוכר את הספינה (ב"ב דף פא:) דאיכא (הגשה ותנופה) וכן חזה ושוק דפרק הזרוע והלחיים (חולין קל.) שיש תנופה וכן ההיא דפירשתי ואיני יודע מה פירשתי כדדרשינן מה שלי בשלך אסור אף שלך בשלי אסור דהיינו כעין עבודה דומיא דשלי בשלך והא דפריך לעיל בהקומץ רבה (מנחות דף כא:) חולין פשיטא מאי בעי התם ומשני דאע"ג דאמר מר יאכלוה שיאכלו עמה חולין ותרומה כדי שתהא נאכלת על השובע אפילו הכי מלח דקדשים לא יהבינא להו ופירש שם בקונטרס דחוץ לעזרה יאכלו חולין ותרומה ויכנסו ויאכלום על השובע ועל חנם פירש כן דיכול לאכול החולין עמה בעזרה דתנן בפרק כל התדיר (זבחים צ:) וכולם רשאין הכהנים לתת לתוכן תבלי חולין ותרומה ודריש לה בגמרא מדכתיב למשחה לגדולה ומה שתאמר תחילה כל כך בפשיטות חולין מאי בעי התם בדין קא מתמה דמאי בעיא אכילת חולין בפני עצמה בעזרה דאיצטריך למימר דלא יהבינן להו מלח וא"ת מאי קשיא לן הכא ובכמה דוכתי מחולין בעזרה יקדישה ויאמר דאי לאו תודה היא יהו לבדק הבית כשאר הקדשות שמביאים בעזרה שהיה שם גפן של זהב שכל המתנדב גרגיר מביא ותולה בה ואין חילוק בין אוכלים לשאר דברים ובהדיא אמרי' בפרק המוכר את הספינה (ב"ב דף פא:) גבי קונה שתי אילנות דמספקא אי קנה קרקע ומביא ביכורים מספק ומקדישן דלא ליהוי חולין בעזרה וכי בעי למיכל פריק להו וכמו כן קשה בההיא דפירשתי ואיני יודע מה פירשתי וי"ל דלא שרינן הכי אלא גבי ביכורים דלא הוו כולי האי כעין קרבן אע"ג דאיכא (הגשה ותנופה) לר' אליעזר בן יעקב אבל כאן באין עם הזבח ובמנחה של עשרונות נמי יש עמהן מנחה גמורה ולא שרינן על ידי הקדש לבדק הבית וא"ת והא כי האי גוונא שרינן לעיל בפ' התכלת (מנחות דף מח.) גבי שחט שני כבשים על ד' חלות דמושך שנים מהן ומניפם והשאר נאכלות בפדיון דחולין ממילא הוו והכא נמי אמר אי הך דקיימא תודה היא הא לחמה ואי לא ניפקו לחולין חולין ממילא הויין ויש לומר דלא שרינן להכניס לכתחילה מספק והא דשרינן גבי ספק מצורע להביא אשמו ולוגו ושרינן להכניס לוג שמן לכתחילה מטעם דחולין ממילא הויין התם בטיל ליה בהדי אידך שמן והא דלא שרינן מטעם ביטול גבי פירשתי ואיני יודע מה פירשתי דהתם ששים עשרון לא בטלי בחד אבל אין לומר מטעם תקוני גברא שרי טפי גבי מצורע דלא מסיק אדעתיה האי טעמא עד המסקנא ועוד י"ל דהתם גבי תודה לא בעי למימר דמקדיש ופריק גזירה שלא יאמרו יש פדיון ללחמי תודה כדאשכחן לעיל דגזירה שמא יאמרו מוציאין מכלי שרת לחולין וכן בההיא דפ' בתרא (לקמן מנחות קו.) שיכול להיות מנחה אחת חיישינן שמא יאמרו מוציאין מכלי שרת לחולין אבל בלוג שמן של מצורע דליכא שיעור ידעי דהא דיש לו פדיון משום דאין קדוש קדושת הגוף וכן ביכורים ידעי דמשום ספיקא הוא דאין ביכורים ניפדין כתרומות ומעשרות וכן שחט שני כבשים על ד' חלות ידע דלא קדשי אלא שתים: אמר ליה לוי לרבי. פירש בקונט' לוי היינו למידין דר' קמייתא אמר ליה בישיבת שאר תלמידים וזו בינו לבין עצמו ועל חנם דחק דבסוף פ"ק דסנהדרין (דף יז:) אמרינן למידין לפני חכמים היינו לוי אבל למידין לפני רבי חכם אחר היה [ועי' היטב תוס' מעילה ט: ד"ה הלמידין]:

מנחות פ:

Navigate the library